העד שחזר מן הבור של דמשק

רון ארד וגיא חבר חיים
אף אחד לא יכול לספר לא' מה זה להיות שבוי בידי מחבלים. א', ערבי אוהב ישראל שנוכח בצדקת עם ישראל ובאכזריותו של הטרור, שיצא לחפש את רון ארד וחדר למפקדות ארגוני הטרור בסוריה נתפס לבסוף וישב 13 שנים ושבעה חודשים בכלא הפלסטיני שבתוככי סוריה, "אפילו הסורים פחות אכזריים מהם", הוא מספר את סיפורו עוצר הנשימה כיצד חדר לארגונים, על המידע שהעביר לישראל ועל העינויים הבלתי אפשריים שעבר. "אין ערוך לשעה אחת שאפשר לחסוך מחייל ישראלי בשבי המחבלים", אומר א' בהתייחס לדו"ח וועדת שמגר שפורסם השבוע . פרסום ראשון

את היום הזה ה 17.05.88 לא ישכח א' בכל ימי חייו, בחוץ שרר מזג אויר מצויין, א' היה לאחר שלשה חודשים של מצור בתוך בית שממנו לא נתנו לו לצאת בטענה שאין לו מה לעשות בחוץ, משרבו הימים שבהם לא נתנו לו לצאת, ביקש א' לפגוש את אבו חאלד, מפקד הארגון שלתוכו חדר כדי לנסות לדעת מה עלה בגורלם של השבויים והנעדרים ולהעביר למי שצריך מידע על מה שקורה בארגוני הטרור. באותו יום אמרו לו חבריו בארגון שהתגלו לאחר מכן כשוביו, היום תיפגש עם אבו חאלד, "הם נתנו לי כסף", הוא מספר "וביקשו ממני להגיע למרכז העיר לבית קפה בסאלחיה אזור בדמשק שם ייפגש עם אבו חאלד. הוא המתין מלא אופטימיות וצפייה. א' לא ידע כי הוא מחכה לשנים הכי מסוייטות בחייו. לפתע הגיע מכונית של הארגון ואספה אותו, "שמתי לב שדלתות המכונית מבפנים הם ללא ידיעות", הוא מספר, "שאלתי אותם מה קורה, הם אמרו שלא היו להם מכוניות אחרות, אבל שמתי לב שאנו מתקרבים לבית הכלא שלהם ולא לאבו חאלד". הם הוליכו אותו לבית הכלא ושם סגרו עליו, השאירו אותי בתא בודד מעל האדמה. "בהתחלה אמרו לי תרגע", הוא מספר רק לקראת הערב הוא החל להבין באופן סופי שגרוע מכל קרה וכי הוא הפך להיות אסיר בכלא הנורא ביותר בעולם, הכלא של ארגוני הטרור בסוריה שהסורים מפקחים עליו רק מלמעלה שם בילה 12 שנים משנות חייו.
רון ארד חי", טוען א' שיצא לאסוף מידע אודותיו, "אין ספק שהוא מוחזק עד היום, אם לא השתנה משהו מאז שנאסרתי ושוחררתי, על אדמת סוריה. אני יודע כי על פי חוקי הסורים, ואין משהו בסוריה המעז לעבור על חוקיהם, שאסור להוציא להורג אסיר המוחזק שם. סוריה לעולם לא תודה בכך משום שאז היא תשלם את המחיר. אני יודע כי הוא נפל לידיו של ארגון שהוא לא מספיק חזק כדי להתמקח מול ישראל. הוא מספיק רק על מנת להחביא אותו. לדעתי הם כבר במצב כזה שהם אינם יכולים לפתוח במו"מ עם ישראל. אם הוא היה בלבנון ישראל הייתה מוצאת אותו אבל הוא על אדמת סוריה שבה קל יותר להסתירו.
# לא יתכן שהוא מת
אם הוא מת, זה היה כתוצאה מעינויים או מתת תזונה. הוא הוחזק בבידוד ואין ספק שהפלסטינים לא יוציאו אותו להורג בניגוד לחוק הסורי. הם מפחדים מהם כפי שאספר לך בהמשך.
הוא נולד במרכז הארץ עד פרוץ מלחמת ששת הימים, אביו עבד בסעודיה כמורה ואת ילדותו עשה שם. לפני פרוץ המלחמה, אביו התמנה לתפקיד בכיר בחברת נפט עולמית בסעודיה 'רמקו' ובתפקידו שימש כאחראי על הקשרים עם הממשלה. בראשית תפקידו הוא חי לבדו בסעודיה, רק לאחר מכן צריף אליו את משפחתו. "נסיכים רבים ביקרו
אז בביתנו", מספר א', "חלק מנושאי תפקידים היום, אני מכיר היטב, בילדותי הם באו לבקרנו". בשלב מסוים עבר לגור בשכונה שבה התגוררו אמריקאים בלבד ועם פרוץ מלחמת ששת הימים ואז צריף אותם אביו אליו לסעודיה. "כשהתגוררתי עם סבי וסבתי בכפר שהיה אז תחת שלטון ירדן, פגשתי בפעם הראשונה יהודים וגם אז מרחוק", הוא מספר "מהמקום שבו התגוררנו בבית סבינו וסבתינו, יכולנו לראות היטב את הישובים היהודיים. המכוניות היו עוברות וסבא היה אומר אלו היהודים". עם פרוץ המלחמה באו פרשים מצבא ירדן רכובים על סוסים וקראו לתושבים לצאת "היהודים באים הם ישחטו אתכם", מספר א', "כולנו ברחנו עם כל מה שיכולנו", הוא מספר, "הייתי הגבר היחיד במשפחה היו איתנו אני ואחותי סבי וסבתי ואפילו הסבתא רבתה, ראינו את הצבא הירדני שיצא הלכנו קילומטרים ברגל", הוא ניזכר. "בתום המלחמה נשארנו לגור מתחת לעצים באזור המרכז עד שהפסקנו לראות מעלינו את המטוסים. לאנשים לא היה מה לאכול, תינוקות בכו אנשים כבר אכלו את העלים על העצים כי לא היה מה לאכול. עד שהגיעו אנשים ובישרו כי המלחמה התסיימה וכי אפשר לחזור הביתה. אנשים ארזו את השמיכות והאוהלים וחזרו הביתה. אט אט חזרו כולם לבתיהם.
הבית שלנו היה בכניסה לעיר", הוא מספר, "ליד בית חולים, חזרנו הביתה וראינו שהצבא הישראלי ולא הירדני הוא לידינו, לא ידענו למה לצפות. בכפר לא היה חשמל ולא היו מים. התנאים היו בלתי נסבלים. הסבתא שלי לא יכלה לראות מה יש בבית, הלכתי לצבא והחילים הישראלים נתנו לנו פנס, עד היום נשמר הפנס הזה בבתינו", הוא מספר. אחרי החזרה שלנו לכפר, באה משפחתנו מכפר אחר שהיה בשליטת ישראל כל הזמן לבקר אותנו, הם ידעו שאנחנו גרים באותו כפר רק שאז הגבול עבר בין הכפר ההוא לכפר שלנו והם לא יכלו לבקרנו.
באותה עת החליט ראש המשפחה לקחת את משפחתו לסעודיה. הוא הגיע לירדן משם העביר מסר למשפחתו להעביר את שני ילדיו אליו. הם חצו ללא קושי את הגבול בין ישראל לירדן על הגשר, משם הגיעו לסעודיה. עם המעבר לסעודיה השתנו חייהם. "היינו כמו באמריקה קטנה, התרבות הייתה אמריקאית, שפת הדיבור אנגלית, כל מה שרצינו קיבלנו. שם החלו לטעום את טעם החיים הטובים "אבא עבד בחברת הנפט הוא היה עובד בכיר ודי בבקשה אחת שלו לרכוש עבורו כל דבר שהוא, והחברה הייתה רוכשת עבורו, היה לנו כל שרצינו והכל בחינם. יכולנו באופן תיאורטי להחליף ריהוט כל שבוע. רק ביקשנו והגיעו עובדים פקיסטנים באו והחליפו
כשהגיעו בשנת 70 לביקור מולדת התעוררו געגועים בליבו של אבי המשפחה והוא החליט לחזור לארץ. הם חזרו לארץ בשנת 72, במסגרת איחוד משפחות הם התגוררו במרכז הארץ באותו כפר שאותו עזבו לפני שנים. א' החל ללמוד בבית הספר בישראל ובשנת 75 עקרה המשפחה למזרח ירושלים והתישבה על אדמות המשפחה. א' סיים את חוק לימודיו והשלים תעודת בגרות אמריקאית. הוא תכנן ואף התקבל ללימודים באוניברסיטה בארה"ב אך סבו התנגד לנסיעה והוא נותר ללמוד בארץ.
א' מצא עצמו עובד בתיירות באחת מערי הצפון כשהאנגלית המעולה שבפיו ועברית ברמה של שפת אם משמשת אותו היטב לאחר שנתיים של עבודה מסיבית בתיירות הוא חזר לבני משפחתו ושם עסק עזר לבני משפחתו כנהג משאית, זה לא היה מה שרציתי בשביל עצמי", הוא מספר. הוא חזר לירושלים ועבד בבנק, ואז טס ללונדון שם החל לעבוד במערכות עיתונים בשפה הערבית כמתרגם עיתונות עברית ופרשן לענייני יהודים, "העם היהודי ומדינת ישראל סקרנו מאוד את העולם הערבי", הוא ניזכר, "הייתי עבורם נכס". שם גם החל להכיר את העולם הערבי הגבוה "הכרתי דיפלומטים שרים וראשי ממשלות שהיו באים ללונדון והייתי מלווה את ביקוריהם כעיתונאי. למדתי גם להבין איך נראית מדינת ישראל בעיני הערבים שלא הבינו מדוע בכלל נשארנו לגור תחת שלטון כיבוש יהודי . "הם ציפו לשמוע שאנחנו חיים בעוני ובסבל ובצורה נוראית ניסיתי לומר להם שאין הדברים כך, ראיתי כיצד התעמולה הערבית מסלפת נוראית את המציאות. למדתי להכיר את העם היהודי כי הרי אני חי איתו ואין הדברים נראים כפי שהם חושבים לשמחתי היו מספר אינטלקטואלים שהקשיבו וידעו להעריך את מה שאני אומר, כי הם היו חשופים לתעמולה החד צדדית של העולם הערבי שניסה לצייר את היהודים כבני השטן ואני סינגרתי על העם היהודי, זאת הייתה השליחות הראשונה שלי מטעם העם היהודי".
מלונדון נסע לקפריסין על מנת להסדיר עניינים פרוצדוראליים בדרכון הירדני, קפריסין בזמנו הייתה מוקד גדול של כל שירתי הביון בעולם משום שזו מדינת מעבר, שם גם המעבר לתורכיה. ארגונים פלסטינים מהם גם ארגוני טרור שלחו לשם שליחים. הכניסה לשם הייתה חופשית ללא צורך באשרת כניסה דבר שהיווה מוקד משיכה לארגוני טרור רבים. "יכולתי לשבת ליד מישהו ולא לדעת שהוא רוצח אימים שבא למשימת רצח", הוא ניזכר. "ישבתי בחדרי במלון אחה"צ כשלפתע פרצו לתוך חדרי אנשי הביון הקפריסאי, הם התפרצו לחדרי בשל העובדה שאני פלסטיני למרות שלא עשיתי דבר. כשהתברר להם שאיני בתוך העניינים האלה שחררו אותי. התברר ששלשה פלסטינים ניכנסו עם רימוני יד ודרכונים בחריינים מזוייפים ותפסו אותם, הביון הקפסריסאי החליט לגרש את כל הפלסטינים ששהו באותה עת בקפריסין.
ולמדתי להכיר את הפתאח ואת הארגונים הפלסטינים מקרוב טיילתי ונפגשתי איתם באקראי", הוא אומר. "לא הייתה לי מטרה לעשות את זה המתנתי להסדרת מסמכי".
זאת הייתה הפעם הראשונה שדרכו רגליו על אדמת סוריה. ידעתי שאם המטוס ינחת בסוריה אני אבוד שכן ברשותי תעודת מעבר ישראלית ואין לי חותמת יציאה מקפריסין. ישבתי במטוס ורעדתי מפחד, כל המגורשים שהיו איתי במטוס היו ארכי טרוריסטים נוראים שבאו למטרות טרור ועבריינות. כל אחד במטוס עשה חשבון מתי ימצא את מותו. כל אחד והפלג שלו וכל הפלגים מסוכסכים זה בזה. אם הוא ערפאתי ימיתו אותו בהתחלה אם הוא מפלג אחר הוא ילקח למעצר ושם ימות בעינויים.
ראשית הוא ידע כי עליו להיפטר מתעודת המעבר. לפקיד בנמל התעופה הוא נתן את הדרכון הירדני. "היה לי כמעט נס, הפקיד נתן לי לעבור בלי בעיה". א' מצא עצמו בדמשק בלי לדעת מה עליו לעשות. בלי פרוטה כשבכוונתו להגיע לירדן להתאחד שם עם בני משפחתו. כשהגיע לבית המלון בדמשק, פקיד הקבלה שהוא למעשה איש המודיעין הסורי, רשם את פרטיו. "ישבתי במלון במרכז כיכר אל מג'די, הכיכר שבו מוציאים להורג אנשים, שם גם נתלה איש המוסד הישראלי אלי כהן הי"ד. זהו דבר כה רגיל שם עד שיום אחד פתחתי את חלון החדר וראיתי מולי מתנדנדים על העצים לא פחות מחמישה תלויים היו שם, עשו זאת על הבוקר, אפילו לא התעוררתי, כולם היו מבריחים והואשמו בריגול. למחרת נטל מונית ונסע לכיוון הגבול עם ירדן אבל הירדנים לא אישרו את כניסתו והוא חזר לדמשק. התחלתי לחשוב מה עושים, נקלעתי לצרה שלא ידעתי איך לצאת משם. למי להתחבר? במלון ישבו אנשים רבים שהייתי עבורם נכס, כל אחד שאגש אליו אהפוך לאויבו של השני. זאת הייתה היכרותי עם העם הסורי. ישבתי בבתי קפה עממיים התלבשתי יפה בחליפות יוקרה. אנשים כיבדו אותי|".
כשהוא מנוע כניסה לכל מקום אחד, נאלץ להישאר בסוריה, בדמשק לא יכול לשהות מחשש למעצר, הוא שמע בעצת חבריו שאותם הכיר ועבר לגור במחנה הפליטים בירמוך, שם מתגוררים פלסטינים רבים וסיכוייו להיעצר היו נמוכים.
הוא עבר לגור אצל בן חסות תושב מחנה הפליטים. בתקופת שהייתו במחנה הפליטים בירמוך יצר קשר טוב עם ארגונים פלסטיניים והם סייעו לו לצאת מסוריה ולהגיע לארץ בעזרת אוניה. הוא שילם כסף למבריח "כשמשלמים כסף עושים איתך נפלאות", הוא מספר שם למד להכיר באמת את העם הפלסטיני וסכסוכיו ואת העיוות שיש בדבר הזה והבין שהוא לא בדיוק שיך לשם. באותה עת נתפסה על מטוס 'אל על' ניזאהר הינדי בחורה אירית שהכירה בחור פלסטיני שהבטיח להינשא לה וביקש ממנה לבוא ולהכיר את הוריו בכפר הפלסטיני בישראל. לקראת שובה הוא ארז את מזודותיה היטב ובתוכם הטמין מטען חבלה. אם היא לא הייתה נתפסת היא הייתה מתפוצצת עם המטען על המטוס, אחרי חקירה שוחררה הבחורה המסכנה לדרכה והבינה שאיש לא רצה להתחתן איתה אלא לנצל את תמימותה. כל האירועים האלה לימדו אותו להכיר כי העם היהודי אינו אויב אלא ההפיך. "רק מי שטייל ברחבי העולם בעיקר הערבי יודע כי אם העם הפלסטיני מקבל כבוד באיזה מקום זה רק בארץ ישראל. בכל מדינות ערב מתייחסים אליהם יותר גרוע מכלבים". כשהוא מצויד בתובנה זאת הוא נמלט מסוריה. הוא פגש במחנות הפליטים את העם הפלסטיני בשיא עוניו, "כל מחנה פליטים בעזה הוא גן עדן עלי אדמות לעומת מה שראיתי שם", הוא מספר.
הוא חצה את הגבול לאתונה וידע שאין לו למי לפנות, באותה תקופה היו בשיאם החיפושים אחרי הנווט השבוי רון ארד, "גמלה ההחלטה בליבי לגמול לעם שהתייחס בצורה היפה ביותר לעם הפלסטיני כלומר לעם ישראל, בתקופת שהותי בסוריה יצרתי קשר עם כל ארגוני החבלה שיתכן שרון ארד בידיהם. כשחזרתי בדרכים לא דרכים לארץ החלטתי למסור את כל מי שראיתי לגורמים המתאימים.
לאחר תקופה החליט מי שהחליט כי כדאי מאוד שא' יחזור למחנה הפליטים בסוריה וינסה להעמיק את הקשרים על מנת לכל מידע בנושא השבויים והנעדרים ותוך כדי כך לחשוף גם מידע אחר שהיה חשוב לעם ישראל.
בפרוץ האינטי פדה השניה יוצא א' מישראל לאתונה שם הוא יוצר קשר טלפוני עם אותם ארגונים פלסטינים בירמוך, "תפגשו אותי בנמל התעופה בדמשק כדי שלא אעוכב על ידי השלטונות. הוא נלקח היישר לאחת המפקדות המסתוריות ליד דמשק שם עבר תחקור מקיף על ידי שירותי הביטחון שם בעיקר נשאל מדוע חזר, "שם אני חסר תועלת לעם הפלסטיני", אמר. הוא הציע את כל ניסיונו התקשורתי ואת השפות שאותן הוא דובר אנגלית ועברית לטובת 'מלחמת העם הפלסטיני". באותה תקופה שררה מלחמה בין תחנת 'אל קודס' של אחמד ג'יבריל לבין הפתאח שהיה משדר אך בקושי מבירות. ראשי הפתאח שארגנו את האינטי פדה התמרדו נגד ערפאת ויציאתו מלבנון ונלחמו בו. ביניהם ניטשה מערכה קשה. הם רצו לטפס לפסגה ולהשתלט על כל האינטרסים של הפלסטינים בסוריה. זה היה בערך כמו לבוא לארץ ולבקש להשתלט על כל אדמות המנהל", הוא אומר: היו שם מחנות, בסיסים, בניינים וכל אלה תחת שליטה של המתמרדים בערפאת בראשות מוסא אל עמלי (אבו חאלד) וכן אבו מוסא שבמקורו נולד בכפר סילוואן. גנרל אבו מוסא וגנרל אבו חאלד היו מפקדים בצבא הירדני שהיו כה נאמנים לצבא שגם כשנתנה להם הוראה לחסל את אש"ף בירדן והם היו הלכה למעשה ביצעו את הטבח שכונה 'ספטמבר השחור', הצטרפותם לפתאח היווה מפנה גדול לפתאח שלפתע התגייסו אליו מפקדים שבאו מצבא סדיר, צבא ירדן.
בגמר החקירה שוכנעו מפקדי הארגונים שא' בא מכוונות טהורות והוא שובץ באחד ממשרדי התקשורת של הארגונים כמסביר כשאיש תקשורת. בתוך כל הלחץ שבו היה נתון משום שהם לא נתנו בו אימון מלא וכל הזמן בחנו אותו. האינטי פדה הראשונה הלחיצה את הארגונים בסוריה. כל פלג מהארגונים ניסה לקבל אחריות על האינטיפדה שהניבה רווחים למאבק הפלסטיני. היו מקרים שהוא ביקר במקומות שבהם היו מצבורי נשק שאת אחד מהם הפציצה ישראל לפני מספר שנים. "ראיתי מצבורי נשק רבים שטמונים מתחת למערות שבהרים שאליהם יודעים כיצד להיכנס אך לא יודעים כיצד לצאת. את המצבורים האלה כרתה ממשלת סוריה המכריחה את הארגונים הפלסטינים להטמין את הנשק שם משום שהם חששו מאוד שהפלסטינים יתחילו להסתובב עם טונות של כלי נשק בתוך סוריה. היו שם גם בסיסים צבאיים בתוך דמשק. המגבלות שהמשטר הסורי יישם על הפלגים הפלסטינים כדי שלא ירימו ראש היו רבים: כל מי שניכנס ולא רק פלסטיני צריך להירשם לכל מקום שבו הוא מבקר בתי מלון מסעדות היה קשה מאוד לעשות צעד חופשי אחד ולהרגיש חופשי. ובכל אופן באווירה זאת יוצר א' קשרים רבים. "תמיד הייתה לי הרגשה שהם לא בוטחים לא רק בי אלא באף אחד אחר", הוא מספר.
למרות על התשאולים והתחקורים שבהם עמד בכבוד רב, הוא התפלא לשמוע מהם כל הזמן כי הם עיקשים לדעת האם הוא מגוייס למחובראת הירדן, כלומר לשירות הביטחון הירדני ממנו הם חששו מאוד, "חשבתי שהם יחשדו בי שאני שליח המוסד, אבל דווקא הם חששו יותר מהירדנים. הם העבירו אותי כל העת מבדיקה ביטחונית לבדיקה ביטחונית.
צריך להבין", אומר א', "מי שמחזיק את היציבות ומונע מהפלסטינים לעשות פיגועים נגד ישראל הם הסורים. 2000 איש עלאווים שהם פיצול של השיעים, אותם 2000 איש הנשלטים על ידי ה'בעת' הסורי כוחם נובע מהעובדה שהם מנהלים מדינת מודיעין. עד כדי כך שהאישה מדווחת על בעלה והבעל על אשתו. ברגע שהמשטר ייפול אי אפשר לדעת מי יקח את השלטון. כולם חמושים בצורה מסוכנת יש שם קרוב למיליון איש מאומנים היטב והם חמושים. יש גם דרוזים, סונים, גם העאלוואים עצמם מחולקים לפלגים ויש בהם עשבים שוטים. לעולם אי אפשר לדעת מי יקח את השלטון ואיזה אנרכיה תהיה. הגבול עם עיראק הוא פתוח . כעת עיראק עסוקה עם עצמה ומי שתקפוץ על העגלה תהיה איראן שתממן את הפלגים האלה ותשלוט בהם וכל פעולותיהם יהיו נגד ישראל.
הוא חש זאת היטב כשהיה במחנה הפלטים סוריה איבדה אימון בכל הפלגים הפלסטינים, אין דבר שקורה בסוריה והשלטון אינו יודע. הדבר הבסיסי שמנע מסוריה מלהפוך לירדן שניה עם הפלגים הפלסטינים הוא הנחישות של אסד להראות להם מי בעל הבית ומי יישאר בעל הבית. "כשהיינו הולכים במחנה הפליטים לעבודה במדי הארגון שבו שירתתי", הוא מספר, "היינו הולכים במדים, אולם משהסתיים יום עבודתנו היה אסור לנו ללכת במדי הארגון והיינו חייבים להיות לבושים בבגדים אזרחיים. בתוך המחנה מותר ללכת עם כלי הנשק אולם מחוץ למחנה נאסר על המגויסים הפלסטינים ללכת בכלי נשקם. "צריך להבין שילדים מגויסים שם מגיל 5 וילד בן 10 כבר יכול ללכת עם כלי נשק בידו", הוא מספר. "הדבר הכי נורא, הוא שלפתע באמצע הרחוב בא אליך מישהו ולוחש על אוזנך 'פרע פלסטין' כלומר סניף פלסטין שהוא שם של בסיס מודיעיני שהוקם כדי לתאם את פעולות הפלסטינים עם הסורים והפך לאט להיות עם השנים למרכז המודיעין לא רק לפלסטינים אלא לסורים. מי שנופל בידיים שלהם הכנס אבוד והיוצא ילוד כאילו נולד מחדש.
במקום הזה מצא עצמו א' כשנעצר לבסוף על ידי הארגון שבמסגרתו היה ואליו חדר. וזה היה אחרי שמספר חודשים מנעו מ מנו לצאת לרחוב עד מעצרו.
מאותו לילה של המעצר החלו העינויים שבעזרתם רצו הסורים לדעת מי שלח אותו ועבור מי עבד. "הם ניסו לדעת האם ישראלים שלחו אותי", מספר א', "ניסיתי לשכנע אותם אמרתי להם מה אתם חושבים שאני משוגע, דבר לא עזר. א' מתקשה לחזור באוזננו על מה שעבר בתוך הכלא הסורי במשך 12 שנה. מה שלא תעשה אתה אינך מספק אף אחד ואתה מועמד למכות. את המכות היו נותנים בעזרת 'פלאקה' שזה מעין אלה שבה מכים את האסיר על רגלם. הייתי מקבל מכות גם מכבלי חשמל מפלסטיק וכל זה בחגיגות. בתאים מחוץ לחגיגות מתרחשים מחזות אחרים. סוהר שהיה בא מהבית מרוגז היה מוציא עלינו את עצביו ומכה אותנו ללא הפגוה. הייתי מתחת לאדמה התאים שמעל האדמה כמעט אינם מאוכלסים. התא הוא ברוחב של 2 מטר על מטר וחצי בקושי אתה יכול לחיות. ימים שלמים לא קיבלתי אוכל שלא לדבר על החלפת בגדים או מקלחת חמה. "חינו על 6 זיתים פרוסת לחם וחתיכת חלבה ליום", הוא משחזר, "בתא תלינו שק שעליו לחם עם עובש זה הדבר היחיד שאותו יכולנו לאכול. אני זוכר שהעכברושים של דמשק היו אוכלים בלילות גם את זה. בחלומות השחורים ביותר שלי ובסרטים הגרועים ביותר לא חשבתי שאעבור דברים כאלה, הדברים האלה הם מעבר לכל דמיון.
החקירות מתחילות בערב. צמוד לבסיס שבו ישבתי, יש מפעל גרנית אבן, חתיכת האבן יוצרת רעש בלתי נסבל מסביב כך שאיש מיושבי הכפר לא שמע צרחות. ואז היו ניכנסים הסוהרים פנימה מתחילים לאזוק באזיקים וחבלים מהרגע שהדלת נ פתחת בתא ידעת שהם לא באים לומר לילה טוב. ברשותך רק חתיכת שמיכה ודלי וכלי קטן למים. הם מוציאים אותך מהתא, מכסים את ראשך בכאפיה ומוציאים אותך. ידענו שלא מוציאים אותי לטיול שנתי של תענוגות. הם היו מוציאים אותי לחדרי החקירות ושם מתחילה 'חגיגה' שבה כל אחד צריך להוכיח כמה הוא גיבור להוציא ממני דברים שלא היו ולא נבראו. יכלו להוציא ממך הודאה ברצח ארלוזורוב. א' מתאר כיצד מתנהלת חקירה. שעתיים שלמות הן רק מכות. אחרי שעתיים של מכות הגוף כבר אינו מרגיש כאבים פיזיים ואז שופכים עליך מים. בחורף המים קרים מאוד. המים בדמשק מרובים ולבנים מלאים אבן כשהם נוגעים בפצעים שיש בגוף הם שורפים ממש. אתה מרגיש גהינום. לאחר מכן מתחילות השאלות מי שלח אותך? האם אתה ערפאתי? האם אתה שליח ירדני? האם אתה מקפריסין? וכך הלאה. כך מידי יום. בתקופה הראשונה של החקירות הם היו אומרים: שאלנו עליך אנחנו יודעים מי אתה אנחנו יודעים מי המשפחה שלך, "מכל השאלות שלהם הבנתי שהם לא יודעים כלום. ואז הם היו מגבירים את הלחצים והם החלו עם מכות חשמל. הגוף והשערות נשרפים גם המוח עלה מהם ריח של שריפה. "הכניסו אותי לתא מתחת לאדמה", הוא ניזכר, "לא ראיתי את אור השמש, הייתי אותי לתא קטן בן 1.5 משני צידיו מסמרים, לאט לאט היו סוגרים עלי את הקירות עד שהמסמרים דקרו אותי מכל הכיוונים. כל בוקר נפתח בקללות יריקות ומכות רצח, אפילו לכלב היו חיים טובים ממני.
לאחר תקופה הם החלו לשאול אותי האם אני מהמוסד או מהשב"כ או מהש"ב. הבנתי שהם אפילו לא מבינים את ההבדל בין השב"כ לש"ב למוסד", הוא נזכר ואז הם החלו להתמקד איתי לשם מה באתי, לא אמרתי להם כמובן מה המטרה שלי.
12 שנה ישב שם, "איבדתי שם את מושגי הזמן, על מנת לשמור על שפיות דעתי הייתי מדבר בשפות שידעתי עם הקירות. עם קיר אחד עברית ועם קיר שני אנגלית. חזרתי כל העת על מה שידעתי. במו עיני ראיתי אנשים שמתו סביבי. הם לא סבלו את העינויים. אתה מתאר לעצמך מישהו תלוי שבוע ימים עם ידיו, ושבוע שני ברגליו כשכל הסוהרים ממשיכים להרביץ לו בעודו תלוי. כיצד אפשר להחזיק מעמד. הם בנו מפח מגולבן ארגזים. באמצע הקיץ הפח הזה הופך להיות לוהט. הם מכניסים אותך לתוך הפח הלוהט הזה כשכלביהם עוברים מעליך ומטילים עליך את מימם. פרט לעינוי הפיזי העינויים הנפשיים היו קשים פי כמה.
אינך יודע היכן אתה, מה קורה, מה הזמן. חינו על פי תקופות. באחד הימים התרחש אירוע כשערפאת חזר מדמשק ונפגש עם אסאד. כמחווה אסאד שיחרר 2500 אסירים פתחניקים, חלק גדול מהם הסורים מסרו אותם מהכלא שלהם לכלא של הפתאח שבו אנחנו ישבנו. הם הביאו חלקי בני אדם. הסורים סיימו איתם. הסורים הפכו אותם לנכים גופם היה מעוות לחלוטין, הם לא תפקדו פיזית וגם נפשית היו גמורים. אלפים היו כאלה והם הובאו לכלא. לא היה מה לעשות איתם אי אפשר אפילו לגייס אותם לשירות אחד הארגונים. הייתה תקווה שערפאת ואסד יתפייסו וישחררו
לילה אחד שמע א' רעשים מוזרים, שאינם מבשרים טובות. "היה רעש של פתיחת דלתות וסגירת דלתות", מספר א'. האסירים החלו לנחש מה קורה, את מי הביאו או את מי הוציאו. הדלת של א' נפתחה. א' נקרא למשרדים. אלא שבניגוד לכל הפעמים שבהם היו מכים בו ובועטים בו, היחס הפעם היה יפה במיוחד. הוא נקרא למפקד הכלא ובמקום להושיבו על הריצפה כמוקבל הושיבו אותו על כורסא יפה. "לא ידעתי מדוע היחס הזה לא ידעתי למה לצפות", מספר א', "לפתע הכניסו אותי למפקד הכלא. אמר לי מפקד הכלא, מחר יבואו אנשים חשובים לראות אותך וחשוב מאוד שתדע ששנינו בני עם אחד", כך אמר המפקד.
למחרת בבוקר הוער א' מוקדם, נלקח למקלחת חמה שכמותה לא חווה כבר שנים רבות, נתנו לו בגדים חדשים והבהילו אותו למפקד הכלא. שם הוא המתין. לפתע נפתחה הדלת למקום ניכנס גנרל סורי לבוש מדים מפוארים. יחד איתו הייתה חבורה של אנשים שעל עיניהם ראו שהם כולם מחכים למוצא פיו של הגנרל הסורי. האיש הציג עצמו כגנרל בצבא סוריה "המשפחה שלך מחפשת אותך בכל מקום, באתי להוציא אותך מכאן, המשפחה מחפשת אותך שנים רבות ואני רוצה לדעת האם זה אתה? אמרתי לו תשאל את אלה בפנים, איך אדע שאם אספר לך מה קרה הם לא ינקמו בי אחרי שתלך. תראה באיזה מצב אני. הגנרל הבטיח לא' שעכשיו הנשיא אסד עצמו מעורב בעניין ואין מי שיפגע בך. חזרנו לחדר", מספר א' "הוא האיר להם הערה. החוקרים רעדו מפחד משום שהבינו שהגנרל הגיע משום שמישהו מהשלטון אמר להם, "איך אתם מחזיקים כך בני אדם", שאל אותם הגנרל, "רד למטה תראה מה יש שם", אמר להם א'. בתוך הכלא היו בסך הכל 13 אסירים. ידעתי לפי הצלחות ולפי הכלים. הגנרל ערך סיבוב בבית הכלא והיה המום, הוא אמר למפקדי הכלא "אנחנו הסורים ידועים כאכזריים ביותר שיש, אבל לעשות כך בבני עמכם, איך לא תבושו?
הפגישה נגמרה, א' חזר לחדר, אבל מעמדו השתנה. המכות הופסקו, סיפרו אותו, סיפקו לו סיגריות
לאחר חודש נלקח א' לבניין 'סניף פלסטין'. הוא עבר באופן רשמי מהפלסטינים לסורים וזאת לקראת שחרורו הצפוי, כך נאמר לו. "לא האמנתי שאני עומד להשתחרר. חשבתי שעובדים עלי ועומדים להבריח אותי ללבנון. אי אפשר לסמוך עליהם הכניסו אותו לחדר מיוחד היינו שם 60 איש, אמרו לי אתה ערבי פלסטיני אינטלגנט, לא נעשה מזה עניין וכל זה אחרי שעינו אותי, שברו אותי, הרעיבו אותי, הודיעו לי כי אני עומד לפגוש את הצלב האדום. הזהירו אותי להיות חכם ולא לדבר שטויות אם אני רוצה אי פעם לראות את אור היום. "אנחנו יכולים להשיג אותך בכל מקום, אצלנו זה לא היה קורה' ואת זה הם אומרים לי כשאני בתוך הכלא שלהם. 12 שנה הם העלימו אותי.
הוא נלקח לפגישה עם הצלב האדום שראיין אותו וקיבל ממנו את הפרטים מיהו ומיהי משפחתו, "דיווחו למשפחה שלי וסיפרו לי מה קורה בעולם. וכל אותה עת עמד עלינו מישהו מהסורים להשגיח על מה שאומר.
ביום ה 13 לדצמבר 2001 נקבע יום שחרורי, זה היה בדיוק בחנוכה", ניזכר א' מכונית של הצלב האדום מסרו אותו לידי הצלב האדום הירדני והצלב האדום הירדני איפשר את העברתו לישראל. בכך הסתיימו 13 שנים ושבעה חודשים האיומים והנוראים בתולדות חייו של א', "זוהי השואה האישית שלי", הוא מודה, "אני יצאתי מזה חי ושפוי, אבל כשאני חושב על כל אלה שלא יכלו לעמוד בזה, אני מתמלא בחרדה. אנשים נפחו שם את נשמתם תוך כדי העינויים", הוא מספר
מאז יושב א' בביתו ואת חייו הוא מקדיש לספר לעולם כולו מה באמת מתרחש בעולם הטרור שהוא מכיר היטב מבפנים ועד כמה אכן עם ישראל סובל מטרור זה. מי שצריך עשה שימוש רב בחומר שהעביר א' מכל ארגוני החבלה שבהם היה. הוא עקב בדריכות אחרי המו"מ על שחרורו של גלעד שליט הוא אף קשר קשרים עם משפחת שליט "אמרתי להם שאני חי את מה שהוא חי, כי אני יודע למה הם מסוגלים, עברתי זאת בעצמי. אין מחיר לחייו של אדם ואני לא מקנא בזה שצריך להחליט. כל שעה בשבי שלהם הוא גנהינום בפני עצמו", אומר א'.