אנה גריגל חורן עדיין יכולה לשמוע את קולות הפעמונים שצרבו את תודעת זיכרון ילדותה. שכל חברותיה בכפר נובו צאנז, כן, זה שבו גם פעלה בעבר חסידות צאנז, נהנו מאהבת הורים ובית נורמטיבי עם אחים ואחיות, את אנה הקטנה הקיפו נזירות נוצריות בלבוש לבן שסמל השתי וערב על חזם שהעירו אותה באהבה בבוקר והורידו אותה לאולם התיפלה. החברות בבית הספר לא אהבו לבוא לאנה 'הבייתה' משום שאמה של אנה הייתה נזירה נוצרייה והבית עטוף בשתיקה חונקת כל זיק של חיים, בית שלא סבל שובבות של ילדים, רק רוחניות מזויפת של עבודה זרה. "כל ילדותי חשבתי שאמא שלי היא האם האמיתית שהחליטה אחרי לידתי לההפך לנזירה ולכן אנחנו חיים בלי אבא משום שאבא חי בהפקרות ואימא מסרבת שאושפע ממנו, זה מה שסיפרו לי", מספרת כשהיא כיום כבר עברה את 85 ולצידה נכדה תומס בין ה 25 שעושה את הדרך אל היהדות. כך גדלה והתחנכה עד גיל 12.
את האמת ה'מרה' על עצמה גילתה בהיותה בגיל 12. "ביני לבין כמה חברות הייתה מריבה", היא משחזרת, "המורה תפסה אותנו לשיחה בגמר המריבה ואז התגלתה האנטישמיות שבה כשהיא זרקה לעברי את המילה 'יהודיה מלוכלכת חבל שהביאו אותך לכפר והיטלר לא גמר גם אותך".
חזרתי הביתה מזועזעת", מספרת אנה, "הייתי חיוורת כמו סיד, סיפורי השואה במלחמת העולם השנייה הילכו אימים על כולנו, גם על הפולנים הגוים. זה היה זמן קצר אחרי המלחמה, כל העולם האשים את הגרמנים אבל גם את האוקראינים והפולנים, הטענה הרשמית הייתה 'לא ידענו' בכל מקרה אף אחד לא דיבר על כך. לא רק אצל היהודים סירבו המבוגרים להתייחס לשואה, גם אצל הגויים, כולנו ידענו שזה נושא כבד לא דיברו על כך בשום מקום ופתאום לשמוע מהמורה מילים מפורשות כאלה. תפסתי את מי שחשבתי עד הרגע לאימי לשיחה. בתחילה היא הכחישה את כל הסיפור, אבל אני לא ויתרתי ולחצתי ואז היא יום אחד כבר לא הייתה ברירה ואימי המאמצת הודתה "בעצם את יהודיה, הביאו אותך לכאן כשהיית בת 4 חודשים".
איך הרגשת
נורא ואיום כל העולם התמוטט עלי, אתה מבין מה זה לגלות שאמא רימתה אותך, שאתה לא מה שאתה, שאתה חי במקום אחד ובעצם אתה משהו אחר לגמרי. מה דורש ממני, מה אני צריכה לעשות עם זה? איך עלי לנהוג מעתה? האם אימי המאמצת שהייתה אז כל עולמי תשנא אותי ובכלל, איך יתייחסו אלי החברות שלי מעתה. 1000 שאלות התרוצצו בראש ולא היה לי פסיכולוג שילווה את התהליך או עובדת סוציאלית של המועצה המקומית נובו צאנז"
לא היה זה המפגש הראשוני עם יהדותה. כחלק מהכפרה על מה שעשו, תוכנית הלימודים של משרד החינוך הפולני כוללת ביקור חובה במחנה המוות אושביץ. כילדה בבית הספר ביקרה גם אנה במחנה המוות ושמעה בקור רוח מהמדריכה כיצד הכינו הגרמנים סבון מהיהודים ואיך שדדו אותם והובילו אותם למשרפות. בבת אחת התחוור לאנא מה עלה בגורל הוריה, "בבית אחת התברר לי מה היה קורה איתי לו חלילה הייתי נותרת שם, לא יכולתי לשאת זאת", היא מספרת. בבת אחת התערפלו חושי ומאז לא ידעתי מה קורה איתי". אנא איבדה במהלך הביקור את הכרתה והובהלה במצב קשה לבית החולים. מאז היא סירבה לשוב לבית הספר ולא רצתה לשמוע כלום. "החלטתי שלעולם לא אדבר עוד על יהדותי הדבר היחיד שידעתי שאכן הייתה כאן קהילה יהודית גדולה והיו כאן כמה רבנים גדולים שקבורים בבית הקברות היהודי, לימים הבנתי שהרבנים האלה הם האדמורים לבית חסידות צאנז",
אנה היא חנה כמובן, נולדה כבת החמישית בין שמונת הילדים של אברהם ורגינה קמפינסקי. המשפחה שחיה בכפר צאנז מדורי דורות הייתה עשירה ובעלת נכסים. "צאנז הייתה לא כמו היום, עיר, אז היא הייתה כפר ואבא באופן נדיר שלא התאים ליהודים באותה תקופה עסק בחקלאות. היו לו שטחי פלחה אבל בעיקר רפת ענקית שנחשבה לאחת הגדולות בפולין באותה תקופה. המשפחה חיה ברמת חיים גבוהה עד מלחמת העולם השנייה. הגרמנים השתלטו על גרמניה. השטחים הולאמו, הרפת הוחרמה. את המשפחה היגלו לגטו בלז'ט והיא הייתה מועמדת להישלח לאחת ממחנות המוות וכאלה לא חסרו בפולין שנהרות של דם יהודי זורמים מתחת לאדמותיה.
אלא שאביה לא ויתר על הצלת בני משפחתו. "הוא היה בעל אמצעים ובעל קשרים רבים", מספרת בתו שהייתה אז תינוקת אך טרחה לחקור את ההיסטוריה של משפחתה. "בתוקף קשריו הוא יכול היה להסתובב סביב חומות הגטו ואף לפרוץ אותם מעט. הוא שיחד את שומרי הגטו ואלה שכרו כרכרה עם סוס. עכשיו היה צריך להביא אל חומות הגטו את האנשים שאותם צריכים היו להציל. בעזרת קשרים מתוך הגטו שיצר אביה, הוא הצליח לשכנע אנשים לקלוט את הבורחים ואת המנזר בצאנז לקבל את בתו אחרי שהתקבלה הסכמה של אחת הנזירות שחפצה בילדה למרות נזירותה לאמץ אותה כבת עד תום המלחמה.
באישון לילה נפרדה רגינה קומפינסקי מבתה אנה בת ארבעת החודשים תוך ידיעה שהיא לא תראה אותה עוד לעולם ושהיא עושה את הטוב ביותר עבור בתה שאם תישאר כאן בגטו קרקוב היא לא תזכה לשרוד את השואה האיומה . הכרכרה יצאה לדרך. היא עוד הספיקה לפרוק את האנשים במקום שבו המתינו להם מסתיריהם ואף לחזור לגטו להעמיס נגלה נוספת. הנגלה השנייה נתפסה. אנשיה נורו מייד. העגלון שנהג בעגלה הצליח להימלט. בערוב ימיו הצליח 'יד ושם' לאתר את העגלון אינגי פכנק, שמו, ולהעניק לו את עיטור 'חסיד אומות העולם' על מעשה ההצלה שלו. מאז גדלה אנה התינוקת במנזר.
"אומנם חקרתי את עברי היהודי", מספרת אנה, "אבל החלטתי שלא יצא מזה טוב אם אספר על יהדותי ואם כבר גדלתי כנוצרייה אשאר כך לשמחתה הרבה של זו שגידלה אותי בעיניה, עד יום מותה, הייתי בתה הנוצריה הנאמנה. כשחלתה הנזירה הזקנה סעדה אותה 'בתה' בבית החולים ולאחר מכן בבית האבות הממשלתי הפולני.
"אתה צריך להבין", היא מספרת, "היו אלה שנות השלטון הקומוניסטי בפולין עדיף היה שלא לדבר על יהדותך. העדפתי לשכוח את העובדה שפעם הייתי יהודיה", היא מספרת.
אנה גדלה, הקימה בית ונולדו לה שלש בנות. "מאז ומעולם גרנו בצאנז שהפך לאחר מכן ל'נובו צאנז", היום אתה רואה כאן עיר גדולה ומפותחת. אז מדובר היה בכפר קטן היא מספרת, "כאן הייתה ילדותי, כאן גדלתי כאן הקמתי משפחה. במהלך הזמן נפלו חומות הברזל בנותיה גדלו והיו לנשים ואף הם הקימו להם בתים מנותקים לגמרי מהעובדה שהן עצמן על פי ההלכה יהודיות מאחר וגם אמם יהודיה.
שנים רבות הן היו יכולות לחיות בצורה כזאת בלי לדעת דבר על עברם היהודי תוך כדי חייהם בכפר שממנו צמחה חסידות צאנז ובו קבורים גם אדמו"רי צאנז ובראשם האדמו"ר הצדיק בעל ה''דברי חיים' מצאנז. "בדרך מהבית לבית הספר הייתי עובר בבית הקברות היהודי ומשום מה הייתי חש צורך לעצור ליד בית הקברות, שמעתי שאיזה חכם יהודי גדול קבור שם, לא ידעתי מה מושך אותי לשם", מספר תומס נכדה של אנה. הוא לא ידע שהזכרון היחיד של הסבתא שלו מיהדות קשור לאותו אדמו"ר.
תומס לא ייחס חשיבות לעובדה שבית הקברות היהודי מושך אותו. מפעם לפעם הוא אף ראה שם יהודים חרדים, חסידי צאנז בבדרך כלל העולים לאוהלי רבותיהם, וגם עובדה זאת משככה את תשומת לבו אבל הוא לא שם לכך לב
"כלל שהזדקנתי התחלתי להרגיש נקיפות מצפון על כך שאני לא מספרת לאיש על יהדותי, במשך הזמן נפטר בעלי, חשתי בודדת וגלמודה בעולם והחלטתי לגלות לצאצאי את העובדה שאני יהודיה. אז עוד לא ידעתי שבשל העבודה שיש לי רק בנות כל צאצאי יהודים בעצם ואפילו אינם צריכים גיור אלא רק לחיות כיהודי אבל זה הציק לי מאוד, החלטתי שאני חייבת להעביר למישהו את המסר על יהדותי", היא מספרת.
עכשיו צריך היה להחליט למי לגלות את העניין. מכל צאצאיה החליטה אנה כי דווקא תומס נכדה הבכור הוא המתאים לעניין. "כבר למדתי אז באוניברסיטה", מספר תומס שאת כל ימי ילדותו ובחרותו העביר כגוי בלי לדעת בשמץ של ידיעה על העובדה שהוא יהודי, "יום אחד צלצלה סבתא וביקשה ממני שאבוא לביתה כי יש לה משהו חשוב מאוד להעביר לי. היא לא הסכימה לומר לי מהו המשהו החשוב הזה וכל היום עבר עלי במתח"
בלב פועם התייצב תומס בבית סבתו שהמתינה לו, 'אני רוצה לספר לך משהו חשוב בהיסטוריה המשפחתית שלנו' חתכו המילים את המתח באויר, "דע לך שאני יהודיה, וכי הורי נרצחו במלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים הארורים ואני גדלתי כיתומה במנזר אצל מי שאמך חושבת כי היא הסבתא שלה, אבל בעצם סבתא שלה, אמא שלי, הייתה יהודיה כשרה והיא נרצחה בשואה', דיבורה היה איטי, המילים היו משמעותיות.
"העולם עצר מלכת, על אף שהרגשתי משיכה ליהודים הייתי צריך לקלוט את העובדה שאני נצר לעם היהודי", מספר תומס. שאלתי את סבתא האם אימי ודודותי יודעים מזה תשובתה הייתה שלילית, ביקשתי ממנה שתספר גם להן, לא יכולתי לשאת את הדבר הזה לבדי.
חלפו ימים, שבועות, תומס החל לקלוט את העניין ולחלק אותו בין חבריו. "פתאום התברר לי שאני לא לבד בסיפור הזה וכי עמוק בליבותיהם נושאים רבים מחברי את אותו מסר, ותמיד זה חוזר על עצמו, הסבתא או הסבא קוראים להם ומגלים להם בסוד שהם יהודים. לעיתים זה לפני פטירתם, לעיתים זה סתם אבל תמיד זה הדור הראשון לדור השלישי. אין לזקנים אומץ לומר ישירות לילדים שלכם, "גידלנו אתכם ברמיה ובעצם אתם יהודים, יותר קל לומר זאת לדור שלישי", מספק תומס הסבר לתופעה.
אבל מאז תומס לא יודע מנוח, "כשנתקלתי בחבר הרביעי או החמישי שנושא את אותו מסר וכשהבנתי שהתגובה של כולם זהה לתגובה שלי, כולם רוצים לדעת יותר על יהדותם ולשוב אליה בעצם החלטתי שצריך לעשות משהו בעניין. החלטתי לפנות לרב הראשי ליהדות פולין הרב יצחק שודריך וזה הבטיח לנו שישלח לנו רב.
את אנה ונכדה תומס פגשנו בתום שיעור שנערך במוזיאון היהודי סמוך מאוד לאוהל ציונם של אדמו"רי צאנז. את השיעור מעביר מידי שבוע בשבועו שליח 'שבי ישראל' לפולין הרב אברהם באומל. באומל נודד בכל רחבי פולין כדי למסור שיעורים לעוד ועוד קהילות כאלה המבוססות על שרידים לעם היהודי ששכחו אותם במנזרים או אצל המשפחות שאליהם הם נמסרו לאימוץ אבל איך שהוא נודע ל'ילדים' שבגרו כי הם יהודים הם נצרו זאת בליבם משום שחששו מהשלטון הקומוניסטי בפולין אולם עם שבירת מסך הברזל נמוגה ביישנותם והם מעדיפים לגלות לבני משפחתם, בדרך כלל נכדיהם, את דבר יהדותם. הנכדים והסבים או הסבתות עושים את דרכם ליהדות. במסגרת השיעור בפולנית הרצוצה שבפיו, הצליח הרב באומל, יליד ארה"ב ובעל ניב אמריקאי בולט, תושב אפרת ובוגר ישיבת 'הר עציון' ששימש כר"מ בכמה מקומות, לרתק במשך שעתיים שלמות את הקהל כשהוא מסביר להם את מהות ראש השנה, את עניינם של עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים כשבמסגרת זאת הוא גם תוקע בשופר ולסיום מחלק לכל אחד מהם, איך לא, תפוח בדבש. בסיום השיעור העידו רעמי מחיאות הכפים שהרעידו את האולם על כך שהקהל שתלה עיניים מעריצות במוסר השיעור, רואה בו את שליח האלוקים בעולם להחזיר אותם ליהדותם.
מזה שלש שנים תומס חורן מנהיג למעשה את הקהילה המיוחדת בעיר צאנז המתעניינת ביהדות. היא מורכבת מזקנים וצעירים, לרוב זקנים ונכדיהם המעוניינים לשוב ליהדותם. חלק מהם, כמו תומס, אף לא צריכים גיור משום שברור שהם יהודים. תומס עושה עכשיו את דרכו אל היהדות ומשתדל לשמור מצוות. "אין לי ספק שבשלב מסוים בחיי אחזור בתשובה שלמה ואף אעלה לישראל. אני יהודי ברמ"ח ושס"ה", הוא אומר "אין לי שום עניין להמשיך לחיות בפולין ואני רוצה לחיות בארץ של היהודים. תומס אף יהנה מחוק השבות אבל בינתיים בעיקר בשביל לבסס את השיעורים ואת התהליך הוא נשאר כאן.
ועד אז, הוא מבין מדוע קברו של בעל ה'דברי חיים' כל כך משך אותו. הוא כבר לא סתם נעצר שם, הוא הולך לאוהל ואף נושא תפילה. כל שיעור של הרב באומל בפני הקבוצה, נפתח בעליה לקברו של בעל ה'דברי חיים' ונשיאת תפילה על קברו.
.
