ילדי משפחת וינטר ובתוכם החתן אליהו במונולוג מצמרר:
אבא תמיד היה אומר: תמיד תשאל את עצמך מה היו רוצים ממך בשמים"
קצת פחות מ 24 שעות אחרי ההלוויה, החתן ר' אליהו, הכלה נחמה, הבן הבכור ר' רפאל ורעייתו, הבת טלי והבן הצעיר יאיר ישבו כדי להשמיע מעט על נסיבות התאונה ויותר על הדרך שבה הם מתמודדים עם האסון הכבד. "עכשיו עת אבל בשבוע הבא אחגוג את שבע הברכות ואצטרך להיות שמח, הקב"ה ציווה עלי לשמוח ואנווט את רגשותיי על פי ציוויו", אומר ר' אליהו המקבל את הדין באהבה, , ילדי המשפחה מספרים על אבא אברך בכולל שכל כולו היה נתינה לאחרים בכל דרך שהיא, על איש חינוך שנוער נושר מצא בו משען רוחני ודרך לחזור ליהדות ועל עשרות האורחים הפוקדים את ביתם 24 שעות ביממה וגם שולחן השבת שלהם. "לא נסגור את הבית, אנחנו לא מתארים לעצמנו את הבית ללא האורחים", מבטיחים הילדים להמשיך את דרכו של אבא
את החצר הקטנה שבבית משפחת וינטר בנווה יעקב, ממלאים מאות אנשים. ביניהם בולטים צעירים רבים. הם יושבים על הכיסאות והספסלים, על גדרות האבן ועל מדרגות הבית וממררים בבכי, מסרבים להאמין שהרב ישראל הלך לעולמו בצורה פתאומית כזאת, שיותר לא יראו אותו. עבורם הוא היה הכל, כותל מערבי, אבא ורב. מאות בחורים שבלעדיו הם היו נותרים בשאול תחתיות. רבים מהם כבר הקימו בית נאמן בישראל ואת אורח חייהם החרדי הם חבים לו. מפעם לפעם מצטרפים אליהם גם ילדיו של הרב ישראל, הם עצמם שהיו אמורים לשבת מכונסים בעצמם ולבכות על אביהם שעלה לישיבה של מעלה, מוצאים את עצמם ממלאים את תפקידו, ממש כפי שהוא היה עושה בימי חיותו, מנחמים, מטים שכם, מעודדים ומחזקים. מנסים להראות לאבלים שיש המשך שצדיק גם במותו ממשיך לחיות. המחזות המרגשים האלה, וכוחות הנפש האדירים שהם מצריכים, מרגשים גם את מי שבחייו העיתונאיים כבר ראה כמה דברים, קשה לשמור על ריחוק עיתונאי לנוכח התנהגות כה אצילה. עבורי זה מפגש מרגש, עבור בני המשפחה זו דרך חיים, "איך אפשר לנהוג אחרת", הם תמהים באוזני, "כך אבא היה רוצה שננהג, כך רוצים בשמים שננהג", אומרים ילדיו של הרב ישראל המתגלה רק עתה כאיש חינוך דגול שהעלה מתחתיות הרחוב מאות בני נוער והחזיר אותם לחיקה של היהדות הנאמנה בעזרת טונות של אהבת ישראל בלתי נדלית, כוחות נפש בלתי מוסברים והמון סבלנות. הבית הזה תמיד היה פתוח לאורחים מכל הסוגים וגם עכשיו בימי ה'שבעה' הוא לא נסגר לעולם. אין שעות ביקור. הבית נפתח בשעה 7 בבוקר ונסגר רק אחרי שאחרון האבלים הבוכיים מצא את ניחומו בחיקם של ילדיו הנראים כמו העתק מדויק של אביהם.
אך בקושי אנו מוצאים דקות פנויות לשבת עם ר' אליהו החתן הצעיר, נחמה רעייתו הטרייה, שהיו צריכים עכשיו להיות באמצע שבעת ימי המשתה והם מוצאים עצמם ב'שבעה' אחרת מסוג שעליו לא חלמו, הצטרפו אלינו גם ר' רפאל הבן הבכור לבית וינטר אשתו, הבת טלי וצעיר הבנים יאיר.
"אדם צריך לדעת שהכל בא ממנו יתברך", אומר החתן ר' אליהו במונולוג מצמרר, "כפי שידעתי שהחתונה באה מאיתו יתברך, אני צריך לדעת שגם מותו הטראגי של אבא בא ממנו יתברך ואני מקבל את הכל באהבה. אצל אבא היה משפט מפתח "כשאתה מתלבט תחשוב תמיד מה רוצים ממך בשמים, מה הקב"ה רוצה ממך עכשיו ואת זה תעשה", ממשיך ר' אליהו.
על פי פסק הרבנים, כשיתומו ימי ה'שבעה' הם יתחילו לחגוג את ימי שבע הברכות וכשאני תמה כיצד יתחלף לו בבת אחת היגון העמוק בשמחה כיצד יפוגו הדמעות ויהפכו לריקודי מצווה לא מבינים החתן והכלה מדוע אני תמה, "בחתונה אתה מחייב לשמוח באבלות אתה חייב להיות עצוב. אתה חייב לנווט את רגשותיך על פי רצון ה' בשבוע של האבל הקב"ה רוצה שאני אהיה אבל ובשבוע של שמחה הוא ציווה עלי להיות שמח, ואני מודה לקב"ה שנתן לי הזדמנות לעשות את רצונו בעניין. עכשיו אני מכריח את עצמי להתעלם מהעובדה שאך לפני מספר ימים הקמתי משפחה ואני אבל. בעוד שבוע אצטרך להתעלם מהעובדה המחרידה שאיבדתי את אבי היקר ולהיות שמח עם אשתי בסעודות שבע ברכות.
"נגזר עליו להיפרד מהעולם", מוסיפה בתו, "בשל מעשה החסד שלו, ריחמו עליו מהשמים ונתנו לו לפחות הזדמנות להשתתף בחתונה של הבן שלו, אין לנו בזאת ספק. אנחנו רואים שהקב"ה יוצר את התרופה לפני המכה. ימים לאחר האירוסין, הוא קיבל הצעת עבודה חינוכית בונצואלה, על מנת לבדוק את ההצעה הוא יצא לחו"ל והוא לא היה בבית מספר שבועות, בשמים רצו להרגיל אותנו למציאות שהוא אינו בבית, שנתרגל לה.
מסיפוריהם של ילדיו ושל מאות האבלים שנאספו ליד ביתו הממררים בבכי ומסרבים להאמין עולה דמותו הכבירה של הרב ישראל וינטר זצ"ל, שבקריו הוקדשו כולם ללימוד תורהוהלילה מוקדשות להפצתה והשמעה לפני כל דורש. פעם בשבוע היה נוסע למסור שיעור בכלא איילון. אפילו ביום האירוסין של אליהו, נסע לתת שיעור בכלא בלי לעדכן את מי שצריך שמהשיעור בכלא עליו להגיע למסיבת האירוסין של בנו, הוא פחד שמא בשל כך יחששו שיסע. היכן שהיה צריך שם הוא היה", מספרים ילדיו. את ימיו הוא הקדיש לנתינה אין סופית לכל הסובב אותו, נתינה שהמשיכה לאחר מכן גם במעונו הפרטי וסחפה עמה את כל המשפחה כולה למעשה חסד ברמה שלא מוצאים אותה בכל בית. הבית כולו הוא בית של נתינה וחסד.
איש חינוך ראשון במעלה, הוא היה מקצוען ברכישת ליבם של בני נוער שמאסו בהכל, שנאו את הממסד וביקשו לפרוש מהדרך. רגע אחד לפני הזדמנה להם דמותו הנדירה של הרב ישראל שהטה את לבו והקריב את כל כולו למענם. הוא פתח לפניהם לא רק את עצמו אלא גם את ביתו והנתינה שיצאה מהלב נכנסה אל הלב שנפתח לפתע מחדש לשמוע ממנו את דבר ה'. הנוער הזה הסתובב בביתו של הרב ישראל והרגיש שם בבית. "אבא רכש את הקומה הראשונה שמתחת לביתנו", מספר בנו בכורו ר' רפאל, אברך בכולל, "משחר ילדותי הייתי רגיל לראות את בני הנוער מסתובבים כאן ועושים כבתוך שלהם. הם אכלו כאן, ישנו כאן, בילו כאן ובעיקר שמעו מאבא. אבא הביא לכאן נוער שאפילו הרחוב הרגיל כבר לא הספיק להם, כאן הם חזרו בתשובה. מכאן הם יצאו להקים בתים של תורה ומצוות, מכאן הם חזרו לבית המדרש. לא היה לנו יום ללא אורחים".
"אחד הרבנים שהספיד אמר לנו שכשדנו ביום כיפור בשמים על תאונת הדרכים הזאת הסתפקו האם לקחת את ילדי משפחת ציטרינבוים או את אבא שלנו, אין ספק שאבא שלנו היה אומר 'בוודאי שתקחו אותי ולא את הילדים של משפחת ציטרינבוים אין ספק שהוא היה קורבן ציבור שנלקח במקום מישהו אחר", אומרת הבת ופורצת בבכי
כך היה בימי חול, השיא היה בשבתות: רפאל: "כל מצורע וכל זב חוטם, כל מי שסתם רוצה לבוא, כולם באו לביתנו לשבת, פגשנו כל מיני אנשים שלא הכרנו. אפילו אנשים סיעודיים שהיו צריכים לטפל בהם ואפילו לרחוץ אותם, אבא היה מביא אותם ועושה את הכל"
"מה שהיה מדהים במיוחד", מספרת בתו, "היא העובדה שלמרות ששולחן השבת היה מלא באנשים רבים ומגוונים, עובדה שיוצרת פעמים רבות פיזור סביב שולחן השבת, אבא זצ"ל היה מנווט את שולחן השבת שהיה מלא בשירים ודברי תורה. אצלנו היה כלל, בשולחן שבת אין מדברים על אנשים אחרים. הכלל הזה היה נשמר בשבתות שהוא היה נעדר היינו מרגישים בחסרונו", כשדמעות בלתי נשלטות פורצות מגרונה ועיניה היא מוסיפה בקול בכי, "עכשיו הוא באמת יהיה חסר לנו מאוד".
"בשבת הראשונה לפני שבאתי לבית המשפחה, הוא טרח להתקשר אלי ולהזהיר אותי לבל אבהל כשאבוא לביתם משום שסביב לשולחן השבת אמצא כל מיני 'טיפוסים' שאני לא רגילה אליהם. הבית שלהם היה מלא בהם", מספרת נחמה כלתו הטריה שהספיקה כבר בשבוע הראשון להצטרפותה למשפחה לחוות אבל כה כבד.
"אין כאן מושג של דלת סגורה", מספרת אשתו של ר' רפאל, "כששאלתי מה שעות ניחום האבלים בביתם, הם שפוט הזדעזעו, מה פתאום שעות קבלה, כל אחד יכול להגיע מתי שהוא רוצה.
"פעם שאלתי את אשתו איך היא מסתדרת עם אורחים רבים כל כך והאם אין הדבר קשה לה ותשובתה הייתה "ואם קשה לי מה נעשה עם כל 'הילדים של ישראל', מספרת שכנה שהייתה נוכחת בראיון. וכשאני מתעניין מה באמת יהיה עתה עם 'הילדים של הרב ישראל', ילדיו ממשיכי דרכו כלל אינם מסתפקים, "מה זאת אומרת מה יהיה? הם ימשיכו להגיע ואנחנו נמשיך לטפל בהם גם אחר כך, הבית לא נסגר המפעל ממשיך כך היה בשבתות שהוא נעדר מהבית והיה בחו"ל וכך יהיה גם עכשיו", הם מצהירים.
ילדיו מספרים גם על הצניעות הרבה שאפיינה אותו, "למרות שאבא היה מספר אחד בנושא נוער נושר, לא שמעת עליו משום שהוא לא רצה בשום אופן שמישהו ישמע עליו, הקפיד מאוד שלא להתפרסם, לא רצה שישבחו אותו ואין לנו ספק שלא לחינם הלווייתו התקיימה בראש חודש, יום שבו לא מספידים, באו 1000 אנשים להלוויה אבל לא נישאו הספדים בשל ראש חודש, כך הוא חי וכך היה רצונו שינהגו כשיפטר מהעולם", מספר ר' רפאל ומוסיף "הוא קיבל מכה אדירה בגופו אבל הגופה נותרה שלמה לדעתי בשל העובדה שאחד מעיסוקיו היה עיסוק במתי מצווה. לא פעם הוא היה מאחר להגיע וכשחזר הביתה סיפר לנו שקבר מת מצווה. לעיתים היינו שומעים על כך רק מאוחר יותר, בשכונה או ברחוב היו מספרים לנו על מתי מצווה שהוא עסק בהם אפילו לא ידענו.
כאמור חודש לפני החתונה קיבל הצעת עבודה חינוכית ונסע לבדוק אותה בונצואלה הרחוקה, ואפילו שם החל לעסוק בחסד. לבני משפחתו הוא סיפר על אשה מסורבת גט שנים ארוכות שהוא סייע במציאת פתרון הלכתי לבעייתה. לדבריהם, בעומקי העומקים חשה נשמתו כי היא עומדת להיפרד מהעולם: סיפרו לנו שלפני חזרתו לארץ מונצואלה הוא אמר שיש לו הרגשה שהוא לא יחזור עוד", מספרים ילדיו והסימן השני היה ביום החתונה עצמו. "הוא היה מאוד קשור לאמו ז"ל סבתא שלנו . לפני כל שמחה הוא בא להזמין אותה לשמחה. ביום החתונה הוא לקח אותי ואת אחי", מספר החתן ר' אליהו, "ונסענו בשתי מכוניות. אחרי שחזרנו מהכותל המערבי נסענו לקבר של סבתא בהר המנוחות ודווקא לקבר של סבתא הוא לא בא איתנו זה ממש הפתיע אותנו משום שהוא לא היה מחמיץ כל הזדמנות לפקוד את קברה. כנראה שהוא הרגיש שהוא לא צריך את זה ובקרוב הוא כבר יראה אותה למעלה." הם מספרים אגב אנחה כבדה המתפרצת מגרונם.
"ראינו שבחתונה עצמה הוא שמח שמחה בלתי רגילה, הוא היה מאושר", נזכרים כל הילדים.
לעולם הם לא ישכחו את הערב הנורא ההוא שבו הם איבדו את אביהם. זה היה בסיום החתונה, הרב ישראל הציע למחותניו משפחת ציטרינבוים שהוא ייקח את ילדיהם לביתם באלעד. המחותנים לא רצו להטריח את הרב ישראל, אלא שעד שהם הספיקו להתנגד, הרב ישראל כבר עשה מעשה וקרא לילדים להיכנס לרכב והחל להסיעם. שאר בני המשפחה המתינו לשובו של האב. מהאולם יצא רכב אחר ובו החתן והכלה הטריים בדרך לביתם במודיעין עילית. הרכב היה נהוג על ידי האח הבכור ר' רפאל, החתן והכלה ואח הבכור לא ידעו כלל כי אביהם נסע ברכבו עם ילדי משפחת ציטרינבוים, משפחת הכלה.
בדרך לבית החתן והכלה נעצר הרכב בתוך פקק שיצרה תאונת הדרכים הקטלנית. אף אחד מיושבי הרכב אינו מנחש שעל הכביש מוטלת גופם אביהם ללא רוח חיים.
"התקרבנו עם המכונית למקום", מספר ר' אליהו החתן, "ראינו מרחוק שהתרחשה תאונה, במקום כבר נעצרו מספר כלי רכב, נוצר פקק. כאמור לא חלמנו שהתאונה קשורה אלינו
רפאל: אמרתי לעצמי ברכבי נוסעים חתן וכלה אף אחד לא יעכב אותי. במקום זיהינו איש 'הצלה' ביקשתי ממנו שיתן לי לעבור משום שברכבי נמצאים חתן וכלה לאחר חתונתם. "החתונה של ציטרינבוים"? הוא שאל ועדיין לא חשדנו שהתאונה קשורה אלינו".
"ואז לפתע אני מזהה במכונית ילד עם עניבה כפי שלבש אחי בחתונה", משלימה נחמה את דברי בעלה, "לא ראיתי את פניו, הם היו מכוסות בדם, עכשיו כבר הבנתי שיתכן שהתאונה כן קשורה אלינו אני חייבת לספר על אחי בן ה - 11", היא אומרת "כשחובשים קרעו לו את הבגדים לצורך הטיפול בו הוא החל לבכות שלא יקרעו לו את הציצית".
אליהו: התקשרנו מייד להורים של נחמה שאלנו מה קורה, הם סיפרו שאבא שלי יצא עם הילדים לאלעד והוא צריך לחזור בכל רגע. נורות אדומות החלו להידלק, אולי בכל זאת יש קשר לתאונה הזאת אלינו".
"אני חייב לומר שאבא היה נהג מאוד מקצועי, לא היה מצב שהוא לא היה יוצא ממנו", מספר ר' רפאל, "הורדתי את הזוג הצעיר בבית, הזוג הצעיר שמבין שתאונת הדרכים קשורה בקשר ישיר לחתונה מתחיל לומר את ספר התהילים. "ניסינו מייד להתקשר לרב ישראל", מספרת אשתו של רפאל, "כל הטלפונים היו סגורים ולא היה מענה, אמרנו לעצמנו שיתכן שהסוללה נגמרה, אבל ללב החל להתגנב חשש".
"חזרתי לשטח", מספר ר' רפאל, "כבר הבנתי שאבא מעורב עמוק בתאונה. שהמשטרה ניסתה לעצור אותי הודעתי להם שהפצוע הקשה הוא אבי. אנשי מד"א אמרו לי "אנחנו מעלים אותו לאמבולנס נט"ן, ננסה לייצב אותו, סע בינתיים לבית החולים ביילנסון והמתן לנו שם. כשהגעתי לבילינסון ניסיתי לחפש את אבא, הודיעו לי שלקחו אותו לתל השומר. באותו רגע ידעתי שבעצם אני יתום.
"רפאל התקשר אלי ואמר לי: אליהו, תכין את השטרודל, אנחנו הולכים לשבת 'שבעה'", הם מספרים בציניות המאפשרת להם להתמודד עם האסון הכבד. "אנחנו יקים", הם מסבירים לנוכח מבוכתי, "אצלנו מגישים 'שטרודל' בימי ה'שבעה'.
ומה עכשיו? "אנחנו נגמור לשבת 'שבעה', נדע כולנו שהכל מהשמים, זו הדרך שבה חינך אותנו אבא, נמשיך להתנהג כפי שאבא היה רוצה שנתנהג, אנו בטוחים שלו הוא היה בחיים הוא היה מחייך ואומר "למה אתם עצובים, אם ה' עשה זאת, סימן שכך צריך היה להיות", ואנחנו נמשיך את דרכו". אומרים חמשת הילדים בקול אחד צלול וברור.
כשרואים את ילדי המשפחה עוברים בין האבלים, מעודדים, מחזקים ומנחמים אותם יודעים שילדי משפחת וינטר לא רק מדברים הם גם עושים.
