יש רגעים שבהם המילים הגדולות של מדינות, ממשלים, ביטחון, דיפלומטיה וצדק בינלאומי, כולן מתכווצות לפתע לתמונה אחת קטנה, כמעט בלתי נסבלת: אב זקן בן תשעים ושש שוכב במיטת בית חולים באינדיאנה, גופו חלש, נשימתו כבדה, עיניו אולי כבר רואות את קצה הדרך, ובמרחק לא גדול במונחים של מפה, אך במרחק תהומי במונחים של לב, יושב בנו מאחורי סורג ובריח ומבקש דבר אחד בלבד — לראות את פני אביו בפעם האחרונה.
לא חירות. לא מחילה. לא טקס. לא חגיגה. רק רגע.
רגע שבו בן יכול לעמוד ליד מיטת אביו, להחזיק יד מקומטת שכבר ראתה כמעט מאה שנות חיים, להביט בעיניים שכבר אינן מבקשות דבר מן העולם חוץ מבנו, ולומר את המשפטים שאי אפשר לומר בטלפון, את הדברים שנשארים תקועים בגרון שנים ארוכות, את הפרידה שאדם צריך לקבל כדי להמשיך לחיות עם עצמו.
יהונתן פולארד, אחרי עשרים ושש שנות כליאה, ביקש לצאת לחופשה מיוחדת כדי לראות את אביו מוריס, שמצבו הידרדר במהירות לאחר טיפול רפואי שהסתבך. הרופאים, כך נמסר, לא נתנו לו אלא ימים ספורים, ואולי גם זה נאמר בזהירות של רופאים שמכירים את השבריריות של הגוף הזקן. אך בקשתו של הבן נדחתה. שוב דלת נסגרה. שוב מנגנון קר אמר לא. שוב נייר רשמי הצליח להיות כבד יותר מדמעה.
איך אפשר להסביר דבר כזה?
בבתי כלא, גם במקומות הקשוחים ביותר, קיימים רגעים שבהם מערכת יודעת להוריד את קולה. היא אינה נעשית רכה מתוך חולשה, כי אם מתוך זיכרון בסיסי שעדיין יש בני אדם בתוך הסיפור. אסירים מקבלים לא פעם חופשות מיוחדות במצבים הומניטריים. לא מפני שהמדינה שוכחת מה עשו, ולא מפני שהחוק נמחק, כי אם מפני שגם החוק, בשיא כוחו, אמור לדעת שיש דברים שמתרחשים בקומה עמוקה יותר מן הענישה.
מות אב הוא אחד מהם.
מוריס פולארד לא ביקש נאום. הוא לא ביקש נקמה. חלומו הגדול, כך סיפרו אנשי המטה, היה לראות את בנו יוצא לחופשי. האב הישיש, שכבר נשא שנים ארוכות את הכאב הזה על כתפיו, פרסם בעבר פנייה גלויה לנשיא ארצות הברית ברק אובמה, ובה הזכיר את קולותיהם של בכירים אמריקנים, אנשים שהיו קרובים לפרשה בזמן אמת, שטענו כי אין שום יחס סביר בין חומרת מעשיו של פולארד לבין העונש הכבד שהוטל עליו.
יש משהו נורא במיוחד בכאב של הורה מבוגר שילדו כלוא. הורה רגיל חי עם פחדים קטנים: שהילד יאחר, שיחלה, שייכשל, שייפגע. אך הורה שילדו מאחורי סורגים חי עם פחד אחר, איטי, חלוד, כזה שאוכל מבפנים שנה אחר שנה. הוא לא רק מתגעגע. הוא מזדקן מול דלת שאינה נפתחת.
ואז מגיע הסוף.
במוצאי שבת התקיימה שיחת טלפון בין יהונתן פולארד לבין אחיו, שעמד ליד מיטת האב. מוריס כבר לא היה מסוגל לדבר, אך עדי ראייה סיפרו שראו את ההתרגשות. אולי הוא שמע את קולו של הבן. אולי בתוך הערפל הכבד של חולשה וכאב, עבר בו פתאום רעד מוכר, כמו אור קטן שנדלק בחדר חשוך. אולי האוזן הזקנה, זו ששמעה את קולו של יהונתן כילד, כנער, כאיש צעיר, זיהתה לרגע את הצליל שחיכתה לו כל כך הרבה שנים.
וכאן בדיוק שוכן עומק האכזריות: במקום שבו הקול אינו מספיק.
יש דברים שטלפון לא יודע לעשות. הוא לא יודע להעביר חיבוק. הוא לא יודע להניח יד על מצח. הוא לא יודע לאפשר לבן לראות איך אביו נפרד מן העולם. הוא לא יודע לסגור מעגל שנפתח לפני עשרות שנים ונשאר מדמם.
אלפי פניות זרמו לבית הלבן. חברי כנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית היהודית פנו לנשיא אובמה. אנשים שבימים רגילים כמעט אינם מצליחים להסכים על משפט אחד, מצאו כאן מכנה משותף אנושי פשוט: תנו לבן לראות את אביו. לא הכרעה מדינית. לא שינוי אסטרטגי. לא החלטה שתשנה את מאזן הכוחות בעולם. רק מחווה קטנה, כמעט מובנת מאליה, בתוך סיפור שכבר מזמן הפך לסמל של עונש חסר מידה.
וגם בישראל פנו אנשי המטה ללשכת ראש הממשלה ולבית הנשיא. הם ביקשו שגם המנהיגים כאן ירימו טלפון, יכתבו מכתב, יפעילו את כובד משקלם. במיוחד נשמעה התקווה שפנייה של נשיא המדינה שמעון פרס, בנושא הומניטרי טהור, תוכל לגעת במקום שבו טיעונים משפטיים כבר נכשלו. כי לפעמים דלתות פלדה אינן נפתחות במפתח של צדק, רק במפתח של רחמים.
אך עד כה, לפי הדברים שנמסרו, גם הפניות הללו לא הולידו את הרגע המבוקש.
יש כאן סיפור גדול יותר מפולארד עצמו. הוא נוגע בשאלה מה קורה לחברה כשהיא מאבדת את היכולת להבחין בין ענישה לבין נקמה, בין שמירה על חוק לבין מחיקה של חמלה. הרי גם מי שסבור שפולארד עבר עבירה חמורה, גם מי שמאמין שהמדינה האמריקנית הייתה רשאית להעניש אותו, צריך לשאול את עצמו: מה בדיוק עלול להישבר אם אסיר ותיק, אחרי עשרים ושש שנות כליאה, יובא תחת אבטחה לראות את אביו הגוסס? איזה ביטחון לאומי מתערער ממבט אחרון בין בן לאב?
לפעמים דווקא הפרטים הקטנים חושפים את האמת הגדולה. לא הדיונים הסגורים. לא המסמכים המסווגים. לא ההצהרות הגבוהות. מיטת בית חולים אחת, אב זקן אחד, בן אחד רחוק, ומדינה חזקה אחת שאינה מוצאת בתוכה מספיק רוחב לב כדי לומר: כן, במקרה הזה אפשר.
הרי יש סירובים שנשמעים טכניים, אך מריחים כמו קור. הם מגיעים בלשון נקייה, עם נימוקים מסודרים, עם חותמות ונהלים, אך מאחוריהם עומד חלל ריק במקום שבו היה צריך לעמוד לב אנושי. וכשמערכת שלמה מתבצרת מול בקשה כל כך פשוטה, נדמה שהשאלה כבר אינה רק מה מגיע ליהונתן פולארד, כי אם מה נותר מאיתנו כאשר אפילו פרידה מאב נעשית מסוכנת מדי בעיני השלטון.
מוריס בן שרה, שמו לתפילה, שוכב כעת בין שמים וארץ. סביבו בני משפחה, רופאים, מכשירים, קולות נמוכים של מסדרון בית חולים. ובמקום אחר, רחוק וקר, יושב בנו וממתין. אולי עדיין מקווה. אולי כבר יודע שהתקווה עצמה הפכה לעוד סוג של מאסר.
ובין שניהם נמתח קו דק של כאב, קו שעובר דרך הבית הלבן, דרך הכנסת, דרך לשכות מנהיגים, דרך לבבות של יהודים רבים בארץ ובעולם. זהו קו שאומר בפשטות: יש רגעים שבהם אין צורך להיות משפטן, מדינאי או איש ביטחון כדי להבין. מספיק להיות בן. מספיק להיות אב. מספיק להיות אדם.
כי בסוף, אחרי כל השנים, אחרי כל הדיונים, אחרי כל המכתבים והעצומות וההבטחות שנשחקו כמו נייר ישן, נשארת בקשה אחת עירומה, פשוטה, בוערת: אל תמנעו מבן להיפרד מאביו.
יש סורגים שנבנים מברזל, ויש סורגים שנבנים מאדישות.
הראשונים כולאים גוף. השניים כולאים נשמה.
