כדי לשרוד כאן, צריך להבין

בסוף כל המסע הזה, אחרי הרב והשייח', אחרי אלי אבידר, אחרי כוסות הקפה והחדרים הסגורים, אחרי שני השעונים המתקתקים באותו מרחב אך אינם מורים על אותה שעה, אחרי קטאר, הר הבית, הפליטים, גלעד שליט וקונטאר — נשארת שאלה אחת פשוטה, כבדה, כמעט מביכה בפשטותה: האם אנחנו באמת מבינים איפה אנחנו חיים?
לא האם אנחנו חזקים. אנחנו חזקים.
לא האם אנחנו חכמים. יש כאן חכמה עצומה.
לא האם אנחנו יודעים להגן על עצמנו. למדנו זאת בדם, בפחד, בלילות ארוכים מדי, בבתי קברות צבאיים שבהם הרוח עוברת בין המצבות כמו תפילה שלא נגמרת.
השאלה עמוקה יותר: האם אנחנו יודעים לקרוא את המרחב שסביבנו? האם אנחנו יודעים לשמוע את מה שנאמר מתחת למילים? האם אנחנו מבינים מתי חיוך הוא גשר ומתי הוא מסכה, מתי שתיקה היא הסכמה ומתי היא עלבון, מתי ויתור נראה כנדיבות ומתי הוא נקרא כחולשה, מתי זמן קצר מבטא רצינות ומתי הוא מעורר חשד, מתי כוח יוצר כבוד ומתי הוא יוצר עיוורון?
במשך שנים התרגלנו לחשוב על המזרח התיכון כעל זירה. זירה ביטחונית, זירה מדינית, זירה מודיעינית, זירה של איומים. ובמידה רבה, זו אמת. זהו אזור שבו טעות עולה בחיים, שבו אמון נבנה באיטיות ונשבר ברגע, שבו הסכמים יכולים להחזיק שנים ויכולים להישרף בתוך שעה אחת של השפלה פומבית. אבל המזרח התיכון איננו רק זירה. הוא בית. בית סוער, עתיק, מלא חדרים חשוכים ומרפסות מוארות, בית שבו דלת אחת נפתחת בכוח ודלת אחרת נפתחת רק כאשר אומרים את המילה הנכונה בקול הנכון.
ואנחנו חיים בתוך הבית הזה.
לא לידו. לא מעליו. לא כשלוחה מערבית שנחתה במקרה על חוף הים התיכון. אנחנו כאן. שורשינו כאן. אבותינו הלכו באבק הזה, שתו מן הבארות האלה, דיברו בשפה שנולדה בין מדבר להר, בין אוהל לעיר, בין מלך לנביא. ובכל זאת, אחרי כל שנות הריבונות, אחרי כל המלחמות, אחרי כל הסכמי השלום וכל כישלונותיהם, לעיתים נדמה שאנו עדיין מתנהלים כאן כמי שמחזיקים מפתח לחדר אחד בלבד, ומתפלאים שכל שאר הדלתות אינן נפתחות.
הסדרה הזאת ביקשה להחזיק את המפתח האחר.
היא התחילה בפגישה כמעט נסתרת מן העין, פגישה בין הראשון לציון הגר"א בקשי דורון לבין שייח' מוסלמי רב השפעה. לא מפגש של מצלמות וכותרות, לא אירוע שעולם שלם עצר לנשום מולו, כי אם רגע שקט, עמוק, כזה שמתרחש מתחת לפני האדמה. ושם ראינו אמת גדולה: במזרח התיכון, השפעה אינה עוברת רק דרך משרדי חוץ, דרך צבאות, דרך נאומים של ראשי ממשלה. לפעמים היא עוברת דרך אנשי דת, דרך סמכות רוחנית, דרך מילה שנאמרת בבית מדרש אחד ומגיעה אחרי שנים אל לבו של משבר מדיני.
כמה ישראל הרשמית יודעת להשתמש בשער הזה? כמה היא מבינה שדת אינה רק בעיה, אינה רק חומר נפץ, אינה רק משהו שיש לעקוף? דת היא גם שפה. היא זיכרון. היא מסלול השפעה. היא כוח שמסוגל להבעיר, והיא כוח שמסוגל לרכך. מי שאינו יודע לדבר עם אנשי אמונה באזור הזה, מוותר מראש על חלק מן המפה.
אחר כך בא אלי אבידר, לא כדמות צדדית, כי אם כמי שעבר בין חדרי המערכת ובין סמטאות המציאות, וראה את הפער. איש מודיעין, משרד חוץ, קטאר, יחידה 504 — אדם שידע איך נראית מדיניות מלמעלה ואיך נראה אדם מן הצד השני כאשר יושבים מולו לא ככותרת, כי אם כבן אנוש. מתוך הדרך הזאת עלתה הטענה הכואבת שלו: ישראל אינה מבינה די הצורך את המזרח התיכון. היא יודעת עליו הרבה, אך לא תמיד מבינה אותו.
וההבדל הזה, בין לדעת לבין להבין, הוא תהום.
לדעת פירושו להחזיק נתונים. להבין פירושו לדעת מה הנתונים עושים לנפש. לדעת פירושו לשמוע את המשפט. להבין פירושו לשמוע את הפחד שבתוכו. לדעת פירושו לראות מפה. להבין פירושו לדעת איזה זיכרון מדמם מתחת לקו ששרטטת עליה. מדינה יכולה לדעת המון ועדיין לטעות שוב ושוב, מפני שהיא מתרגמת את האזור לשפה הפנימית שלה, במקום ללמוד גם את שפתו שלו.
ואז ירדנו אל הסיפור הקטן ביותר לכאורה, סיפור גיוסו של סוכן פלסטיני. לא נאום, לא פסגה, לא מהלך מדיני. בית. כוס קפה. חודשים של ישיבה. כבוד. אדם שלא נקנה בכסף, כי אם נפתח בהדרגה מול מי שלא התייחס אליו כיעד בלבד. כמה עמוק הסיפור הזה, מפני שהוא מלמד שמזרח תיכון אינו נפתח רק בכוח או בשטרות. הוא נפתח דרך תחושת ערך. דרך הידיעה שאינך משפיל את האדם שמולך, גם כאשר אתה מבקש ממנו דבר קשה, מסוכן, מטלטל.
כבוד אינו מותרות באזור הזה. הוא מטבע עמוק יותר מכסף.
אחר כך נכנסנו לחדר שבו יושבים שני שעונים. שעון ישראלי מהיר, מתוח, חסר סבלנות, ושעון אזורי איטי יותר, עתיק יותר, שבוחן רצינות דרך היכולת להמתין. אצלנו שנה וחצי להסכם נשמעת רצינות; אצל אחרים, היא יכולה להישמע חשדנות. אצלנו שלושים שנה נשמעות מריחה; אצלם, אולי דווקא שם מתחילה אחריות. כמה משאים ומתנים נפלו מפני שהמילים תורגמו היטב, אך הזמן לא תורגם כלל?
וגבולות. גם שם התגלה הפער. אנחנו מחפשים קו. קו נותן ביטחון, קו נותן שקט, קו נותן תחושה שהכאוס נעצר. אבל סביבנו יש מרחבים שבהם משפחה, שבט, זיכרון, עיר, כפר ודרך ישנה חזקים לעיתים מן הקו שעל המפה. אין פירוש הדבר שאין צורך בגבול. בוודאי שיש. עם ללא גבול הוא עם שכל רוח יכולה לחדור אל ביתו. אבל גבול שאינו מבין את הסיפור שמולו נשאר חומה עם חריץ גדול בנפש.
אחר כך באה קטאר. חדר סגור. הצעה מטלטלת. הר הבית. פליטים. קונסנזוס שכמעט נמתח מעבר ליכולתו. ושם השאלה נעשתה חדה יותר: האם מנהיג יכול לפרוץ דרך כאשר עמו לא צועד איתו? האם הצעה נועזת נתפסת תמיד כנדיבות, או שלפעמים דווקא הצד השני רואה בה עדות לכך שמולו עומד אדם שאינו מחזיק בעורף שלו? במזרח התיכון, מי שאינו עומד על אדמת עמו, מתקשה לשכנע שגם מילתו עומדת.
ולבסוף הגענו אל המקום שבו כל הרעיונות נהיים בשר ודם: גלעד שליט, קונטאר, אסירי חמאס. שם כבר לא דיברנו על תרבות במובן הרחב. דיברנו על חייל חי, על רוצח שהפך לסמל, על מדינה השומרת על מוסריותה ובאותה נשימה נדרשת לשאול אם המוסר שלה מתורגם בצד השני כחולשה. זו שאלה קשה מפני שאין בה נחמה פשוטה. אנחנו לא רוצים להיות כמו אויבינו. אסור לנו להיות כמותם. אך אסור גם לתת להם להשתמש באנושיות שלנו כמנוף נגד ילדינו.
כאן נולד המשפט שאולי מסכם את כל הדרך: לא פחות מוסר, יותר חכמה.
לא פחות כוח, יותר שפה.
לא פחות יהדות, יותר שורש.
לא פחות ביטחון, יותר הבנה.
כי הבנה אינה חולשה. זו אחת הטעויות הגדולות ביותר בשיח שלנו. יש מי שחושש שכל ניסיון להבין את הצד השני הוא תחילת ויתור. כאילו עצם ההקשבה מפוררת את הצדק. כאילו ידיעת שפת האויב מזהמת את הנשמה. אבל ההפך הוא הנכון. מי שאינו מבין את אויבו, נלחם בצל שלו. מי שאינו מבין את שכנו, מחמיץ את האפשרות לדבר איתו. מי שאינו מבין את סביבתו, נבהל ממנה שוב ושוב ומגיב באיחור, בכעס, בעוצמה שאינה תמיד מכוונת אל המקום הנכון.
הבנה אינה הצדקה.
הבנה היא ראייה.
והמזרח התיכון דורש עיניים פקוחות מאוד.
הוא דורש שנדע להבחין בין אויב שלא ניתן לדבר איתו לבין יריב שאפשר לנהל איתו גבול; בין איש דת מסוכן לבין איש דת שיכול להיות גשר; בין כבוד אמיתי לבין מחווה ריקה; בין הצהרה שנועדה לקהל לבין התחייבות שתחזיק; בין סבלנות שמבשילה תהליך לבין סחבת שמסתירה סירוב; בין מוסריות שמחזקת אותנו לבין תמימות שמחלישה אותנו.
זו מלאכה עדינה. כמעט בלתי אפשרית לפעמים. אבל חיים במקום הזה הם מלאכה עדינה.
מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיות רק צודקת. צדק שאינו יודע להתהלך במציאות נשאר צעקה יפה על קיר חרוך. היא אינה יכולה להרשות לעצמה להיות רק חזקה. כוח שאינו מבין מה הוא מפעיל בצד השני עלול ליצור עוד כוח נגדו. היא אינה יכולה להרשות לעצמה להיות רק מוסרית בעיני עצמה. מוסר שאינו יודע להגן על החיים נחלש מול מי שאין לו מוסר כלל.
היא צריכה להיות מדינה חכמה.
חכמה כמו יעקב, שפחד, התפלל, שלח מנחה ונערך למלחמה. לא בחר כלי אחד. לא אמר לעצמו: רק כוח. לא אמר: רק פיוס. הוא הבין שהמציאות מורכבת, שאחיו עשו בא מולו עם ארבע מאות איש, ושצריך לפגוש סכנה בכמה שכבות של תודעה. אולי זו אחת החכמות היהודיות העתיקות ביותר שאיבדנו מעט בתוך רעש המודרנה: היכולת להחזיק כמה כלים יחד, בלי להתבייש באף אחד מהם.
צריך חרב.
צריך תפילה.
צריך מתנה.
צריך מודיעין.
צריך כבוד.
צריך גבול.
צריך אוזן.
צריך עמוד שדרה.
ומי שמבקש לבחור רק אחד מכל אלה, מצמצם את המציאות לממדים שהמציאות עצמה תסרב להיכנס אליהם.
הטרגדיה היא שאנחנו עם עתיק שחזר למקום עתיק, אך בנה לעצמו לעיתים תודעה צעירה מדי. תודעה של דחיפות תמידית, של תגובה, של “לסיים את האירוע”, של “להביא הישג”, של “לסגור פינה”. אבל במזרח התיכון אין פינות שנסגרות באמת. יש תהליכים, זיכרונות, עלבונות, בריתות, פחדים, סמלים. יש פצע שנסגר על פני השטח וממשיך לפעום מתחת לעור. יש אויב שמפסיד בקרב ומנצח בסיפור. יש מחווה שחשבת שתקרב, והיא דווקא הרחיקה. יש שתיקה שחשבת שהיא ריק, והיא הייתה מלאה במשמעות.
מי שחי כאן צריך ללמוד להרגיש את השכבות האלה.
זה לא אומר שנצליח תמיד. לא נצליח תמיד. יהיו החמצות, יהיו שגיאות, יהיו אויבים שכל הבנה לא תשנה את עומק שנאתם. יש מצבים שבהם המענה היחיד הוא כוח חד, מהיר וברור. יש רגעים שבהם מי שמדבר יותר מדי פשוט מפחד לעשות את הנדרש. גם זה חלק מן האמת.
אך גם כאשר מפעילים כוח, צריך להבין מה הכוח אומר. מה הוא משדר. איך הוא יתורגם. האם הוא בונה הרתעה או רק זעם. האם הוא שובר יכולת או מייצר סמל. האם הוא מחזיר כבוד או פוגע בו במקום הלא נכון. במזרח התיכון, גם הפצצה מדברת. גם מעצר מדבר. גם מחסום מדבר. גם שחרור אסיר מדבר. גם ביקור רב אצל שייח' מדבר. גם שתיית קפה מדברת.
השאלה היא האם אנחנו יודעים מה אמרנו.
אולי זה המקום שבו הסדרה צריכה להסתיים: לא בתשובה סגורה, כי אם בקריאה לשינוי תנוחה. לא לעמוד מול האזור כמו מי שבא ללמד אותו לקח בלבד, ולא להתכופף מולו כאילו אין לנו בית משלנו. לעמוד בתוכו. זקופים, מפוכחים, שורשיים, ערניים. לדעת שאנחנו יהודים שחזרו לארץ אבותיהם, לא אורחים זמניים ולא כובשים של תודעה זרה לעצמם. מי שחי מתוך שורש עמוק אינו צריך לצעוק כל הזמן. הוא יודע לעמוד.
ובעומק, אולי זה מה שהמזרח התיכון מכבד יותר מכל: אדם שעומד.
לא אדם מתנשא. לא אדם מתרפס. עומד.
עם זהות ברורה. עם זיכרון. עם יכולת להילחם. עם יכולת להקשיב. עם כבוד לעצמו ולכן גם הבנה של כבוד הזולת. עם מוסר שאינו מתבייש בעצמו, אך גם אינו נותן לרשע להשתמש בו נגדו. עם סבלנות שאינה חולשה, ותקיפות שאינה עיוורון.
אם נלמד זאת, לא ייעלמו כל הסכנות. אבל נחדל להיות מופתעים כל כך הרבה פעמים.
נחדל להיות מופתעים כשאותה מילה נשמעת אחרת.
נחדל להיות מופתעים כשמחווה מתפרשת כחולשה.
נחדל להיות מופתעים כשמנהיג חוזר אל הקו הפומבי שלו אחרי שיחה חמה בחדר.
נחדל להיות מופתעים כשזמן קצר נראה לצד השני כמו מלכודת.
נחדל להיות מופתעים כשאסיר הופך לסמל.
נחדל להיות מופתעים כשאיש דת משפיע יותר מדיפלומט.
נחדל להיות מופתעים מן הבית שבו אנחנו חיים.
וזו אולי תחילת החכמה.
לא פתרון. התחלה.
מדינת ישראל לא צריכה ללמוד את שפת המזרח התיכון כדי להיעלם בתוכו. היא צריכה ללמוד אותה כדי להישאר בו. כדי לעמוד בו נכון. כדי לדבר עם ידיד, להרתיע אויב, להבין שכן, לכבד את עצמה, ולבנות עתיד שאינו נשען רק על פחד מן האסון הבא.
כי בסוף, המזרח התיכון אינו סולח למי שאינו מבין אותו.
והוא גם אינו מכבד מי שאינו מבין את עצמו.
בין שתי האמיתות האלה אנחנו חיים. בין החרב לשולחן. בין הגבול לבית. בין התפילה למפה. בין הרצון להיות מוסריים לבין החובה להישאר בחיים. בין הזיכרון היהודי העתיק לבין היום המדיני הקשה, הרועש, הקצר מדי.
כדי לשרוד כאן, צריך כוח.
כדי לחיות כאן, צריך גם להבין.