יש פגישות שנולדות ברעש גדול, עם הבזקי מצלמות, דגלים מגוהצים, שולחנות עץ מבריקים והצהרות מדודות שנכתבות מראש על ידי יועצים עייפים; ויש פגישות אחרות, שקטות יותר, כמעט נסתרות מן העין, פגישות שאין להן תמונה בעמוד הראשון ואין להן כותרת זועקת, אבל דווקא הן, כמו זרע קטן שנקבר באדמה לחה, ממשיכות לעבוד מתחת לפני השטח שנים ארוכות, עד שיום אחד, במקום אחר לגמרי, בשעה אחרת לגמרי, מישהו מגלה פתאום שהעץ כבר נתן פרי.

כזאת הייתה, על פי תיאורו של אלי אבידר, הפגישה החשאית בשנת 1997 בין הראשון לציון, הגאון רבי אליהו בקשי דורון, לבין שייח' פתחאללה גולן, מן הדמויות הדתיות המשפיעות ביותר בטורקיה ובעולם המוסלמי. אבידר, שהיה אז ממונה על הקשרים עם ראשי הדתות במשרד החוץ, זיהה באיש הדת הטורקי פוטנציאל נדיר, אדם שמחזיק בידו לא רק דרשות ומוסדות חינוך, כי אם מפתח נסתר לחדרים הפנימיים של הנפש הטורקית, ומשם, אולי, גם לדלתות המדיניות הנעולות של האזור כולו.

צריך לעצור כאן לרגע ולדמיין את הסצנה.

מטוס ממריא מישראל אל טורקיה. לא משלחת חגיגית, לא טקס דיפלומטי, לא נאומים על שלום אזורי שנאמרים מתוך דפים מקופלים. רב ראשי לישראל, עטוף בגלימתו, באישיותו הרכה והעמוקה, יוצא לפגוש שייח' מוסלמי רב השפעה. בחוץ העולם ממשיך לרעוש באותה שפה גסה של אינטרסים, חשדות, בריתות מתחלפות וידיעות מודיעיניות; ובפנים, בחדר אחד, שני אנשי אמונה יושבים זה מול זה ומנסים לדבר בשפה עתיקה יותר מן הפוליטיקה — שפה של כבוד, של אמונה, של הכרה בכך שגם מאחורי גבול, דגל וחשבון היסטורי, עומד אדם עם עולם פנימי, עם אלוקים, עם תלמידים, עם פחדים, עם אחריות.

כמה מנהיגים היו מבינים בכלל את משמעות הרגע הזה?

הרי מדינת ישראל רגילה לחשוב במונחים של כוח, הסכמים, גבולות, לחץ, תגובה, הרתעה. אלו כלים חשובים, לפעמים קיומיים ממש, ואין עם קטן מוקף אויבים שיכול להרשות לעצמו להתעלם מהם. אבל המזרח התיכון, כך נדמה מתוך הסיפור הזה, איננו בנוי רק מקווי גבול ומסמכי הבנות. הוא בנוי גם מכבוד. ממעמד. מחכמי דת. ממילים שנאמרות בבית מדרש מוסלמי ומחלחלות אחר כך אל עיתון, אל קהל, אל ראש ממשלה, אל צבא, אל רחוב סוער. מי שאינו מבין את זה, עומד מול האזור כמו אדם שמנסה לפתוח מנעול עתיק באמצעות מפתח מודרני מדי: הוא מסובב, לוחץ, מזיע, מתרגז — והדלת נשארת סגורה.

שייח' גולן, כפי שהוא מתואר בחומר, לא היה עוד איש דת מקומי. הוא עמד בראש רשת גדולה של כלי תקשורת, מוסדות חינוך ובתי ספר מוסלמיים ברחבי אסיה, ונחשב לבעל השפעה רחבה מאוד בטורקיה ומחוצה לה. עצם ההבנה שאדם כזה יכול להיות בן שיח עם רב יהודי, לא כאמצעי יחצני, לא כתמונה מנומסת של “דו־קיום”, כי אם כערוץ עומק של השפעה, הייתה תובנה שמערכות מדיניות שלמות מתקשות לעכל.

אבידר פנה אל הרב בקשי דורון ושאל אם יאות להיפגש. התשובה, כך מסופר, הייתה מיידית. אין כאן התלבטות ממושכת, אין כאן פחד מן המורכבות, אין כאן הסתגרות בתוך קירות מוכרים. יש רב שמבין, אולי מתוך תחושת שליחות עמוקה, שעם ישראל אינו יכול לחיות לנצח רק מאחורי חומות של חשד. צריך לדעת מתי לעמוד כחומה בצורה, וצריך לדעת מתי לפתוח חלון קטן ולבדוק אם מן הצד השני נכנסת רוח שאפשר לנשום.

והמפגש, לפי עדות אבידר, היה “מדהים”. השייח' שפע אהבת ישראל, אמר דברים חשובים ביותר, והצדדים הבטיחו לשמור על קשר וליזום בהמשך פגישות פיוס בין הדתות. זו אולי השורה הקטנה ביותר בסיפור, אך גם הגדולה מכולן: הבטחה לשמור על קשר. כמה פעמים בהיסטוריה היהודית והאזורית הכל קם ונופל על הדבר הפשוט הזה — קשר. לא הסכם חתום, לא סעיף משפטי, לא לחיצת יד מול מצלמות. קשר. חוט דק, כמעט בלתי נראה, שנמתח בין שני אנשים, ואם לא מנתקים אותו, הוא מסוגל לשאת עליו משקל כבד בהרבה מכפי שנראה ברגע הראשון.

ואז עברו שנים.

העולם השתנה. ממשלות קמו ונפלו. יחסי ישראל־טורקיה ידעו עליות, צלקות, האשמות, משברים. פרשת המשט לעזה הציפה את הזעם אל פני השטח, וטורקיה, שהייתה במשך שנים המדינה המוסלמית הקרובה ביותר לישראל, נראתה לפתע כמי שמתרחקת במהירות, כאילו גל עכור סוחף אותה אל מחוזות של עוינות. במזרח התיכון, משבר כזה אינו רק משבר דיפלומטי. הוא ריח ברחובות, הוא דרשה במסגד, הוא כותרת בעיתון, הוא מבט קר בפגישה סגורה, הוא שיחה בין קציני צבא, הוא תחושה של מדינה שלמה שמשנה את הטון שלה.

ואז, שנים אחרי אותה פגישה שקטה, אותו שייח' גולן התראיין ל"וול סטריט ג'ורנל" ותקף בחריפות את היחס הטורקי למשט. הוא אמר שמארגני המשט ביקשו להזיק לישראל ולא לסייע לפלסטינים בעזה, וטען שעל טורקיה לעשות מאמץ להשלים עם ישראל. הדברים עוררו רעש גדול בטורקיה, בין היתר מפני שגולן נחשב למורו הרוחני של ראש הממשלה רג'פ טאיפ ארדואן.

כאן נפתח הסדק שדרכו נכנס האור של הסיפור.

מפני שכשאנחנו מביטים על יחסים בין מדינות, אנו אוהבים לחפש את הרגע הרשמי: ההחלטה בקבינט, השיחה בין ראשי ממשלות, נוסח ההתנצלות, ההודעה לתקשורת. אבל לפעמים הרגע האמיתי התרחש שנים קודם לכן, בחדר שקט, כאשר רב יהודי ושייח' מוסלמי ישבו זה מול זה, לא כדי לפתור את כל הסכסוכים שבעולם, כי אם כדי להכיר בכך שיש דרך לדבר. האם אפשר למדוד דבר כזה בטבלאות? האם אפשר להכניס אותו למצגת ביטחונית? האם אפשר להסביר לקצין קריר, המורגל בחיצים אדומים וכחולים על מפה, שדבריו של איש דת אחד עשויים לפתוח ציר השפעה שאוגדה שלמה אינה יודעת לפתוח?

זהו עומק הסיפור: לא רומנטיקה תמימה של “שלום בין דתות”, לא חיוך מלאכותי מעל תה מתוק, לא חלום ילדותי שהעולם כולו יתחבק מחר בבוקר. הסיפור הזה הרבה יותר רציני. הוא מלמד שבמזרח התיכון, הדת איננה קישוט. היא אינה רק טקס פרטי בין אדם לבוראו. היא כוח עומק, שפה, זיכרון, סמכות, לפעמים אש, לפעמים מים. מי שמפחד מן הדת יפסיד את השיחה. מי שמזלזל בה יישאר מחוץ לחדר. מי שמבין אותה, ומוכן לדבר עם בעלי הסמכות הרוחנית מתוכה, עשוי לגלות שבמקומות שבהם נסגרו שערים מדיניים, עוד נשארה דלת צדדית קטנה.

הרב בקשי דורון, בדמותו ובמעמדו, היה מתאים בדיוק לרגע כזה. הוא לא הגיע כטכנוקרט של משרד החוץ, לא כאיש עסקים, לא כשליח פוליטי בעל אינטרס קצר מועד. הוא הגיע כרב. אדם שיכול לשבת מול שייח' מבלי להתנצל על יהדותו ומבלי לאיים בנוכחותו. הוא הביא לחדר את ירושלים, את ההלכה, את מסורת הדורות, את הכבוד היהודי העתיק שאינו זקוק לצעקה כדי להיות נוכח. ולפעמים דווקא זה מה שמזרחי בן המזרח התיכון מבין יותר מכל: אדם שמכבד את עצמו, את אמונתו ואת עמו, יכול לכבד גם את היושב מולו.

אולי כאן מתחילה הטעות הישראלית הגדולה, זו שתלווה את הסדרה כולה: אנו חושבים שכדי להתקבל באזור צריך לבחור בין שתי מסכות — או כוח קר ונוקשה, או התרפסות מבוהלת. ואולי האזור מבקש מאיתנו דבר אחר לגמרי: עמוד שדרה. שורש. זהות שאינה רועדת מכל מבט כועס. יד מושטת שאינה יד חלשה. דיבור מכבד שאינו ויתור על עצמך. במזרח התיכון, מי שאינו מכבד את עצמו, לא מקבל כבוד. ומי שאינו יודע להכיר בכוחם של סמלים, אנשי דת, מסורת וזיכרון, ימשיך לדבר בשפה שאיש סביבו אינו שומע באמת.

הפגישה ההיא, לכן, אינה רק אנקדוטה יפה מן העבר. היא פתיחה לסיפור עמוק בהרבה. היא מעין שער אבן עתיק שעליו כתובה השאלה הגדולה: האם ישראל יודעת היכן היא חיה? האם היא מבינה שהאזור שסביבה איננו אירופה עם שמש חזקה יותר, כי אם מרחב אחר, עם קצב אחר, עם שפת כבוד אחרת, עם מבנים סמויים של השפעה שלא תמיד מופיעים בפרוטוקולים? האם היא יודעת להקשיב לפני שהיא מסבירה, ללמוד לפני שהיא מכתיבה, לזהות ידיד פוטנציאלי לפני שהוא נעלם בתוך המון צועק?

אלי אבידר ראה בפגישה ההיא פרי שנקצר לאחר שמישהו זרע וחרש. זה דימוי מדויק כל כך, מפני שדיפלומטיה אמיתית, במיוחד במזרח התיכון, דומה יותר לחקלאות מאשר להנדסה. אי אפשר להבריג שלום כמו שמבריגים חלק במכונה. צריך אדמה, עונה, סבלנות, זיעה, המתנה. צריך לדעת שלפעמים אתה זורע ולא אתה קוצר. לפעמים אתה נפגש בחשאי בשנת 1997, ורק שנים אחר כך, אחרי משט, משבר, נאומים ודגלים שרופים, נשמעת מילה אחת ממקום בלתי צפוי ומזיזה משהו באוויר.

ובמובן הזה, הרב והשייח' לא נפגשו רק זה עם זה.

נפגשו שם שתי אפשרויות. מצד אחד, המזרח התיכון של החשד, הדם, הכותרות, ההתלהמות והבורות ההדדית. מצד שני, המזרח התיכון האפשרי, זה שיודע כי גם בין עמים כואבים יש אנשים שמסוגלים לדבר בשפת עומק, בשפת אמונה, בשפת כבוד. לא תמיד זה מצליח. לא תמיד זה מחזיק. לפעמים החוט נקרע. אבל עצם קיומו של החוט מוכיח שהמציאות אינה שטוחה כפי שהיא נראית במסכי החדשות.

ומכאן מתחילה הסדרה שלנו.

לא מן ההסכם הגדול, לא מן הקרב, לא מן הכישלון, כי אם מחדר אחד בטורקיה, מרב אחד, משייח' אחד, מאיש משרד חוץ אחד שהבין שיש דלת שאיש כמעט לא ניסה לפתוח. משם נתחיל לרדת אל התהום שבין ישראל לשכניה, אל השפה שלא למדנו, אל המחוות שלא הבנו, אל ההזדמנויות שנשמטו לנו מבין האצבעות כמו חול חם.

כי לפעמים ההיסטוריה אינה צועקת כשהיא מתחילה.

לפעמים היא לוחשת.