אחרי שלושים שנה נחשף סיפורו המיוחד של ספר התורה שהתגלה בתוככי הקסבה של צידון
תוך שהם עוסקים בטיהור קיני המחבלים בלב הקסבה של צידון, נתגלה לפתע ללוחמי הגדוד איש שזעק בפניהם 'אני יהודי', הם עלו לביתו וגילו להפתעתם בית ובו מזוזה, מנורת שבת, נרות חנוכה ותשמישי קדושה נוספים. ואז הוליך אותם היהודי ללב הקסבה, שם בלב קיני המחבלים ומגורי הפלסטינים גאלו החיילים את ספר התורה האחרון שנותר בצידון והעלו אותו לישראל. הספר נתרם לזכרו של דני ברנר הי"ד אחד החיילים שנפל באותו קרב. בן אחיו ד"ר איתמר ברנר חשף את הסיפור לראשונה
זה היה אחד המחזות היותר הזויים שנראו במהלך מלחמת שלום הגליל: בלב ליבה של הקסבה של העיר צידון שבלבנון, בתוך אלפי הפלסטינים שחלקם הגדול היו מחבלים, בין הסמטאות הצרות והמעופשות מעלות ריח הצנחה כשאת הכל עוטף העשן הסמיך של המלחמה וריח ההפגזות, צעדה חבורה נרגשת של חיילי צנחנים. בראשם היה קצין בדרגת רס"ן, היה זה רפי גיל סגן מפקד הגדוד, אחריו צעד הרב הגדודי הרב דוד אינהורן ואיתו חייל נוסף, אבי אביאל. את החבורה הנרגשת הוביל צעיר בשנות העשרים חבוש קסקט, היה זה יצחק הלוי שהיה ראש המשפחה היהודית האחרונה בעיר צידון הישנה, הוא התגלה לחיילי צה"ל בקסבה במהלך חיפוש אחרי מחבלים עם כיבושה של העיר. עיניו של יצחק שוטטו בחוסר מנוחה, כבר חמש שנים מאז מבצע ליטני בשנת 1976 , לא דרכו רגליו במקום הזה ברובע היהודי " חארת אל יהוד " שבו נמצא בית הכנסת העתיק של צידון היחיד שנותר על תילו למרות ההפגזות שהיו באזור ושבגינו הוא בכלל נותר כאן ולא עלה לישראל או היגר לדרום אמריקה כפי שעשתה רוב קהילת יהודי לבנון. המקום שימש כקן מחבלים שונאי ישראל והוא לא העז להיכנס אליו, עכשיו, עם כיבושה של צידון הגיע הזמן לגאול את ספר התורה העתיק. רק בימים האחרונים לכאן חיילי צה"ל שנחשבו בעיני חלק מהאוכלוסייה לצבא של אוייב, לא בעיני רוחו של יצחק שהוביל את השיירה.
"הנה זה כאן", הצביע הגבאי על מבנה עלוב במרכז הקסבה שהוא בית הכנסת הנקרא על שם משפחתו " מדרש מארד הלוי" הוא המבנה היחיד שנותר ממספר בתי כנסת שהיו במתחם. המבנה היה חסום ונפתח על נקלה. בית הכנסת בלט היטב, הוא היה בוהק ונקי לעומת הלכלוך והזוהמה שאיפיינו את שאר בתי הקסבה שמסביב
שמונה אנשים היו במעמד הנרגש של פתיחת בית הכנסת, רק אחד מהם, אבי אביאל נותר בחיים, הרב דוד איינהורן ז"ל נפטר ממחלה קשה בדמי ימיו, סגן מפקד הגדוד רפי גיל שנהרג בתאונת דרכים כשהוא רכוב על אופנועו בדרכו מביתו לעבודתו בגני התערוכה בתל אביב, כל מה שנותר ממנו הוא יומן מפורט שבו הוא מתעד את מאורעות אותם ימים, "שלושים שנה היה הסיפור הזה נצור", מספר אבי אביאל, "הגיע הזמן לחשוף אותו. "בכניסה ראינו מזוזה ישנה ונכנסנו לתוך בית הכנסת. בתוכו מצאנו משפחה פלסטינית בצפיפות עצומה, הם ניכנסו לתוך בית הכנסת כשהגיעו לשם אחרי מבצע ליטאני. כולנו התחלנו להתרגש, הרגשנו מן הרגשה כזאת של ראשוניות משונה חיילים בתוך רובע יהודי ישן בתוך לבנון מוצאים בית כנסת עתיק. יצחק הלוי שהיה שם בפעם האחרונה לפני חמש שנים פרץ בבכי מר . נתנו לו פטיש חולץ, הוא פתח את ארון הקדוש שהיה סגור בשלש חתיכות עץ בפנים ולפתע זה קרה, הארון נפתח, עצרנו את נשימתנו ואכן, בתוכו מצאנו את ספר התורה היחידי שנותר ,פרט לספר התורה, היו במקום גם נרתיקים ריקים ללא קלפים של ספרי תורה,סידורים, תכריכים, כתרי תורה ,פעמונים, הכל נשאר על תילו. כששאלנו את יצחק הלוי איך יתכן שהכל מלוכלך ומטונף הרוס ומופגז מסביב ורק אזור בית הכנסת כולל הכיפה הכחולה שבפנים מסודרים ויפים, הסביר לנו הלוי כי הפלסטינים לא נגעו בהם מאחר והאמינו כי תשמישי הקדושה היהודים שומרים עליהם. התרגשנו הצטלמנו ובכינו מרוב התרגשות. הרב דוד איינהורן שלנו לקח את ספר התורה עם החיילים הוא כיסה אותו בטלית והלכנו כולנו רגלית עד אלינו למפקדת הגדוד כשאנו מלויים את ספר התורה. אפילו אני האפיקורס הגדול, לא יכולתי שלא להתרגש עד דמעות",
"באותה שבת", ניזכר אביאל, "העניק ספר התורה העתיק לבית הכנסת המאולתר שבנו החיילים הדתיים בגדוד נופך מיוחד. טרם ניכנסה השבת העמיד מישהו את שני הטרקטורים שמצאנו כשלל מחבלים במרחק של עשרה מטרים, מהאחד לשני, הוא מתח רשת הסוואה ענקית והפך את המקום לבית הכנסת. ר' דוד, הרב שלנו העמיד אחר כבוד את ספר התורה וקרוב לשלושים חיילים מהגדוד התאספו ובאו לבית הכנסת הצנוע והמאולתר והיפה הזה. איזה מחזה מרגש ובלתי מוסבר של חיילים לוחמים שרים שירי שבת בצלו של בית כנסת מאולתר ובו ספר התורה העתיק הזה בתוך לב ליבה של צידון הערלה.
כל סיפור המעשה החל כמה ימים קודם לכן, גדוד 7056 גויס למילואים בשבת. ובערבו של יום ראשון כבר חצה בראש החטיבה את הגבול, למחרת ניכנסה החטיבה לצור וכבשה את העיר הלבנונית העתיקה בקלות יחסית. אלפים מתושבי העיר התפנו לחוף הים שעליו נפרס דגל ענק של הצלב האדום. ביום שלישי עם שחר, המשיכה החטיבה לנוע צפונה לאורך ציר החוף בואכה צידון. ביומנו מתאר הסמג"ד רפי גיל ז"ל את הקשיים הכרוכים בהנעת חטיבה שלמה בין אלפי כלי רכב הצהליים שגדשו את הצירים. "בפאתי צידון נתקלו לראשונה כוחות הצנחנים בהתנגדות חזקה של המחבלים, הומטרה עליהם אש תופת מנשק קל ומטחים של טילי נ"ט. מאש זו נפצעו לראשונה במלחמה חיילים אחדים ובהם צוותו של אחד הטנקים שנפגע מטילי אר פי ג'י. חיילי הצוות קפצו ממנו בוערים. הכניסה לעיר התעכבה בשל אש תופת שהומטרה על הכוחות מכוון הכיכר המרכזית, כיכר רחבת ידיים המוקפת בבניינים גבוהים. מכיוון שלא ניתן היה לכבוש את הרחובות המרכזיים של צידון בלי להשתלט קודם על הכיכר המרכזית, קיבלה פלוגה ג' בסיוע הסמג"ד רפי גיל, הוראה לעקוף את זירת הקרב דרך הפרדסים שלצד העיר ולהשתלט על קודם על הכיכר המרכזית. תוך כדי חציית הפרדסים נפתחה עלינו אש של כוחותינו, כי לא כולם עודכנו במהלך והיה מי שחשב שאנו מחבלים, רק במזל אף אחד מאיתנו לא נפגע. לאחר שחצו את הפרדסים והתמקמו בשולי הכיכר מאחורי מבנים אחדים, החל נעם ווזנר מפקד הפלוגה לחצות את הכיכר בראש הלוחמים ולנוע בריצה לעבר הבתים הגבוהים שבצידה השני. ברגע שיצאו הצנחנים מאחורי המחסות ניתכה עליהם אש תופת. נעם המשיך לנוע תוך ניסיון לאתר את מקורות הירי, ירו עלינו מכל הכוונים ולא היה לנו מושג מהיכן באה האש", כותב גיל ביומנו, "ואז נהרג דני ברנר וגם האר פי ג'י שהחזיק בידו נפגע, גררנו אותו תוך כדי ריצה לצד השני של הכיכר... כל הלילה נמשך הקרב כשהפלוגה עוסקת בטיהור הבתים מהמחבלים בשאר הבתים. המחבלים ירו לכל עבר, הייתה סכנת מוות. רק לפנות בוקר חשך הקרב, העיר נכבשה. כוח נשלח להביא את גופותו של ברנר שנותרה מאחור.
עשן סמיך היתמר מעל העיר צידון, סערת הקרב נמוגה בשנייה כשמטוסי חיל האוויר פיזרו מעל העיר כרוזים שקראו לתושבים לצאת מהבתים ולנוע לכיוון חוף הים שם נערך מיון דקדקני במטרה להבדיל בין המחבלים לבין האזרחים התמימים זאת הייתה עבודה לא נעימה שבה נעזרו החיילים במשפתי פעולה מקרב המחבלים כדי לאתר מחבלים אחרים שהסתתרו בלב האוכלוסייה הארחית. בימים הבאים נלכדו ונהרגו מאות מחבלים", כותב ביומנו רפי גיל.
ביום השני לטיהור היה יום שישי יצא רפי גיל בראש כוח שאבטח נגמ"ש ובו רמקול ששב וקרא לגברים לעזוב את העיר ולהגיע לחוף. "יאני ישבתי על הנגמ"ש ורפי ישב בפנים", מספר אבי אביאל שהיה הקשר, ואז ארע הדבר. "פתאום רץ אלינו אדם חבוש ברט שצעק באגלית 'אל תירו אני יהודי. ברגע הראשון חשבתי שזה ,מחבל וכמעט יריתי בו. בתעודת הזהות שלו אכן נכתב שהוא יהודי בשם יצחק הלוי . רפי הסמג"ד שלח אותי וחייל נוסף לראות את הבית היהודי". שני הלוחמים דרכו את הנשק מחשש שמא מלכודת מחבלים היא, הם הגיעו לבית המשפחה וגילו בה מזוזה. הם עלו במדרגות, ניכנסו לבית. ולנגד עיניהם נגלתה משפחה שלמה שישבה שם: אם מבוגרת, סבתא,שתי אחיות ואח. על הקירות תלו חנוכיות, פמוטים, ותשמישי קדושה נוספים. התברר להם שזהו בית יהודי, "התפעמנו למראה עיננו, לפגוש באמצע המלחמה משפחה יהודית בלב צידון. ישבנו שם זמן רב ולפתע הגיע רפי. הוא חשש שמא זו אכן מלכודת ופגעו בנו", מספר אבי אביאל, "אף הוא הופתע שבבית היו יהודים. לא היה לנו כל ספק שמצאנו אח אובד, משפחה יהודית שלמה בצידון". מאותו רגע התמנה אבי אביאל להיות המלווה של המשפחה מטעם הגדוד, לדאוג לצרכיהם ולהביא להם אוכל צורכי קיום. זה היה יום שישי, אביאל שאל את ראש המשפחה האם יש כאן בית כנסת, התשובה הייתה חיובית כמובן
יצחק הלוי סיפר לצנחנים את הסיפור המדהים של משפחתו ושל ספר התורה המוחבא בעיר. הקהילה היהודית של צידון נוסדה כנראה במהלך המאה העשירית במשך השנים גדולה הקהילה והצטרפו אליה יהודים שנמלטו ממקומות שונים. אולם היא נותרה קהילה קטנה למדי. היהודים התרכזו ברובם ברובע היהודי בשטח קטן בצפון הקסבה העתיקה של העיר. למרות גודלה היו לקהילה מוסדות מפותחים שונים. יהודי צידון כמו יהודי לבנון כולה היגרו ברובם לישראל ולצפון אמריקה, עם פרוץ מלחמת האזרחים בשנות השבעים. גם בני משפחתו של יצחק הלוי היו בין הבורחים. יצחק הלוי החליט להישאר למרות הכל בצידון בשל היותו גבאי באחד מבתי הכנסת, "לא יכולתי לעזוב את בית הכנסת הרשום על שם בני משפחתי", סיפר לחיילים בעיניים דומעות
ספרי התורה המפוארים של הקהילה יצאו מלבנון ביחד עם הקהילה היהודית, אולם באחד מבתי הכנסת נותר ספר התורה שהיה שייך לבני משפחתו של הלוי, ספר התורה הזה נותר בבית הכנסת היהודי היחיד שהיה בתוך הקסבה של לבנון אולם מזה כמה שנים עם הגעתם של המחבלים מתוניס ללבנון, לא יכול היה הלוי להגיע לבית הכנסת שלו מפחד. "אולי עכשיו, סוף סוף כשאתם כאן", אמר הלוי בעיניים דומעות לחיילים היהודים, "אולי עכשיו תגאלו אותו". הבעיה הייתה שבית הכנסת היה בלב הקסבה, גם הגבאי היהודי לא העז להגיע לשם. "החלטנו שאם כבר הגענו לכאן, מן הראוי שאנחנו נוציא אותו מכאן", מספר אבי אביאל, בערבו של יום שישי, זמן קצר לפני כניסת השבת, יצא כוח בפיקוד הסמג"ד רפי גיל והרב הגדודי למבצע שמטרתו הייתה לחלץ את ספר התורה. "תמצאו לספר בית טוב בישראל", התחנן בפני יצחק הלוי", מספר אבי אביאל, לקחתי את הרב הצבאי שלנו", מספר אביאל, "יחד עם עוד מספר חיילים, נסענו לכיוון המשוער, פגשנו בדרך את יצחק הלוי, העלנו אותו על הג'יפ והוא הוביל אותנו עד הכביש הקרוב ביותר לקסבה. ירדנו חמושים ודרוכים ונענו אחריו בתוך מבוכי הקסבה שהייתה עד 1978 הרובע היהודי. המקום בנוי רחובות צרים ללא אור, מלוכלכים ומעופשים, ובעיקר מלאים בפלסטינים שברחו מחיפה ומיפו במלחמת העצמאות.
הם צעדו בתוך הקסבה תוך שהם מסמנים את הקירות בחיצים כדי לדעת כיצד לצאת וכך הגיעו מבית הכנסת לשם הם ניכנסו והוציאו את ספר התורה. "הקב"ה זיכה אותי שאני כאיש דתי זוכה לגאול ספר תורה ולגלות משפחה יהודית בלב התופת בצידון ולגאול את ספר התורה", מתרגש אביאל גם שלושים שנה אחרי.
אבי אביאל המשיך ללוות את משפחת הלוי. כעבור חודשיים שוב נפגשו השניים בביתם שבצידון. כמה חודשים לאחר מכן, עלתה משפחת הלוי לארץ, הם התיישבו בקיבוץ בארות יצחק ולמדו עברית. הם עוד הספיקו לנדוד במספר מקומות בארץ עד שעזבו לקנדה היום הם חיים שם.
ר' זאב ארליך חוקר ארץ ישראל והסטריוגרף, מבית ספר שדה 'עפרה' ניצל את ימי המלחמה על מנת לערוך ביקור חטוף ביותר בצידון, "לא הספקתי אפילו להיכנס לבית הכנסת שבתוך הקסבה", מספר ארליך "תחת זאת ערכתי סיור מקיף בבתי הכנסת הלבנוניים בחולון ובת ים ושם שמעתי מהיהודים שעלו משם פרטים על הקהילות היהודיות בלבנון ועל סמך ידיעות אלה, יכולתי לדעת מה צופן בחובו ספר התורה הזה,
"ספר התורה העתיק שנמצא בצידון", הוא כותב, "עשוי מעץ ומצופה בכסף ובקטיפה ירוקה. הספר עצמו כתוב באיכות נדירה על גווילי עור צבי. מומחים העריכו שהגוויל הוא בן למעלה ממאה שנה והכתב עדיין ברור ותקין לחלוטין. על הכתר שבראש התיבה מופיעה כתובת הקדשה המעידה על השנה שבה נכתב הספר: "קודש לה' לקהילת קודש צידון יגן עליה אלוקים לעילוי נשמת הזקן הנכבד הרב רבי יצחק חסון תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ולעילוי נשמת האישה הכבודה והצדקת מרת סיניורה שמחה די חסון נוחה עדן תהא נשמתה צרורה בצרור החיים לחזות בנעם ה' שנת ציד"ה בר"ך אבר"ך אביונ"ה אשביע לחם לחמה של תורה", עד כאן לשון הכתובת.
"הפסוק בתהילים המופיע בסוף ההקדשה", כותב ר' זאב ארליך, "מציין את שנת כתיבתו של הספר שנת תרכ"ח ולכן הושמטה האות יוד מהמילה אביוניה. תיארוך זה מתאים לעדות המומחים שבדקו את הגוויל. מעניינת הבחירה בפסוק מתוך פרק העוסק בשבועת דוד לבנות בית לה' בירושלים. נראה שהמילה 'צידה' משכה אף היא את לבם של יהודי צידון שבערבית נקראת ציידה. לצב המסר של הקדת בית לה' אולם ביתו החדש של הספר בארץ ישראל נותן לפסוק משמעות חדשה ומרגשת.
וספר התורה הזה מצא אכן בית נאמן ביותר. תחילה הובא הספר לביתו של הרב דוד איינהורן זצ"ל, הרב הצבאי של הגדוד, אבל גם הוא הבין שספרי תורה מקומם בבתי כנסת ולא בבתים פרטיים. לא היה מקום מתאים לספר מהמקום שבו מתפללת משפחתו של החייל דני ברנר הי"ד שנהרג בקרב הזה. דני ברנר, עולה חדש מארה"ב, פיסיקאי במקצועו, שעבד במכון ויצמן ברחובות והתגורר בעיר, שלא היה יום שבו הפסיד את לימוד הדף היומי עם רבה של רחובות הגר"ש קוק, גוייס למילואים לאותה מלחמה ונהרג בה. הוריו התגוררו בפרדס חנה, אולם משפחת ברנר חששה להביא את ספר התורה העתיק והיקר הזה לפרדס חנה בשל ריבוי הגניבות של ספרי התורה מבתי הכנסת. תחת זאת הוחלט להביא את ספר התורה למושב בני דרום, שם מתגורר אחיו של דני, דוד ברנר, שהוא אביו של מי שגילה את כל הסיפור ופרסם אותו לראשונה, עורך המגזין ההסטורי מדעי 'סגולה' של מקור ראשון, ד"ר איתמר ברנר.
"דודי היה אדם מיוחד במינו", מספר ד"ר ברנר על דודו שאותו הכיר רק מסיפורי אביו, "הוא היה שילוב של תלמיד חכם ומדען, בכל בוקר באשמורת הבוקר הוא היה משכים קום ללמוד חברותא בדף היומי עם רבה של רחובות הגר"ש קוק", הוא לא הותיר אחריו דבר שכן לא נולדו לו ילדים וספר התורה הזה הייתה הפתעה יפה. גם מאחורי אביו של דני, דודו של איתמר, ר' שלמה ברנר מסתתר סיפור חיים הוא היה חייל בצבא ארה"ב אחד מהבודדים שנותרו בחיים אחרי קרב נורמנדי שממנו כמעט לא נותרו אנשים בחיים, הוא קפץ למים ושחה בתוך ליטרים של דם חיילים אמריקאים", מספר נכדו, "כל חייו הראה לבני משפחתו כיצד אפשר לקיים תורה ומצוות גם בסערות החיים הקשים ביותר, החל מהקפדתו במצוות תוך כדי השירות בצבא ארה"ב והמשך בהמשך חייו בארה"ב הקפיד מאוד גם על קלה כבחמורה וגם בקביעת עיתים לתורה. את הדברים האלה ספג בנו, דני הי"ד בבית, וכך גם נהג הלכה למעשה.
בבית הכנסת של בני דרום פותח דוד ברנר, ביד רועדת את ארון הקודש ומוציא את ספר התורה המדובר שהגיע מצידון לבית הכנסת, משתתפי שיעור הדף היומי המתנהל בסמוך המבחינים בו נושא את ספר התורה, קמים ביראה אף הם. ספר התורה הזה מעורר התרגשות רבה במתפללי בית הכנסת הזה של בני דרום. דוד עצמו היה בשירות מילואים כשהגיע אליו בשורת האיוב ממפקדו על נפילת אחיו דני, "את הידיעה קיבלנו רק ביום שישי", מספר דוד, "אבי קיבל את ההודעה מקצין העיר. אחרי הפסקת האש בתום השבעה פנה אלינו והציע לנו לקבל את הספר לזכרו של דני. לא היה לנו ספק שכך צריך לעשות".
מעולם לא נערכה לספר הזה הכנסה רשמית, שכן הספר יושב על תנאי בארון קודש של בני דרום, לא ברור למי הוא בדיוק שייך. הספר משמש את המניין הספרדי המתכנס בישוב בני דרום בחגים בלבד ולכן הספר פתוח בדרך כלל רק בפרשיות החגים. הספר גם זוכה לביקורים של קבוצות רבות, הבאות לבית הכנסת ושומעות את הסיפור המיוחד של הספר ושל הקהילה היהודית בצידון. ברבבות הימים באו נציגי הקהילה היהודית של צידון במטרה לדרוש בחזרה את ספר התורה שהוכנס לזכרו של החייל, אולם ממשמעו את הסיפור המיוחד של החייל וספר התורה, ויתרו על הספר לטובת בית הכנסת של בני דרום.
בידי דוד ברנר היו גם יומניו של הסמג"ד רפי גיל שנהרג כאמור בתאונת דרכים מחרידה, "הוא היה איש מאוד מיוחד" ניזכר דוד ברנר, "הוא תמיד שמר על קשר עם המשפחה, ואת היומן שלו מצידון שבו כתב על האירוע שבו פגש את המשפחה היהודית, הוא נתן לי למזכרת. "כשארצה אותו אקח אותו ממך", אמר לו. היומן שעליו בעצם מבוססת הכתבה כולה, היה בבית משפחת ברנר עד למותו של גיל, ודוד העבירו לאלמנתו של רפי גיל בעת שישבו 'שבעה'. ספר התורה הזה הוא אפוא ספר גם לזכרו של גיל.
