יש רגעים שבהם ההיסטוריה אינה צועקת מן הבמות הרשמיות, אינה נכתבת בניירות חתומים ואינה נולדת במסיבות עיתונאים עם דגלים מאחור. היא פורצת לפתע מתוך הרחוב, מתוך אבק, מתוך זיעה, מתוך המון דוחף, זועם, חסר פנים כמעט, שמטפס על חומות ושובר חלונות, ומזכיר לכולנו דבר אחד פשוט ומכאיב: הסכמים אפשר לחתום בעט, שלום צריך לכתוב בתוך הלב.
כך נראה אותו לילה בקהיר. שגרירות ישראל, אותו סמל דק ושביר של שלושים ושתיים שנות שלום, עמדה שם בתוך עיר רועשת ורותחת כמו בית זכוכית באמצע סערת חול. שנים התרגלנו לקרוא לזה "שלום קר", ביטוי כמעט מנומס, כמעט דיפלומטי, כאילו הקור הוא מצב נסבל, כאילו אפשר לחיות לנצח בתוך חדר שאין בו חום, רק מפני שהקירות עדיין עומדים. ואז בא ההמון, והקור הפך פתאום לחום מסוכן, לאש שחורה, לזעם שהצטבר במשך שנים מאחורי חיוכים רשמיים, מאחורי לחיצות ידיים, מאחורי מצלמות.
הבעיה העמוקה לא התחילה באותו לילה. היא התחילה הרבה קודם, אולי כבר ביום שבו נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, כשהמנהיגים ישבו סביב שולחן אחד והעמים נשארו רחוקים, חשדניים, כמעט זרים. אנואר סאדאת עשה מהלך היסטורי, אמיץ, מהלך ששינה את פני המזרח התיכון, אך הרחוב המצרי לא הלך איתו באמת. עבור חלקים רחבים ממנו, ישראל לא הפכה לשכנה לגיטימית, רק לעובדה פוליטית שיש לסבול כל עוד השלטון מחייב זאת, כל עוד הצבא שומר על המסגרת, כל עוד הדולרים האמריקניים ממשיכים לזרום, כל עוד האינטרס הלאומי גובר על הרגש העמוק.
ומה קורה כשהשלטון נחלש? מה קורה כשהדיקטטור נופל, כשהפחד מן המשטרה נסדק, כשהכיכרות מתמלאות באנשים שמגלים פתאום את כוחם, אך אינם יודעים עדיין לאן להפנות אותו?
אז הרחוב מתחיל לדבר. לפעמים הוא מדבר בשפת חירות, בכמיהה לצדק, ברצון ללחם, עבודה וכבוד. לפעמים הוא מדבר בשפה אחרת לגמרי, שפה ישנה, מרה, מלאה שנאה, שפה שחיפשה שנים פתח יציאה. המהפכה המצרית נשאה בתחילתה ריח של תקווה. צעירים בכיכר תחריר דיברו על עתיד, על מדינה נקייה יותר, על כבוד האדם, על קץ השחיתות. היה שם רגע נדיר שבו נדמה היה שהמזרח התיכון פותח חלון, ואוויר חדש נכנס פנימה.
אך מהר מאוד התברר שהחלון הזה פונה גם אל הרחוב האפל.
האבטלה גדלה, הכלכלה התרסקה, התיירות נפגעה, והשמחה הראשונית של המהפכה פינתה מקום לתסכול סמיך, כזה שנדבק לעור ולא יורד. כאשר עם שלם יוצא לרחובות כדי להפיל משטר, והוא מגלה לאחר מכן שהלחם לא נעשה זול יותר, שהעבודה לא הגיעה, שהצבא עדיין מחזיק במושכות, שהעתיד עדיין אפור, הוא מחפש כתובת לזעם. והכתובת הישנה ביותר, הקלה ביותר, הנוחה ביותר, הייתה שם תמיד: ישראל.
כמה קל לשנוא את ישראל כאשר אין פתרון לאבטלה. כמה קל להבעיר דגל כאשר אין תקציב, אין יציבות, אין תקווה. כמה קל להפוך שגרירות לאויב, כאשר המהפכה עצמה מתחילה להיראות כמו חלום שנחטף.
כאן נחשף השבר הגדול של השלום המצרי־ישראלי: הוא נתן לנו שנים של שקט, ודווקא השקט הזה הרדים אותנו. התרגלנו לגבול דרומי שקט, לגדרות מעטות מדי, לעובדה שסיני אינה מאיימת כפי שאיימה בעבר. התרגלנו לחשוב שהחתימה מחזיקה את המציאות, שהנייר חזק מן הרחוב, שההסכם יציב יותר מן השנאה. אך במזרח התיכון, מי שנרדם על ניירות חתומים עלול להתעורר לקול זכוכיות נשברות.
הרחוב המצרי, כפי שמתארים חוקרים המכירים את עומקו, לא היה מאוהב בשלום הזה מעולם. הוא ראה בו לעיתים קרובות הסכם של שליטים, לא ברית של לבבות. מתחת לפני השטח פעלו שנים של חינוך, דת, תעמולה, דמוניזציה תקשורתית ושנאת ישראל שהפכה כמעט למובן מאליו. לא רק התנגדות למדיניות ישראלית מסוימת, כי אם שלילה עמוקה יותר, שורשית יותר, כזו שאומרת: לעם היהודי אין כאן מקום כעם, לא בארץ הזאת, לא באזור הזה, לא בתוך הסיפור של האסלאם.
זוהי נקודה שאסור לטשטש. יש מי שמנסה להסביר כל שנאה דרך אירוע נקודתי, דרך תקרית גבול, דרך מבצע כזה או אחר, כאילו הכול נולד אתמול בבוקר. אך יש שנאות שיש להן שורשים עמוקים יותר מן החדשות. הן יושבות בתוך ספרי לימוד, בתוך דרשות, בתוך שידורי טלוויזיה, בתוך בדיחות רחוב, בתוך תפיסות היסטוריות שלמות. הן עוברות מאב לבן, לא תמיד בצעקה, לפעמים בלחישה. וכאשר השלטון נחלש, הלחישה הזאת הופכת לשאגה.
ובכל זאת, אין לראות את מצרים כמקשה אחת. בתוך אותה סערה נשמעו גם קולות אחרים, קולות כואבים של מצרים שראו את המהפכה שלהם מתרוקנת מתוכן. וואיל רונים, אחד מסמלי המרד במובארק, הביט בפריצה לשגרירות וראה שם לא ניצחון, כי אם אובדן דרך. בעיניו, זה היה רגע שבו ההתלהבות החליפה את השכל, שבו דור שחלם לשנות את ארצו התחיל לחגוג ניצחונות דמיוניים במקום לבנות מדינה. יש משהו עצוב מאוד בקול הזה, קול של אדם שעמד בלב התקווה ופתאום ראה אותה נגררת ברחוב, מוכתמת באבק של שנאה.
זו אולי הטרגדיה הגדולה של מהפכות: הן נולדות מתוך זעקה אמיתית, אך לאחר שהן שוברות את הדלת, לא תמיד הן יודעות לבנות בית. ואז באים הכוחות המאורגנים יותר, הקשים יותר, בעלי הסבלנות הארוכה יותר. האסלאמיסטים מושכים לכיוון שלהם, הליברלים לכיוון שלהם, הנאצריסטים לכיוון אחר, הצבא נאחז בשלטון, וכל סוס מושך את העגלה עד שהגלגלים מתחילים לחרוק. האם זו מצרים חדשה? או שמא מצרים הישנה, רק בלי המכסה הכבד שהחזיק אותה שנים?
באותם ימים נדמה היה שהתשובה מרה: אין באמת מצרים חדשה. יש רחוב שקיבל כוח, יש צבא שמנסה לשלוט, יש קבוצות אידיאולוגיות שמושכות זו בזו, ויש מדינה גדולה, עייפה ופצועה, שמתקשה למצוא לעצמה מרכז כובד.
לכן, מבחינת ישראל, השאלה אינה רק מה יעשה השגריר, היכן תמוקם השגרירות, או האם הדרג הדיפלומטי יירד. השאלה עמוקה הרבה יותר: כיצד חיים לצד שלום שאין לו שורשים עממיים? כיצד מגינים על גבול שנראה במשך שנים שקט מדי? כיצד משקמים יכולות מודיעיניות ומבצעיות לאחר תקופה ארוכה של נוחות מסוכנת? כיצד לא נבהלים מכל גל רחוב, אך גם לא מזלזלים בו?
התשובה הראשונה היא צניעות. לא כל משבר דורש נאום. לא כל השפלה דורשת תגובה רועמת. יש רגעים שבהם מדינה חזקה נמדדת דווקא ביכולת שלה לשתוק, לשמור על אופציות פתוחות, לא לדחוף את עצמה לפינה, לא לתת לרחוב המצרי את הדלק שהוא מחפש. לפעמים שתיקה אינה חולשה, היא צורה גבוהה של שליטה עצמית. במזרח התיכון, מילה אחת מיותרת יכולה להפוך לגפרור בתוך מחסן קש.
התשובה השנייה היא התפכחות. אסור לישראל לבנות את ביטחונה על אהבת העמים סביבה. אהבה היא דבר נפלא בין אנשים, בין משפחות, בין קהילות. בין מדינות באזור סוער, לעיתים קרובות צריך להסתפק באינטרסים ברורים, הרתעה חזקה, מודיעין טוב, גבולות מוגנים, וקריאה מפוכחת של המציאות. השלום עם מצרים חשוב מאוד. הוא חסך דם, פתח מרחב אסטרטגי, העניק לישראל עשרות שנים של נשימה. אך אין לטעות: זהו שלום שצריך לתחזק, לבדוק, לחזק, ולשמור עליו בעיניים פקוחות.
התשובה השלישית היא להבין את תפקידו של הצבא המצרי. כל עוד הצבא רואה בהסכם עם ישראל נכס, כל עוד הכסף האמריקני והאירופי תלוי ביציבות, כל עוד סיני והגבול והמערכת הבינלאומית מחייבים זהירות, יש סיכוי שהשלום הרשמי יישמר. לא מתוך אהבה, לא מתוך פיוס עמוק, כי אם מתוך חשבון קר. במזרח התיכון גם חשבון קר הוא לעיתים מתנה גדולה. אך מי שמבלבל בין אינטרס לבין חיבה, בין יציבות לבין אחווה, עלול לגלות מאוחר מדי שהאדמה מתחתיו אינה יצוקה בבטון.
ובאמצע כל זה עומדת ישראל, מדינה קטנה עם זיכרון ארוך, מוקפת שכנים שמשתנים במהירות, לפעמים ביום אחד, לפעמים בלילה אחד של זעם. עליה להחזיק בו זמנית שתי תודעות שנראות סותרות: מצד אחד לשמור על השלום בכל כוחה, מפני ששלום, גם קר, יקר יותר ממלחמה חמה; מצד שני לא להפקיד את חייה בידי אשליות, מפני ששלום שאינו חי בלבבות עלול להיסדק ברגע שהשלטון מתערער.
הפריצה לשגרירות בקהיר הייתה הרבה יותר מאירוע ביטחוני. היא הייתה מראה. היא הראתה לנו מה קורה כאשר שנים של שקט מסתירות מתחתן נהר עכור. היא הזכירה לנו שהמזרח התיכון אינו נרגע רק מפני שחתמנו על מסמך, שהרחוב הערבי אינו נעלם מפני שהנשיא שלו לוחץ יד, ושמדינה חכמה חייבת לשמוע גם את מה שלא נאמר בחדרי הישיבות.
ואולי דווקא מכאן מתחילה הבגרות המדינית האמיתית: לא מן הפחד, לא מן הפאניקה, לא מן הצעקות, כי אם מן היכולת להחזיק מציאות מורכבת בלי לקרוס לתוכה. להבין שהשלום עם מצרים חשוב, הכרחי, מציל חיים, ועדיין שברירי. להבין שהצבא המצרי עשוי להיות כתובת, אך הרחוב המצרי הוא כוח. להבין שהמהפכה שהבטיחה חירות יכולה להוליד גם אנרכיה. להבין שהשקט של שלושים שנה היה ברכה, אך גם תרדמה.
בסופו של דבר, שלום בין ממשלות הוא כמו גשר מתכת מעל נהר סוער. הוא יכול להחזיק שנים רבות, לשאת עליו משאיות, שיירות, טקסים ודגלים. אך אם לא בודקים את הברגים, אם לא מקשיבים לרעש המתכת בלילה, אם לא רואים שהמים מתחתיו עולים, יום אחד הגשר מתחיל לרעוד.
ובלילה ההוא בקהיר, הגשר רעד.
