יש רגעים שבהם חדר קטן, רחוק מעיני הציבור, נעשה כבד יותר מכיכר עיר מלאה. אין בו המון, אין בו שלטים, אין בו צעקות, רק שולחן, כיסאות, קפה שמתקרר לאט, כמה אנשים שיודעים שהם שומעים משהו שלא נועד לאוזניים רבות מדי, ופתאום האוויר עצמו משתנה. המשפטים ממשיכים להיאמר בקול מדוד, הנימוס הדיפלומטי נשמר, אף אחד אינו הופך שולחן, אבל עמוק בפנים מישהו מרגיש שהרצפה זזה.
כך מתאר אלי אבידר את אחת הפגישות הדרמטיות ביותר שנכח בהן בימי שירותו בקטאר: פגישה בין שר החוץ דאז, פרופ' שלמה בן עמי, לבין הממשל הקטארי. אבידר, שהיה באותם ימים ראש הנציגות הישראלית בקטאר, מספר כי ישב שם ולא האמין למה ששמעו אוזניו. לפי עדותו, באותה פגישה נאמרה נכונות ישראלית לשיבה של 400 אלף פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל, לצד נכונות להעביר לפלסטינים שליטה בהר הבית. זו עדות נפיצה, טעונה, כזאת שצריך להחזיק בזהירות רבה, מפני שהיא נוגעת בלב החשוף ביותר של הוויכוח הישראלי: איפה עובר הגבול בין גמישות מדינית לבין שבירת קונסנזוס לאומי.
וצריך לומר זאת כבר בתחילה: הפרק הזה אינו נכתב כדי לנהל משפט היסטורי. הוא אינו בא להכריע מי צדק באותו חדר, מה בדיוק נאמר, מה הייתה סמכותו של מי, ומה היה מרחב התמרון המדיני באותם ימים קשים. הפרק הזה מבקש להקשיב לרעד שנולד מן הסיפור. לרגע שבו מדינאי ישראלי, מתוך רצון אולי לפרוץ דרך, אולי לעצור הידרדרות, אולי להציע דבר שיזעזע את הצד השני אל עבר הסכמה, חורג בעיני אבידר מן הקו שאותו החברה ששלחה אותו מסוגלת לשאת.
ובמזרח התיכון, זה אינו פרט טכני.
זה לב העניין.
בעיניים ישראליות מסוימות, יש קסם ברגע שבו מנהיג “חושב מחוץ לקופסה”. אנחנו אוהבים את האדם שמעז. את זה שאינו שבוי בסיסמאות. את מי שאומר: הדברים שרואים מכאן לא רואים משם. יש בזה משהו מפתה מאוד, במיוחד בארץ שבה כל מחלוקת מתייבשת מהר והופכת לאבן. מנהיג שמגיע אל שולחן משא ומתן ומניח עליו הצעה נועזת עשוי להיראות בעיני עצמו כאדם אחראי, בוגר, כזה שמבין כי ההיסטוריה דורשת ממנו לשבור דפוסים ישנים.
אבל מה קורה כאשר הצד השני אינו רואה בזה בגרות?
מה קורה כאשר מי שיושב מולך אינו מתפעל מן הוויתור הרחב, כי אם שואל בשקט: אם האיש הזה מוכן לחרוג כל כך מן הקווים של עמו, מה הערך של מילתו? אם הוא משנה בחדר סגור את מה שהציבור שלו לעולם לא קיבל באמת, האם הוא אמיץ או חסר אחריות? אם הוא יכול לעקוף את עמו היום, מדוע שלא יעקוף גם אותנו מחר?
זו אחת הטענות החריפות של אבידר בחומר: שליחי הציבור הערבים, להבנתו, נוטים להישאר צמודים יותר לקונסנזוס של הציבור שממנו באו, ולעומת זאת בישראל יכול מנהיג להיבחר על בסיס קו מסוים ולשנותו במהירות בשם “ראייה רחבה” יותר. בעיני הצד שמולנו, טוען אבידר, הדבר עלול להיראות כחוסר אמינות עמוק, לא כגדלות נפש.
זהו היפוך כמעט אכזרי.
מה שאצלנו מוצג כפרגמטיות, עשוי להישמע שם כהפקרות. מה שאצלנו נחשב אומץ, עשוי להיתפס שם כבריחה מן העם. מה שאצלנו נקרא “הזדמנות היסטורית”, עשוי להיקרא שם “מילה שאין לה גב”. בתוך הפער הזה נופלות לא רק הצעות. נופלת אמינות שלמה.
ויש כאן כאב ישראלי אמיתי.
מדינת ישראל נולדה מתוך הכרח להחליט מהר. לא היה לה זמן למבנים איטיים מדי. היא הייתה צריכה לקום, להילחם, לקלוט עליות, לבנות צבא, להקים מוסדות, לחרוש שדות, להקים ערים, להמציא את עצמה תוך כדי תנועה. מזה נולד אחד מכוחותיה הגדולים: תעוזה. יכולת לאלתר. לשנות כיוון. להעז במקום שבו אחרים קופאים.
אבל אותה תכונה עצמה, כאשר היא נכנסת לחדר מזרח תיכוני טעון, עלולה להתפרש כמשהו אחר לגמרי. כי במרחב שבו כבוד ציבורי, רצף היסטורי וקו קהילתי חשובים כל כך, מנהיג שאינו שומר על חיבור עמוק אל עמו עלול להיראות כמי שאינו עומד על אדמה יציבה. ואם אין לו אדמה, איך יחתום על גבול? אם אין לו עורף, איך ייתן התחייבות? אם אינו נאמן לקו שעליו שלחו אותו, מדוע שיאמינו לו כאשר הוא מבטיח את הקו הבא?
לכן הפגישה בקטאר, כפי שהיא משתקפת מן העדות, היא הרבה יותר מסיפור על הצעה מדינית אחת. היא מראה. מראה שמעמידה מולנו את השאלה הקשה: האם מנהיג רשאי ללכת רחוק יותר מן העם שלו כדי להביא שלום, או שדווקא במזרח התיכון, ככל שהולכים רחוק יותר, כך חייבים להיות מחוברים עמוק יותר אל מי ששלח אותך?
הר הבית, בהקשר הזה, אינו רק מקום. הוא תהום עומדת.
אין עוד פיסת אדמה קטנה כל כך שמחזיקה בתוכה כל כך הרבה אש. אבנים עתיקות, תפילות, דורות, דמעות, דם, חלומות, איסורים, כמיהה, ריבונות, פחד. עבור יהודים, זהו מקום המקדש, הלב הפועם של הגעגוע העתיק ביותר. עבור מוסלמים, זהו מתחם קדוש בעל משמעות דתית ולאומית עצומה. עבור העולם כולו, זו נקודה שבה כל צעד קטן נשמע כמו רעידת אדמה.
וכאשר, לפי עדותו של אבידר, נאמרה נכונות להעברת שליטה פלסטינית בהר הבית, לא מדובר בעוד סעיף במשא ומתן. מדובר בנגיעה בעצב הקדום ביותר של הזהות היהודית, במקום שבו היסטוריה, הלכה, ריבונות ופחד מתערבבים עד שקשה להפריד ביניהם. מי שמעלה הצעה כזאת בחדר סגור נוגע לא רק בעתיד מדיני, כי אם בזיכרון של עם.
גם סוגיית הפליטים אינה סעיף. היא שער פתוח אל חרדה קיומית.
המספר 400 אלף, כפי שמופיע בעדות, אינו נשמע רק כמספר. הוא נשמע בישראלית כמו שינוי צורה של המדינה. כמו שאלה על הרוב היהודי, על סוף הסכסוך, על הכרה באחריות היסטורית, על גבולות האשמה, על היכולת להישאר בית לאומי לאחר פתיחת דלת רחבה כל כך. יש מי שיראה בכך מחיר אפשרי לשלום. יש מי שיראה בכך סדק מסוכן ביסודות הבית. אך אין דרך לומר שמדובר בפרט צדדי.
זהו מרכז הסערה.
ודווקא משום כך, השאלה אינה רק מה הוצע. השאלה היא איך הוצע, בשם מי הוצע, ומה חשב הצד השני כאשר שמע זאת. האם הוא ראה מנהיגות אמיצה? האם הוא זיהה חולשה? האם הוא חשב שהנה, ישראל מתחילה להתפרק מעמדותיה? האם הוא אמר לעצמו שהציבור הישראלי לא ייתן לזה לעבור ולכן אין טעם לסמוך על המילים? כל האפשרויות הללו יושבות יחד בחדר, גם אם איש אינו מנסח אותן.
במזרח התיכון, חדר סגור לעולם אינו סגור באמת.
יושבים בו המתים והחיים, האבות והבנים, התקשורת והרחוב, המסגד ובית הכנסת, הפליטים במחנות והמשפחות בירושלים, הכאב של 1948 והפחד של 2000, הר הבית של תפילת מוסף והר הבית של נאומי יום שישי. כל אלה אינם נראים בפרוטוקול. אבל הם שם. הם נשענים על הקירות. הם מאזינים. הם שואלים את המנהיגים: האם אתם יודעים את מי אתם מייצגים?
וזהו ההבדל בין פשרה לבין ניתוק.
פשרה אמיתית נולדת כאשר מנהיג לוקח את עמו איתו, גם אם בדרך קשה, איטית וכואבת. הוא מסביר, בונה אמון, יוצר שפה, מכין לבבות, משלם מחיר פוליטי, נושא אחריות. ניתוק נוצר כאשר מנהיג מגיע לחדר עם רעיון גדול, אך העם שלו נשאר מאחור, בחוץ, חשוך, חושד, לא שותף. פשרה בונה גשר. ניתוק מניח קרש דק מעל תהום ומבקש מכולם לרוץ עליו.
האם אפשר להגיע לשלום בלי תעוזה? כנראה שלא.
האם אפשר להגיע לשלום רק בתעוזה, בלי עורף? כנראה שגם לא.
כאן מצויה הטרגדיה של השיח הישראלי. צד אחד אומר: אסור לזוז מילימטר, כל תזוזה היא אסון. צד אחר אומר: חייבים לשבור מוסכמות, אחרת נישאר תקועים לנצח. ושני הצדדים מפספסים לפעמים את הנקודה העמוקה יותר: השאלה איננה רק כמה רחוק הולכים, כי אם איך הולכים. האם הולכים עם הבנה של הקודים באזור, עם כוח פנימי, עם ציבור מוכן, עם שפה שהצד השני מכבד, או שרצים קדימה מהר כל כך עד שהאדמה שמתחתינו נשארת מאחור.
אבידר רואה באותו רגע בקטאר דוגמה לאחת השגיאות הגדולות של מנהיגות ישראלית מול המזרח התיכון: החריגה מן הקונסנזוס אינה נתפסת בהכרח כנדיבות. היא עלולה להיתפס כעדות לכך שאין מול הצד השני מנהיג המחזיק בעמו, כי אם אדם המוכן לומר בחדר מה שאינו מסוגל לשאת בחוץ.
וזה קשור ישירות לפרק הקודם בסדרה, לפרק על שני השעונים בחדר אחד.
גם כאן שני צדדים שומעים את אותה הצעה בשפות שונות. הישראלי עשוי לומר לעצמו: נתתי הרבה, עכשיו הם יבינו שאני רציני. הצד השני עשוי לשמוע: אם הוא נותן כל כך הרבה לפני שקיבל את מה שהוא צריך, אולי אפשר ללחוץ עוד. הישראלי עשוי לראות מרחב של פתרון. הצד השני עשוי לראות מבחן לכוח. הישראלי עשוי להרגיש כאב של ויתור. הצד השני עשוי לשאול אם הוויתור הזה בכלל יחזיק מול הכנסת, הרחוב, המשפחות, הרבנים, החיילים, הזיכרון.
כך הצעה יכולה להיות בו בזמן נדיבה מדי וחסרת ערך.
נדיבה מדי בעיני מי שמפחד שהיא שוברת את הבית מבפנים. חסרת ערך בעיני מי שאינו מאמין שהבית הזה יסכים לה. זה הפרדוקס האכזרי של משא ומתן ללא עורף: אתה משלם מחיר עצום בחדר, אך אינך מקבל עליו אמון מחוץ לחדר.
והנה, בתוך כל זה, עומדת קטאר עצמה כרקע כמעט סמלי. מקום של מסדרונות רכים, מדבר נוצץ, ארמונות, תיווכים, הצהרות כפולות, יחסים שנראים סגורים ביום ופתוחים בלילה. קטאר של אותם ימים, כפי שעולה מן החומר, הייתה מרחב שבו נוכחות ישראלית יכלה להתקיים גם בזמן שמול העולם נאמרו דברים אחרים. אבידר מספר על משחקי הסתרה ותיאום סביב הנציגות הישראלית, על מציאות שבה ההצהרה הפומבית והמעשה השקט לא תמיד הלכו יד ביד.
וזה חשוב, מפני שזה מחזיר אותנו לעיקר: במזרח התיכון לא תמיד האמת נעדרת. לפעמים היא פשוט לבושה בשכבות. יש אמת לחוץ ואמת לפנים, אמת לרחוב ואמת לחדר, אמת לעיתון ואמת לטלפון. מי שאינו יודע לקרוא את השכבות האלה מתבלבל. מי שחושב שכל מה שנאמר בחוץ הוא הצגה, טועה. מי שחושב שכל מה שנאמר בפנים הוא אמת מלאה, טועה גם כן. החכמה היא לדעת איזה משקל יש לכל שכבה, ומתי שכבה אחת תקרוס על השנייה.
בפגישה כזאת, כל שכבה חשובה.
החדר הסגור חשוב. ההצהרה הפומבית חשובה. הקונסנזוס הלאומי חשוב. הכבוד של הצד השני חשוב. הפחד הישראלי חשוב. הכאב הפלסטיני חשוב. הר הבית חשוב. הפליטים חשובים. השאלה מי שלח אותך חשובה. השאלה מי יחכה לך כשתחזור חשובה לא פחות.
ולכן הפרק הזה אינו רק על שלמה בן עמי, ואינו רק על אלי אבידר, ואינו רק על קטאר. הוא על התהום שבין רצון לפתור לבין היכולת לפתור. בין הברקה מדינית לבין בניין מדיני. בין משפט דרמטי בחדר לבין מציאות של עם שלם שצריך לחיות עם תוצאותיו.
לפעמים מנהיגים חושבים שהיסטוריה נעה בגלל משפט אחד גדול. אולי לפעמים זה נכון. אך במזרח התיכון, משפט גדול שאינו נשען על אדמה עמוקה עלול להישמע כמו הד בחדר ריק. הוא מרשים, הוא רועד, הוא נזכר אחר כך בספרים, אך הוא אינו מחזיק גשר.
הגשר נבנה לאט יותר.
הוא נבנה בשפה, בזמן, בכבוד, בעורף ציבורי, בהבנת הצד השני, בהבנת עצמך. הוא נבנה כאשר מנהיג יודע לא רק מה הוא מוכן לתת, כי אם גם מה עמו מסוגל לשאת, ומה הצד השני מסוגל לפרש כאמינות. הוא נבנה כאשר תעוזה אינה בורחת מן הציבור, כי אם מובילה אותו צעד אחר צעד, גם דרך כאב, גם דרך מחלוקת, גם דרך לילות ארוכים שבהם האומה כולה לומדת מילה חדשה.
קטאר, לפי עדותו של אבידר, הייתה רגע שבו החדר הקדים את העם. אולי הרבה יותר מדי.
וזה אולי הדבר המפחיד באמת. לא עצם הדיון בהר הבית. לא עצם הדיון בפליטים. מדינות שמבקשות לסיים סכסוכים נאלצות לדבר גם על המקומות הכואבים ביותר. הפחד האמיתי הוא כאשר הדברים הכואבים ביותר נאמרים בלי ששפת העומק מוכנה לשאת אותם. אז המילים אינן מרפאות. הן נעשות חומצה.
כי יש נושאים שאי אפשר להניח על שולחן כמו שמניחים תיק מסמכים.
הר הבית אינו תיק. הפליטים אינם תיק. זהות אינה תיק. קונסנזוס אינו תיק. אלו אזורים חיים, בוערים, מלאים נשימה. צריך לגשת אליהם כמו שניגשים לחדר שבו שוכב אדם פצוע: לא ברעש, לא בגאוותנות, לא בהינף יד, כי אם ביראה, בזהירות, בידיים נקיות ככל האפשר.
ייתכן ששלום דורש אומץ גדול מזה שחשבנו. לא רק אומץ לוותר. גם אומץ להמתין. לא רק אומץ לומר דבר דרמטי בחדר סגור. גם אומץ לבנות ציבור שיכול לשמוע אותו. לא רק אומץ להציע הצעה נדיבה. גם אומץ להבין כיצד ההצעה נשמעת באוזני מי שמולך, ומה היא עושה לנפש של מי שמאחוריך.
ואולי כאן, דווקא כאן, במקום הנפיץ ביותר, מתגלה שוב השיעור המרכזי של הסדרה: ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לדבר במזרח התיכון בלי להבין את השפה הסמויה שלו. שפת הזמן. שפת הכבוד. שפת העורף. שפת הגבול שאינו רק קו, והמקום הקדוש שאינו רק שטח, והפליט שאינו רק מספר, והמנהיג שאינו רק אדם חכם בחדר, כי אם שליח של עם שלם.
כאשר השפה הזאת חסרה, גם ההצעה הגדולה ביותר יכולה להישמע כמו טעות.
וכאשר היא קיימת, אולי גם המילה הקטנה ביותר יכולה להתחיל לבנות גשר.
