לפעמים אדם אחד יוצא מתוך המערכת לא מפני שהוא שונא אותה, כי אם מפני שהוא שמע בתוכה חריקה שאחרים התרגלו אליה עד שכבר לא הבחינו בה. הוא ישב בחדרים שבהם התקבלו החלטות, ראה מפות נפרשות על שולחנות, שמע קולות של אנשים בטוחים בעצמם מדברים על המזרח התיכון כאילו הוא לוח שחמט נקי, קר ומדויק, ואז יצא החוצה, אל האבק, אל הבתים, אל הקפה המר, אל שיחות הלילה הארוכות עם אנשים שלא מדברים במשפטים של מצגות, וגילה שהאזור הזה אינו מתנהל לפי הסרגלים שהבאנו מאירופה.
זה אולי הסיפור העמוק של אלי אבידר.
לא רק איש משרד חוץ. לא רק מי ששירת ביחידה 504, בעולם האפלולי והרגיש של גיוס סוכנים מעבר לקווים. לא רק מי שהיה ראש נציגות ישראל בקטאר, יועץ מדיני, מזרחן, דיפלומט, אדם שנגע במשך שנים במקומות שבהם מדינה פוגשת אויב, שכן, בן ברית זמני, איש דת, סוחר, שליט, מודיעין וחרדה. הוא היה, לפי החומר שלפנינו, בעיקר אדם שניסה להקשיב למזרח התיכון לפני שניסה להסביר לו מי צודק.
והקשבה כזאת, באזור שלנו, היא לא פעולה רכה. היא לא חולשה. היא לא נחמדות של אנשים שמפחדים מן המציאות. להפך, זו אולי אחת הפעולות הקשות ביותר: לשבת מול אדם מן הצד השני, לא למהר לקנות אותו בכסף, לא למהר לאיים עליו, לא למהר להכניס אותו לתבנית מוכרת, ולשאול בשקט — מי אתה? מה מכאיב לך? ממה אתה ניזון? מה גורם לך לכבד אדם אחר? מה יגרום לך לבגוד באמון שלך, ומה יגרום לך דווקא לשמור עליו גם כשמסוכן?
כאן נפתח הפער הגדול בין המזרח התיכון שעליו מדברים בחדרי ישיבות לבין המזרח התיכון שחי מתחת לחלון.
בחדרי ישיבות אוהבים מילים מסודרות: תהליך, הסדרה, גבולות, ביטחון, מנופים, אינטרסים, הרתעה. אלו מילים נכונות. לעיתים הן מצילות חיים. אך בחוץ, בין עזה לדמשק, בין רמאללה לדוחה, בין איסטנבול לקהיר, יש גם מילים אחרות: כבוד, בושה, נאמנות, זמן, משפחה, דת, זיכרון, סבלנות, השפלה. מי שאינו יודע לשמוע את המילים האלו, יכול לדבר ערבית מצוחצחת ועדיין לא להבין משפט אחד באמת.
אבידר בא מתוך המערכת וטען נגדה טענה כואבת: ישראל אינה מבינה היכן היא חיה. זו אינה טענה קטנה. זו לא הערה של מומחה מתוסכל בשולי דיון. זו האשמה עמוקה, כמעט קיומית. מדינה יכולה להיות חזקה מאוד מבחינה צבאית, מתוחכמת מאוד מבחינה טכנולוגית, חדה מאוד במודיעין, ועדיין להתהלך במרחב שלה כמו אדם שהגיע לחתונה מזרחית עם נימוסים של משרד אירופי, ובכל פעם שהמוזיקה משתנה הוא שואל למה איש אינו רוקד לפי הקצב שלו.
המזרח התיכון, בעיניו, אינו מקום של תשובות ישרות בלבד. הוא מקום של “גם וגם”. אפשר לדבר בחריפות מול מצלמות ובחדר סגור לשמור על חום. אפשר להיאבק במדינה ובמקביל לכבד את חכמיה. אפשר להצהיר הצהרה קשה בבוקר ולשלוח מסר פיוס בלילה. אפשר לשנוא מדיניות ולכבד זהות. מי שמחפש כאן קו אחד בלבד, נקי וברור, מתאכזב שוב ושוב. מי שמבין שהאזור הזה בנוי משכבות, כמו עיר עתיקה שמתחת לכל רחוב שלה מסתתר רחוב קדום יותר, מתחיל סוף סוף לראות.
אולי משום כך סיפור גיוס הסוכן הפלסטיני, כפי שמובא בחומר, חשוב כל כך להבנת דמותו. קצין אחר ניסה לגייס אותו ולא הצליח. אבידר בחר בדרך אחרת: חודשים ארוכים של מפגשים, ביקורים בביתו, ישיבה ממושכת, התעניינות אמיתית בשלומו, דיבור שאינו מתנשא, הימנעות מן הפיתוי הישראלי המהיר לשלוף כסף כאילו כל אדם הוא דלת אוטומטית שנפתחת מול שטר מתאים. בסוף, דווקא הקשר האנושי הוא שקנה את האיש.
כמה פשוט. כמה קשה.
כי כדי לשבת חודשים עם אדם, צריך להאמין שהוא אדם לפני שהוא יעד. צריך להיות מסוגל לשתות אתו קפה ולא לראות בו רק משימה. צריך להבין שבמזרח התיכון, הדרך אל ההחלטה עוברת לעיתים דרך הסלון, דרך המטבח, דרך שאלת שלום הילד, דרך הכאב של האבא, דרך הכבוד של המארח. זה עולם שבו אמון אינו נחתם בדף, הוא מתבשל לאט, כמו תבשיל כבד על אש נמוכה. מי שמרים את המכסה בכל חמש דקות כדי לבדוק אם זה כבר מוכן, מקלקל את הטעם.
וזה בדיוק מה שקשה כל כך למערכות גדולות להבין. מערכת אוהבת תוצאות. מערכת שואלת מה היעד, מה לוח הזמנים, מה המחיר, מה התפוקה. אך אדם אינו פרויקט. חברה אינה נוסחה. תרבות אינה סעיף בתקציב. במזרח התיכון, לפעמים הדרך היא התוצאה הראשונה. עצם הישיבה, עצם הכבוד, עצם היכולת לא למהר, הם המפתח שמתחיל לסובב את המנעול.
מן המקום הזה אפשר להבין גם את חשיבותם של אנשי דת בסיפור של אבידר. בעולם ישראלי חילוני־ביטחוני, דת נתפסת לא פעם כבעיה, כחומר נפץ, כמשהו שיש לעקוף בזהירות או לדחוק לשולי השיחה. אבידר, כך עולה מן החומר, ראה בה גם ערוץ. לא ערוץ קל. לא ערוץ תמים. ערוץ עמוק. מי שמבין שמנהיג דתי יכול להשפיע על רחוב שלם, על ראש ממשלה, על קהילה, על עיתון, על בתי ספר, מבין לפתע שמפת הכוח האזורית אינה מסתכמת בארמונות נשיאות ובמפקדות צבא.
בפרק הקודם ראינו את הפגישה בין הרב בקשי דורון לשייח' גולן. בפרק הזה מתגלה האיש שידע לזהות את האפשרות הזאת לפני שהייתה ברורה לכולם. אבידר לא הסתפק בדיבור כללי על דיאלוג. הוא הבין שיש כאן תשתית של כוח רך, של השפעה רוחנית, של מסילות נסתרות שבהן עוברות מחשבות הרבה לפני שהן נעשות מדיניות. במזרח התיכון, דרשה יכולה להיות מסמך אסטרטגי. מילה של שייח' יכולה להרים רחוב או להרגיע אותו. שתיקה של חכם דת יכולה להיות רועמת יותר מנאום של שר.
ומול ההבנה הזאת עומדת, פעם אחר פעם, ישראל הרשמית, המבולבלת.
ישראל אוהבת בהירות. היא רוצה לדעת מי בעד ומי נגד, מי מתון ומי קיצוני, מי טוב ומי רע, מי פרטנר ומי אויב. הרצון הזה מובן. עם שחי על חרבו אינו יכול להרשות לעצמו ערפל מתמיד. אבל המציאות אינה מתחשבת בצורך הנפשי שלנו בקטגוריות מסודרות. אדם יכול להיות מוסלמי אדוק ועדיין לא להיות שונא ישראל. איש דת יכול להיות שמרן מאוד ובכל זאת לראות בעם היהודי בן ברית רוחני מול כוחות אחרים. שליט ערבי יכול להצהיר הצהרה עוינת כלפי חוץ ולחפש ערוץ חשאי פנימה. אופוזיציונר קטן היום יכול להיות שער גדול מחר.
מי שאינו מחזיק את המורכבות הזאת נופל לשתי טעויות תאומות. פעם אחת הוא אומר: “אין עם מי לדבר”. פעם אחרת הוא אומר: “צריך לוותר להם על הכל”. אבידר מצביע על דרך שלישית, קשה יותר, מפוכחת יותר: ללמוד את השפה, לכבד את עצמך, להבין את האחר, לא להתרפס, לא לזלזל, לא להתנהל כמו זר בבית שאתה גר בו כבר יותר משבעים שנה.
הדימוי הזה חריף מפני שהוא נוגע בעצב חשוף. איך ייתכן שמדינת ישראל, ששבה אל לב המזרח התיכון, עם שורשים תנ"כיים באדמה הזאת, עם מסורת עתיקה שנולדה בין מדבר להר, מתנהלת לעיתים כאילו היא אורחת זמנית באזור? איך ייתכן שדווקא אנחנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, בני שפה עתיקה, בני נביאים שדיברו אל מלכים, זקוקים לתזכורת שהמזרח התיכון אינו רק זירת איום, כי אם גם מרחב תרבותי שצריך לדעת לקרוא?
והקריאה הזאת מתחילה בפרטים הקטנים.
בתפיסת הזמן, למשל. אצלנו, מי שמדבר על שלום בעוד שלושים שנה נשמע לא רציני, כמעט מתחמק. אצל רבים באזור, דווקא מי שמדבר על תהליך של שנה וחצי עלול להישמע קל דעת, חשוד, אולי אפילו כזה שמנסה להכשיל מראש. בעיניים ישראליות, מהיר הוא רציני. בעיניים אחרות, מהיר מדי הוא מסוכן. בעיניים ישראליות, לחץ זמן יוצר תוצאה. בעיניים מזרח תיכוניות רבות, לחץ זמן מריח כמו מלכודת.
כמה משאים ומתנים נפלו לא מפני שלא היו אינטרסים משותפים, כי אם מפני שכל צד שמע שעון אחר מתקתק בחדר?
גם גבולות, כך עולה מן החומר, אינם רק קווים על מפה. ישראל מדברת על גדרות, קווי קבע, הפרדות, מפות. האזור, בחלקים רבים ממנו, חי בתודעה אחרת: שבטים, משפחות, מרחבים, זיקות, נאמנויות חוצות קו. אנחנו מציירים קו וחושבים שהמציאות תתיישר סביבו. הם מביטים בקו ורואים לעיתים סימן זר, קר, כזה שאינו מספר את סיפור המקום. אין פירוש הדבר שאין צורך בגבולות. יש צורך, לפעמים צורך של חיים. אך מי שחושב שגבול פותר לבדו תודעה, אינו מבין את עומק הבעיה.
אבידר, כמי שהיה בקטאר, ראה גם את העולם הערבי מן המקומות שבהם השיחה הרשמית והשיחה האמיתית אינן תמיד צועדות יחד. קטאר, על פי החומר, הייתה זירה של נוכחות ישראלית, של משחקים דיפלומטיים, של הצהרות כלפי חוץ ותיאומים מאחורי הקלעים. זה עולם שבו האמת אינה תמיד נעלמת, אך היא לובשת בגדים שונים לפי החדר שבו היא עומדת. מי שמבין זאת נזהר מלהיבהל מכל הצהרה פומבית, וגם נזהר מלהתאהב בכל לחישה פרטית. צריך לדעת לקרוא את שתיהן יחד.
כאן מתגלה אולי הבדידות של מי שמבין מעט יותר מדי. בתוך מערכת, אדם כזה יכול להישמע מטריד. הוא מקלקל את הנוחות של הנוסחאות. הוא אומר למפקדים ולשרים: זה לא עובד כך. הוא אומר לדיפלומטים: הם לא הבינו אתכם כפי שאתם חושבים. הוא אומר לביטחוניסטים: כוח בלי שפה יוצר עוד כוח נגדי. הוא אומר לאנשי שלום: מחווה שאינה מובנת בתוך קוד הכבוד המקומי עלולה להיראות כחולשה. הוא אינו נותן לאף מחנה לנוח.
בישראל, אנו אוהבים אנשים שמאשרים לנו את מה שכבר חשבנו. מי שאומר שהכל נפתר בכוח זוכה למחיאות כפיים בצד אחד. מי שאומר שהכל נפתר בוויתורים זוכה למחיאות כפיים בצד אחר. אדם שאומר ששני הצדדים טועים, שהמציאות דורשת גם עוצמה וגם הבנה, גם גב זקוף וגם אוזן פתוחה, גם ביטחון וגם תרבות, נשאר פעמים רבות באמצע, במקום הקר ביותר. זה המקום שבו אין המון מריע, יש רק רוח חזקה מאוד.
מתוך הרוח הזאת הקים אבידר את פורום “מזרח תיכון חכם”. השם עצמו מספר סיפור. לא “מזרח תיכון חזק”. לא “מזרח תיכון חדש” במובן הסיסמתי הישן. חכם. כלומר, כזה שמבקש להבין תהליכים, לא רק להגיב לתוצאות. כזה שמאמין כי התנהלות אזורית איננה אוסף של תגובות עצבניות, כי אם מלאכה מתמשכת של למידה, יצירתיות ואנושיות. בתוך אזור רווי דם, המילה “אנושיות” עלולה להישמע חלשה. אך מי שהיה באמת בשטח יודע שלפעמים היא הכלי החד ביותר.
כי אנושיות אינה ויתור על צדק. היא היכולת לראות את האדם שמולך גם כאשר אינך מסכים לו, גם כאשר אתה נאבק בו, גם כאשר אתה נדרש להיזהר ממנו. היא ההבדל בין ניהול סכסוך עם עיניים פתוחות לבין הליכה עיוורת בתוך סמטה אפלה. במזרח התיכון, מי שאינו רואה אנשים, רואה בסוף רק אויבים. ומי שרואה רק אויבים, מחמיץ בני ברית, מחמיץ סדקים, מחמיץ הזדמנויות, מחמיץ רגעים שבהם מילה אחת הייתה יכולה לחסוך שנים של דם.
ובכל זאת, חשוב לומר: אבידר אינו מצייר עולם מתוק. אין כאן געגוע נאיבי לשוק מזרחי שבו כולם שותים קפה ומתפייסים. הוא בא מעולם המודיעין, לא ממועדון שירה. הוא ידע מהי סכנה, מהו אויב, מהו טרור, מהי הונאה, מהו שקר מדיני. דווקא משום כך דבריו חדים יותר. הוא אינו מבקש מישראל לעצום עיניים, הוא מבקש ממנה לפתוח אותן באמת. לראות גם את הסכין וגם את היד המושטת. להבין מתי מחייכים אליך כדי להרדים אותך, ומתי אדם מחייך כי כיבדת אותו בדרך שאף אחד מן הצד שלך לא טרח לכבד.
זו חכמה עדינה, כמעט מלאכת צורף. לא כל חיוך הוא שלום. לא כל צעקה היא מלחמה. לא כל איש דת הוא אויב. לא כל מתון הוא אמיץ. לא כל קיצוני חסר השפעה. לא כל הצעה נדיבה מתקבלת כנדיבות. לא כל עמידה תקיפה נתפסת כתוקפנות. האזור הזה דורש הבחנות דקות, ואנחנו, פעמים רבות, באנו אליו עם פטיש.
לכן דמותו של אבידר חשובה כל כך לסדרה הזאת. הוא אינו רק מספר סיפורים מן העבר. הוא עדות חיה לפער שבין ידע לבין הבנה. מדינת ישראל יודעת הרבה מאוד. אולי יותר מכל מדינה אחרת באזור. היא יודעת ליירט, לפענח, לחדור, לעקוב, לסכל, לחשב. אך האם היא יודעת להבין? האם היא יודעת לשבת בשקט בחדר ולהקשיב לא רק למה שנאמר, גם למה שנמנע מלהיאמר? האם היא יודעת להבחין בין מילה שנאמרת למצלמה לבין מילה שנאמרת למשפחה? בין מסר שנועד לרחוב לבין מסר שנועד למלך? בין כבוד אמיתי לבין הצגה של כבוד?
שאלות כאלה אינן שאלות אקדמיות. הן שאלות של חיים ומוות. הן קובעות אם פגישה תיפתח או תיסגר. אם סוכן יגויס או ייעלם. אם מנהיג דתי יהפוך לגשר או יישאר מעבר לנהר. אם מדינה תבין שהמשבר הקרוב נולד כבר לפני שנים בדרשה שלא תורגמה, במחווה שלא פוענחה, בהשפלה שלא נלקחה בחשבון.
ובסוף, אולי זה כל הסיפור: אלי אבידר ביקש מישראל להחליף תנוחה. להפסיק לעמוד מול המזרח התיכון כמו מורה מול תלמידים פרועים, ולהתחיל לשבת בתוכו כמו מי שיודע שהוא חלק מן הכיתה. לא לאבד את הביטחון, לא לשכוח את הסכנות, לא להתנצל על קיומנו, אך גם לא להתנהל כמי שנחת כאן אתמול עם מילון חלקי וחרדה גדולה.
האיש שידע להקשיב למזרח התיכון לא ביקש שנאהב את כל מה שנשמע. הוא ביקש שנשמע.
וזה ההבדל בין מדינה שמגיבה לאזור לבין מדינה שמתחילה להבין אותו.
