ירושלים של מטה

אתם הראשונים שדורכים כאן מאז 2000 שנה, אמר לנו האירכאולוג

פעמון הזהב שהתגלה השבוע בתוך תעלות הניקוז בירושלים של ימי בית שני, הם רק קצה הקרחון בשורת גילויים מסעירה במקום הנחפר והנחקר ביותר בארץ המבסס ללא כל עוררין את שייכותינו למקום הזה - עיר דוד. בעקבות הגילוי הזה ורגע לפני שהמקום נפתח לקהל הרחב, הורשו אהרן גרנביץ-גרנות ואוריה תדמור לרדת אל תעלות הניקוז החדשות שהתגלו, לחוות בעצמם את ההליכה במקום שבו הסתתרו יהודי ירושלים מאימת הרומאים שהחריבו את בית המקדש, לראות את הרחוב שהוליך את העולים ממעיין הגיחון לבית המקדש, שגם הוא התגלה זה עתה ויפתח בקרוב. אפשר עדיין לשמוע את קולות החורבן, אבל גם את קולות הבניין

3 מטר מתחת לפני הקרקע אנו צועדים בלב פועם ודורכים על המרצפות, בחוץ חומו של קיץ חסר פשרות, מתחת לפני הקרקע קריר ונעים. אבל לנו אין פנאי לחוש את הקרירות משום שליבותינו הולמים בחוזקה, אנו צועדים אחרי אודי רגונס והאירכיאולוג של רשות העתיקות, אלי שוקרון החופר בעיר דוד. "אתם הראשונים הדורכים כאן על הריצפה הזאת מאז חורבן הבית לפני 2000 שנה", מבשר לנו שוקרון. כאן, בין האבנים האלה, במעבר הצר הזה, התחבאו מאות יהודים מאימת הרומאים שהחריבו את הבית. זוהי תעלת הניקוז הראשית של העיר ירושלים שהתגלתה לא מכבר. השביל הזה עדיין לא פתוח לקהל הרחב ורק אחרי שיגמרו ניקיונותיו ויוצאו ערימות הסחף שהגיעו לכאן עם השנים, יוכל כל הציבור בישראל לחוש את התחושות האלה בעצמו.
לפתע נעצר שוקרון בהתרגשות, "כאן", הוא מצביע לעבר האופק, "גילינו את הפעמון המפורסם שכל העולם מדבר עליו, פעמון קטן שהיה תלוי על בגדו של אדם מכובד מאוד ובעל מעלה שהלך בבגדים מפוארים מאוד שאת שוליהם קשטו פעמונים ורימונים
# הכהן הגדול למשל
שוקרון זהיר: "לא קבענו שמדובר בכהן הגדול, אי אפשר לדעת אך זו בהחלט אפשרות סבירה אם כי צריך לדעת כי בתקופה זאת בקישוטים כאלה על הבגדים התהדרו עוד בעלי מעלה וממון שיכלו להרשות לעצמם. יתכן שאכן הכהן הגדול בדרכו מביתו ללשכתו בבית המקדש איבד את אחד הפעמונים-רימונים שהתגלגלו להם לתוך תעלת הניקוז של המים, יתכן שהפעמון הרימון הזה שייך לאיש עשיר אחר.
המאורע המסעיר הזה, ארע לפני מספר ימים. חבורת החופרים ניצבה כדרכה במנהרה הזאת מתחת לאדמה כדי לפנות עוד ועוד אשפה. באשפה הזאת מתגלים כל הזמן עוד ועוד אוצרות ועל כן תהליך הפינוי שלה הוא מאוד זהיר וחייב להעשות על ידי אנשים מקצועיים היודעים מהי אשפה אמיתית ומהו זבל היכול להפוך לזהב. בין החופרים היה גם ר' ניסים מזרחי המחלק את זמנו בין עבודה ללימוד תורה. הוא המשיך לפנות את האשפה כשפתע חש שחפץ לא שגרתי הסתנן אל האשפה שלו. הוא עצר את תהליך הפינוי ונשימתו נעצרה. הוא זיהה ללא ספק רימון קטן מוזהב. "מייד הוא פנה אלי", משחזר שוקרון את הרגעים המרגשים, "ראיתי מעין רימון מזהב טהור שכן הוא לא היה שחוק כמו מתכות רגילות הנחשקות ומאבדות מצורתן במשך השנים, הוא עוד זהר כמו בימים היפים שלו. הבנתי שמדובר בזהב טהור. ואז קירבתי את הרימון אל אוזני ונענעתי אותו, הרימון השמיע כל צלצול מייד הבנתי שמדובר בפעמון זהב שהיה באחד הבגדים של האנשים העשירים שהיו כאן".
למקום הוזעקו ראשי האתר וכל מי שיש לו יד ורגל בחפירות וגילויה הסטוריה של ירושלים במקום הזה. כולם התרגשו מהממצא המדהים. זאת הפעם הראשונה שמתגלה ממצא מסוג זה בירושלים העתיקה. עכשיו צריך להשלים שוקרון את המחקר ולהבין האם נמצא ממצא כזה בעוד מקום בעולם ששכב 2000 שנה כאבן שאין לה הופכין ועכשיו קיבל חיות חדשה.
"כאן מעלינו", מסביר אודי רגונס מדריכנו מעיר דוד, "נמצא רחוב, גם הרחוב הזה שמעלינו הוא ממצא חדש, כנראה הרחוב הראשי שהוליך את המגיעים לבית המקדש ממעיין השילוח בירושלים אל בית המקדש, הרחוב הזה הוא רחוב עולה, ואולי מכאן בכלל נבע הביטוי 'עליה לרגל', דווקא עליה משום שהרחוב עולה. 700 מטר אורכה של תעלת הניקוז. "מישהו כאן חשב על איכות חיים, זאת העיר הראשונה בעולם שבו נמצאת תעלת ניקוז למי הגשמים", מסביר אודי, "תעלת ניקוז רגילה גובהה חצי מטר לכל היותר, כאן הגובה הוא 3 מטר. יתכן כי הצורך בתעלת ניקוז טובה נבע ממחסור המים שהיה בירושלים ומהרצון לשמר כל טיפת מים, יתכן שהרצון לחפור את התעלות נבע מחשיבה על מקום מילוט במקרה של מרד או השתלטות של גורם זר על העיר. בוני העיר ידעו כי במקרה כזה תושבי העיר ישתמשו במנהרות למילוט ואולי אף יגורו בהן ועל כן דאגו לבנות תעלות ניקוז מספיק גדולות כדי שיוכלו לחיות בהן אנשים.
החופרים אכן גילו כאן שרידים לחיים של אנשים: כלי בישול מאותה תקופה, מנורות, ואפילו מטבעות שהמורדים מחקו מהן את דמותו של הקיסר אדריאנוס וטבעו עליו מטבע משלהם "שנה ב' לחירות ירושלים, שנה ג' לחירות ירושלים", כאילו כבר היו אוטונומיה יהודית תחת הכיבוש הרומאי, אלה היו כמובן כבר מורדי המרד הגדול ברומאים שחיו כאן.
אין מקום מתאים לבוא אליו בימים אלה של 'בין המיצרים' שבהם אנו מתאבלים על ירושלים מעיר דוד שהוא גם גן לאומי של רשות הגנים הלאומית, המקום שבו אכן היתה ירושלים של פעם, ירושלים שאליה אנו מתאווים שבה בית המקדש היה מרכז העולם, עיר שהציפו אותה מבקרים לא רק מכל הארץ אלא מכל העולם על מנת להתייחד עם המקום שבו השכינה היוותה לעצמה לבית בעולם הזה. יותר מ 20 משלחות חפירה מנסים במשך 150 שנה לגלות עוד ועוד דברים במקום הזה ולחקור את ההסטוריה העתיקה שלו. למעשה עיר דוד הוא המקום הנחפר ביותר בארץ. גם את סיורנו התחלנו בגן הזית שנטע מעל בור מים גדול מתקופת הבית הראשון. לידו נחשף קיר תמך של מצודה, יתכן שהיא מצודת דוד, כאן גם נחשף לראשונה ארמונו של דוד המלך שעליו כבר כתבנו בשנים שעברו רוב ספרי התנ"ך החל משמואל ב' ניכתבו סביב אותה ירושלים עתיקה,
כאן גם חשף גילה בשנת 1867 הקצין הבריטי סרג'נט צ'ארלס וורן שהגיע לארץ במסגרת המשלחת השנייה של הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (P.E.F) בפברואר 1867 את אחת מהתגליות המרתקות ביותר במקום - פיר המים, אותה מערכת שהובילה מים ממעיין הגיחון, מקור המים העיקרי של ירושלים אל תוככי ירושלים. המערכת נחקרה בשנית על ידי משלחת פרקר וונסאן (1911-1909) ובשלישית על ידי משלחתו של פרופ' יגאל שילה בשנות השמונים של המאה ה-20. חלקים נוספים של המערכת נחשפו בחפירה שהחלה בשנת 1995 בניהולם של פרופ' רוני רייך ואלי שוקרון. יש הרואים במערכת זו את ה"צינור" המקראי דרכו כבש דוד את העיר: בשלהי ימי הבית הראשון , הועמקה רצפת המנהרה הקדומה (אולי בניסיון להגיע אל מפלס מי התהום, כחלק מן ההכנות למצור סנחריב האשורי). החציבה חשפה פיר טבעי אנכי היורד עד למפלס המעיין. כאן גם גילו לפני כמעט חודשיים ימים את הרחוב המרכזי שהוביל את העולים ממעיין הגיחון אל שערי חולדה בהר הבית.
במרחק כ-20 מ' מפתח הנקבה גילו וורן ועוזרו פתח חסום חלקית בקיר הנקבה. הם פרצו את החסימה ונכנסו אל מחילה נוספת, שמתוכה הזדקר פיר אנכי. השניים הביטו למעלה בפיר המתרומם בתוך הסלע לגובה של למעלה מ-13 מ'. סקרנותם הוצתה, אך בכדי לטפס למעלה נאלצו השנים להמתין מספר שבועות עד בואו של מצרך נדיר – קורות עץ מאנגליה – לבניית פיגומים שיסייעו בידם להעפיל אל מרומי הפיר ולתהות על קנקנו.
ב-24 באוקטובר הצליחו השניים לזחול שוב פנימה (רצפת הנקבה טרם נוקתה ומפלסה היה גבוה מזה של היום) כשהם מצויידים בקורות העץ – משימה שכמעט עלתה לאחד הפועלים הערבים בחייו כשמפלס המים עלה פתאום. בעזרת שלוש קומות של פיגומי עץ, שנתמכו בקורות עץ שנתחבו בסלע, הצליח וורן להעפיל למרומי הפיר, שם גילה שהוא בפתח מנהרה העולה בשיפוע חד לכיוון מערב.
וורן חקר את החלל העולה מערבה וגילה שהוא מטפס תחילה במסדרון מפותל (לאורך כ-28 מ') ואחר כך הופך למנהרה תלולה ומדורגת (לאורך 13 מ') שבסופה חדר בעל תקרה מקומרת. התרגשותו הלכה וגברה. הוא הבין שגילה מפעל מים תת-קרקעי, שמטרתו היתה בוודאי לאפשר גישה מוגנת מתוך העיר אל מי המעיין. בעקבות הגילוי היה ברור כי יש לאתר את מקום העיר הקדומה על הגבעה שמדרום להר הבית ולא בתחומי העיר העתיקה כפי שסברו עד אז. המערכת – שכונתה על שם מגלה "מערכת פיר וורן" – הייתה לאחת התגליות החשובות בחקר ירושלים.
את הכניסה הקדומה למפעל מתוך החומות, וורן לא מצא, וזו לא נחשפה עד ימינו. ייתכן, שמקומה היה מדרום לחדר המקומר, במקום שבו נתגלתה מאוחר יותר כניסה נוספת – בעלת קירוי גמלוני – וזמנה, כנראה, מימי הבית שני. בעקבות גילויו של וורן הצטיירה התמונה הבאה: כשכדיהן על ראשיהם ירדו השואבים למעבה האדמה. תחילת הדרך במנהרה תלולה, שעל פי המשוער, מדרגות עץ ירדו בה. נרות שמן שהוצבו בגומחות הקירות מימין ושמאל האירו את דרכן במעבר האפלולי. בקצה גרם המדרגות הזדקרה מדרגת סלע גבוהה (2.7 מ'), שאותה אי אפשר היה לעבור בקלות. סולם עץ מיטלטל סייע ככל הנראה במעבר. בשעת חירום ניתן היה להסיר את הסולם, והמדרגה הפכה למכשול מפני ניסיון של האוייב לחדור אל העיר בדרך זו.
בהמשך הדרך השיפוע נעשה מתון יותר. מסדרון ארוך ומתעקל הוביל לראש הפיר, שהיה למעשה מחוץ לחומות. כאן עמדו השואבים על מתקן עץ, השחילו את חבל הדלי (או נֹאד העור) בטבעת הקבועה מעל התהום (וורן מצא טבעת ברזל במקום!), ושלשלו אותו אל חלל הפיר בעומק 13 מ' עד למפלס המים. באותם ימים, כבימינו, לא נבעו המים בתחתית הפיר אלא הוזרמו לשם באמצעות מנהרת הזנה קצרה שראשיתה במקום נביעתו של הגיחון כ-20 מטרים ממזרח לפיר.
הפתרון היה מושלם. תושבי ירושלים יכלו לשאוב מים בביטחה מבלי לצאת מחומות העיר ומבלי שיראה אותם האויב. מקום הנביעה עצמו הוסתר בוודאי על ידי אבנים גדולות וצמחיה כדי לשמור על סודיות המפעל. למערכת הירושלמית היה יתרון מיוחד על מפעלי מים אחרים. בעוד שבמפעלים דומים, לדוגמה מגידו, חשיפת המעבר התת-קרקעי עלולה הייתה לשמש לאויב מבוא לפריצה לתוך העיר, הרי שהפיר שגילה וורן, היווה מכשול בפני עצמו. דומה שגם החייל החזק ביותר לא היה מצליח לטפס בחלל האנכי המתרומם לגובה של למעלה מ-13 מ'. האומנם?
מבעד לעמל הרב ולסימני הסיתות העיקשים, ניכר תכנון משוכלל אך גם פחד ועצבנות של עם החרד לגורלו. מי היו תושבים אלה ומיהו האויב הפוטנציאלי שהטיל עליהם את אימתו? שאלה זו הציתה את דמיונם של ראשוני החוקרים.
לא עברו שנים רבות לאחר גילוי המערכת התת-קרקעית עד שעלה הרעיון, כי זהו מעשה ידיהם של הכנענים וליתר דיוק היבוסים, שנערכו לקראת ההתקפה של שבטי ישראל. לפתע האירה האלומה הארכאולוגית מנהרת מים יבוסית הקושרת אותנו בחזרה לסיפור המקראי. הנה, חשבו רבים, פיר וורן אינו אלא הצינור, שהזכיר דוד בנאומו.
אבל אנחנו מהלכים עכשיו בגילויים החדשים יותר, אלה שהתגלו אך לפני שבועות ספורים, אנחנו מסיימים ללכת בתוך תעלת הניקוז לפתע מתגלות לנגד עיננו מרצפות רחבות מאבן. "לא הבאנו אותם משום מקום", מסביר אודי, "אלה הם אבנים כך הם עמדו מלפני 2000 שנה כשאכן הרחוב שימש כרחוב שהעלה את העולים מהגיחון, שם היו העולים טובלים טרם הגעתם אל המקום אשר היווה ה' לשכן שמו שם, כשהם קדושים וטהורים אחרי טבילה במעיין.
המשנה מספרת כי הרחוב היה בנוי ממדרגות רחבות, רחבה ומדרגה, רחבה ומדרגה. היה זה גם מבחן לילדים קטנים., אם הם היו מסוגלים לעלות את המדרגות האלה ללא עזרת הוריהם, אות הוא כי הגיע זמנם לגיל חינוך שבו מחויבים הוריהם להביאם לעליה לרגל בשלשת הרגלים. סיבה נוספת למדרגות הרחבות כדי להקל על העליה והטיפוס להר הבית כדי שיזדרזו להגיע לבית המקדש בירושלים.
גם גילוי רחוב זה הוא כמעט 'במקרה', תחילת חפירה גילתה מדרגה אחת בלבד, לאחר מכן פנו החופרים כמעט מחוסר תשומת לב לחפירה אחרת. רק בסיומה חזרו למדרגה והמשיכו לחפור, לפתע התגלו המרצפות המקוריות, מרצפת הצטרפה למרצפת ויחדיו הם הצטרפו לכדי רחוב שלם. אט אט הלכו החופרים עם המרצפות וגילו כי הרחוב בנוי ממדרגה רחבה, קטע של מרצפות ועוד מדרגה רחבה. כך התגלה לו לפתע הרחוב שבו הלכו עולי הרגל ממעיין השילוח היישר לבית המקדש.
גם את תחילת המעיין גילו לגמרי במקרה. עובדי עירית ירושלים שחפרו סביב צינור ביוב שהתפוצץ גילו כי מחחת לצינור יש בעצם בריכה, לאחר מכן התגלו גם המדרגות והכניסה לבריכה הגדולה שגודלה היה כ 3 דונמים, כיום ניתן לראות רק את הכניסה לבריכה. הבריכה עצמה חסומה ואי אפשר להמשיך לחפור משום שהאדמה שעליה עמדה פעם הבריכה שייכת לבית עבודה זרה שלא נותן להמשיך את עבודות החפירה.
עכשיו שים לב לכאן", מפנה אודי את תשומת ליבי לארטקציה הבאה. אנו רואים מדרגות, אלה הן מדרגות עתיקות לפני 2000 שנה ואלה כבר אינן מרגשות כל כך לנוכח הממצאים. אלא שמבט אחד מבהיר לך שכל המדרגות שבורות בצד שמאל. על מנת לשבור את המדרגות האלה היה צריך כוח רב. את המדרגות האלה, סבורים החוקרים, שברו הרומאים, משום שאלה הובילו אל תעלות הניקוז התחתיות, שם התרכזו להם המורדים המתחבאים של ירושלים.
ועכשיו, 2000 שנה אחרי. רחבת עיר דוד הומה תיירים המגיעים מכל העולם וגם בנות יעקב במסגרת הקייטנות שלהן המגיעות גם הן בהמוניהן לרגל שלשת השבועות כדי לחזות במו עיניהן על מה אנו אבלים. לאחר תשעה באב, תחילת 'בין הזמנים' יגדשו את המקום משפחות חרדיות רבות, יעשו את אותו מסלול וימלאו שוב את הרחובות האלה בצהלות ילדים המשחקים בירושלים. אז היכן רומי של אז האימפריה שלא נותר ממנה דבר והיכן עם ישראל שחזר לארץ ישראל ולירושלים, מתפלל ומקווה ליום שבו בית המקדש לא רק יהיה שריד ארכיאולוגי אלא מקום שבו שוב יגיעו אליו עם כבשים ועולות ויקריבו בו תמידין כסדרן ומוספים כהלכתן