התהום שבין המילים

יש שפה שמדינת ישראל יודעת היטב.
זו שפת הכוח, שפת המודיעין, שפת המבצעים הליליים, שפת המפות הפרושות על שולחן ארוך בחדר סגור, שפת החיצים האדומים והכחולים, שפת המטוסים החוזרים לבסיס באור ראשון, שפת ההצהרות המדיניות הנאמרות מול מצלמות, שפת ההסכמים, שפת האזהרות, שפת הקווים האדומים.
זו שפה חשובה. לפעמים היא מצילה חיים. בלי השפה הזאת לא היינו שורדים כאן אפילו יום אחד.
אך יש שפה אחרת, עמוקה יותר, רכה יותר למראית עין ומסוכנת בהרבה למי שאינו מבין אותה. שפה שאין לה מילון מסודר, והיא אינה נלמדת בקורסי דוברות או במצגות ביטחוניות. שפה של כבוד ובושה, של זמן ארוך וסבלנות, של דת ומעמד, של משפחה ושבט, של שתיקה שאומרת יותר ממילים, של חיוך שאינו בהכרח הסכמה, של הצהרה פומבית שמחזיקה משקל כבד יותר משיחה חמה בחדר סגור.
זו השפה שישראל, פעמים רבות מדי, לא למדה.
ואולי זו הטרגדיה הגדולה של המקום הזה: מדינה חכמה כל כך, זריזה כל כך, חזקה כל כך, מלאה באנשים מבריקים שיודעים לפצח מערכות מסובכות, ליירט טילים, לחדור אל לב ארגונים חשאיים, לקרוא תצלומי אוויר ולתרגם שיחות מוצפנות — ועדיין, ברגעים גורליים, היא עומדת מול המזרח התיכון כמו אדם שמבין את המילים אך מחמיץ את המנגינה.
כי המזרח התיכון אינו רק מקום. הוא מזג. הוא ריח של קפה מר בחדר צר. הוא יד שמונחת על הלב לפני ברכה. הוא מבט של זקן שאינו ממהר להשיב. הוא זיכרון עתיק שמתחפש לפוליטיקה עכשווית. הוא גבול שאצלנו נראה כמו פתרון, ובצד השני נשמע לפעמים כמו פצע. הוא זמן שאצלנו נמדד בקדנציות, ובצד השני נמדד בדורות. הוא מקום שבו אדם יכול לומר לך “כן” כדי לשמור על כבודך, ובפועל לבקש ממך להבין שהדלת עדיין סגורה.
כמה פעמים ישבנו באותו חדר עם שכנינו, שמענו את אותם משפטים, חתמנו על אותם מסמכים, ויצאנו משם עם שתי מציאויות שונות?
אנחנו אמרנו: התקדמנו.
הם אמרו: בדקנו אותם.
אנחנו אמרנו: נתנו מחווה.
הם אמרו: הם נחלשים.
אנחנו אמרנו: זה גבול ביטחון.
הם אמרו: זה ניסיון לנעול היסטוריה.
אנחנו אמרנו: תוך שנה וחצי נגיע להסכם.
הם שאלו: למה הם ממהרים כל כך?
ושוב חזרנו הביתה מופתעים.
מופתעים מן הסירוב. מופתעים מן הזעם. מופתעים מן הפער בין החום בחדר לבין הקור במסיבת העיתונאים. מופתעים מכך שהצד השני לא הבין אותנו כפי שהתכוונו. ואולי הדבר הכואב ביותר הוא שלא שאלנו בזמן את השאלה הפשוטה: האם אנחנו הבנו אותו?
לא הסכמנו איתו. לא הצדקנו אותו. לא ויתרנו לו. הבנו אותו.
יש הבדל עצום בין הדברים.
להבין יריב אינו להיכנע לו. להבין אויב אינו לחבק אותו. להבין תרבות אחרת אינו למחוק את עצמך. להפך, מי שאינו מבין את סביבתו נאלץ לצעוק חזק יותר, להכות חזק יותר, להיבהל מהר יותר, מפני שהוא מגיב לצללים. מי שמבין, יודע מתי להושיט יד ומתי לסגור אגרוף. מתי לשתוק ומתי לדבר. מתי מחווה תתקבל ככבוד, ומתי אותה מחווה עצמה תתפרש כחולשה מסוכנת.
מדינת ישראל נולדה אל תוך אש, ולכן למדה מהר מאוד את שפת ההישרדות. בצדק. לא הייתה לה ברירה. אבל הישרדות ארוכת שנים דורשת יותר מכוח. היא דורשת הבנת בית. ואנחנו הרי חיים כאן. לא באירופה, לא באמריקה, לא באי מבודד במערב. אנו חיים בלב המזרח התיכון, בין עמים שחושבים אחרת, זוכרים אחרת, כועסים אחרת, מתפייסים אחרת, ומודדים כבוד בדרך שאינה תמיד מוכרת לנו.
ובכל זאת, לעיתים נדמה שאנחנו מתנהלים כאן כמו אורחים עצבניים במלון זר: דורשים שהשירות יעבוד לפי הכללים שלנו, מתרגזים כשהקצב אחר, מתפלאים שהרמזים אינם ברורים, ושוכחים שזה הבית שבו אנו מבקשים לגדל ילדים, לקבור הורים, לבנות עתיד.
הסדרה הזאת נולדה מן הפער הזה.
מן השאלה איך ייתכן שדווקא כאן, במקום שבו כל מחווה יכולה להצית רחוב וכל מילה יכולה להוריד מנהיג מן העץ או להעלות אותו עליו, אנחנו מרשים לעצמנו לא להבין את שפת העומק של האזור. איך ייתכן שאנחנו משקיעים מיליארדים בהבנת היכולות של אויבינו, אך לא תמיד משקיעים די בהבנת הדימויים, הפחדים, הסמלים, אנשי הדת, תחושת הכבוד והזמן הפנימי שמפעילים אותם.
הרי לפעמים פגישה אחת עם שייח' יכולה לפתוח דלת שמשרד שלם לא ידע למצוא. לפעמים רב ראשי שיושב מול איש דת מוסלמי יכול לזרוע זרעים שמדינאים יקצרו שנים אחר כך בלי להבין מי חרש את האדמה. לפעמים סוכן לא מגייסים בשטרות, כי אם בכוס קפה, בשעות של ישיבה, בהתעניינות אמיתית, בתחושה שלא באת לקנות אדם, באת לראות אותו.
ולפעמים, מן הצד הכואב, חוסר ההבנה עולה במחיר כבד. חייל חטוף נעשה קלף. רוצח כלוא נעשה סמל. תנאים הומניים, שניתנו מתוך עולם ערכים יהודי ומערבי, מתורגמים בצד השני לשפה של חולשה או ניצחון. הצעה מדינית מרחיקת לכת, שנולדה אולי מתוך רצון לפרוץ דרך, נשמעת לאוזניים מזרח תיכוניות כהוכחה שמי שמדבר בשם עמו אינו באמת מחזיק בעמו.
זו אינה קריאה להתקשח עד אטימות. זו גם אינה קריאה להתרכך עד אובדן צורה. זו קריאה למשהו קשה בהרבה: חכמה.
חכמה של עם היודע שהוא חזר למרחב עתיק, ולכן עליו ללמוד שוב את האוויר. את הקצב. את כללי הכבוד. את המשקל של דת. את כוחו של סמל. את הסבלנות הנדרשת לפני שדלת נפתחת. את ההבדל בין פחד לבין יראה, בין ויתור לבין נדיבות, בין גאווה ריקה לבין עמוד שדרה.
כי במזרח התיכון מכבדים את מי שמכבד את עצמו. זו אמת פשוטה וכואבת. מי שמגיע מבוהל, מבולבל, מתנצל על עצם קיומו, לא יקבל רחמים. מי שמגיע יהיר, אטום, משוכנע שכל הסביבה פרימיטיבית והוא לבדו מבין, לא יקבל אמון. הדרך היחידה לעבור כאן היא דרך זקיפות קומה שיש בה גם אוזן פתוחה. זהות ברורה שאינה מפחדת להקשיב. כוח שאינו מתבייש ללמוד. מוסר שאינו נאיבי. ביטחון שאינו עיוור.
בפרקים הבאים נלך בעקבות הסדקים האלה.
נתחיל בפגישה חשאית בין הרב בקשי דורון לשייח' גולן, פגישה שנראית תחילה כמו הערת שוליים, ובמבט עמוק יותר מתגלה כשער להבנת כוחם של אנשי דת באזור. נמשיך אל דמותו של אלי אבידר, איש מערכת שבא מתוך המודיעין, משרד החוץ וקטאר, וטען שהמערכת עצמה אינה מבינה היכן היא חיה. נרד אל סיפור גיוסו של סוכן פלסטיני, ונראה איך אמון נבנה לא בנאום, כי אם בשעות ארוכות של כבוד אנושי. ניכנס אל שאלת הזמן והגבולות, אל שני השעונים היושבים באותו חדר. ניגע בפגישה נפיצה בקטאר ובהצעות שכמעט שברו את קווי הקונסנזוס. ולבסוף נגיע אל גלעד שליט, קונטאר ואסירי חמאס, אל המקום שבו חוסר הבנה כבר אינו רעיון, כי אם כאב בבטן.
כל אלה אינם סיפורים נפרדים. הם חוליות באותה שרשרת.
השרשרת הזאת שואלת אותנו שאלה אחת: האם ישראל מוכנה ללמוד את השפה של המקום שבו היא חיה?
לא כדי להיות פחות ישראלית. כדי להיות יותר.
לא כדי להיות פחות יהודית. כדי להיות עמוקה יותר בשורשיה.
לא כדי להניח את החרב. כדי לדעת מתי החרב לבדה אינה מספיקה.
לא כדי לוותר על צדקת הדרך. כדי לדעת איך מדברים עליה כך שהאזור יבין כי מאחוריה עומד עם שאינו חולף, אינו מתנצל, ואינו עיוור.
יש משהו כמעט עצוב בכך שעם עתיק כל כך, ששורשיו נטועים בדיוק באדמה הזאת, צריך ללמוד מחדש את שפת המקום. הרי אבותינו לא דיברו בשפת חדרי תדרוך. הם דיברו בשפת אוהלים ובארות, בשפת בריתות, בשפת כבוד, בשפת המתנה ארוכה להבטחה. אברהם ידע לדבר עם מלכים, עם אורחים, עם זרים. יעקב ידע לפחד, להתפלל, לשלוח מנחה ולהיערך למלחמה באותה נשימה. זו לא הייתה חולשה. זו הייתה חכמת חיים של מי שמבין שמציאות מורכבת דורשת יותר מכלי אחד.
אולי שם נמצא השורש שאיבדנו בדרך.
בין הטנק למחשב, בין אולפן החדשות לחדר הקבינט, בין הצורך להגן על עצמנו לבין הרצון שיבינו אותנו בעולם, שכחנו לפעמים שהמזרח התיכון אינו נפתח בכוח בלבד. הוא נפתח בשילוב עדין של עוצמה, כבוד, סבלנות, זהות והקשבה. כמו שער כבד בעיר עתיקה: אפשר לנסות לפרוץ אותו שוב ושוב, ואפשר ללמוד איפה מונח המפתח.
הסדרה הזאת היא ניסיון לחפש את המפתח.
לא מפתח קסם. אין כאן פתרונות קלים. אין כאן הבטחה שאם רק נבין, כולם יניחו את נשקם והשלום ירד מן ההרים כמו טל של בוקר. יש אויבים שלא ייעלמו בגלל הבנה. יש שנאה שלא תתרכך בגלל כבוד. יש רגעים שבהם צריך להילחם, ולהילחם היטב.
אבל גם מלחמה צריך לדעת לנהל בשפה שהאזור מבין. גם שלום. גם משא ומתן. גם מאסר. גם שחרור. גם שתיקה.
כי בסוף, הבעיה אינה שאנחנו מדברים מעט מדי.
אולי אנחנו מדברים הרבה מאוד.
הבעיה היא שלעתים קרובות מדי, המזרח התיכון שומע מאיתנו משהו אחר לגמרי.