יש חדרים שבהם המשא ומתן נכשל עוד לפני שמישהו פתח את הפה.
לא מפני שאין רצון. לא מפני שאין אינטרסים. לא מפני שאין מסמכים, יועצים, מפות, אנשי ביטחון, מתרגמים, כוסות מים קרים ודגלים קטנים המונחים על השולחן בסדר מדויק. לפעמים הכול נמצא שם, כל האביזרים של הרצינות המדינית, כל הטקס החיצוני של עולם שמבקש להיראות בשל, שקול, אחראי, ובכל זאת משהו עמוק יותר כבר שבור. שני הצדדים נכנסים לאותו חדר, שומעים את אותן מילים, מהנהנים באותן נקודות, רושמים הערות באותה שעה, ויוצאים משם עם שתי מציאויות שונות לגמרי.
כאילו בחדר אחד תלויים שני שעונים.
האחד מתקתק בקצב ישראלי: מהר, חד, לחוץ, דחוף, כמו מדינה קטנה שאין לה זמן לנשום, מדינה שכל רגע בה עלול להתפוצץ, שכל החלטה בה נבחנת מול הכותרת של מחר בבוקר, מול משפחות שכולות, מול בחירות קרובות, מול אולפן חדשות שמחפש תשובה בת שלושים שניות. השעון השני מתקתק לאט יותר, עמוק יותר, כמו חול הנוזל במדבר מתוך כלי עתיק; שעון של שבטים, של משפחות, של זיכרון ארוך, של כבוד שנבנה לאורך שנים ושל חשד שאינו נעלם בעקבות חיוך אחד.
ושני השעונים האלה יושבים בחדר אחד.
אלי אבידר מספר על שאלון שערך. הוא שאל ישראלים מה דעתם על מנהיג שמצהיר כי יוכל להגיע להסכם שלום בתוך שלושים שנה. בעיניים ישראליות, זו נשמעת התחמקות. מריחה. אולי אפילו חוסר רצינות. מי שמדבר על שלושים שנה, כך אנחנו מרגישים, לא באמת רוצה לסגור כלום. אחר כך שאל אותם על מנהיג שמבקש להגיע לשלום בתוך שנה וחצי. פתאום זה נשמע רציני. תכליתי. מנהיג שיודע מה הוא רוצה. אדם שבא לעבוד.
ואז בא הצד השני של המראה.
כאשר נשאלו מנהיגים ערבים על מנהיג ישראלי שמדבר על הסכם בתוך שנה וחצי, חלקם ראו בכך סימן מדאיג. אולי הוא לא רציני. אולי הוא מנסה להכשיל. אולי יש כאן משהו חשוד. לעומת זאת, מנהיג שמדבר על שלושים שנה נשמע להם דווקא כמי שמבין את עומק הדבר, כמי שלא בא לעקור עץ עתיק בידיים חשופות, כמי שיודע ששלום אמיתי אינו נבנה כמו מחלף, בפרויקט עם תאריך סיום, כי אם כמו יחסים בין משפחות לאחר דורות של דם, פחד והשפלה.
איך אפשר לנהל משא ומתן כך?
איך אפשר לדבר על “לוח זמנים” כאשר עצם המילה זמן נושאת על גבה שני עולמות שונים? אצלנו, זמן ארוך מריח מחוסר רצון. אצלם, זמן קצר מדי עלול להריח מזלזול. אצלנו, מהירות היא הוכחה לכוונה. אצלם, לפעמים, מהירות היא הוכחה שאין כאן עומק. אנחנו באים עם שעון עצר. הם באים עם לוח שנה של דורות.
וכאן מתחיל הכאב הגדול.
מפני שהוויכוח איננו רק על כמה חודשים או כמה שנים. הוויכוח הוא על התודעה שבתוכה חיים. הישראלי המודרני נולד לתוך חירום. הוא חי בין אזעקה להכרזה, בין בחירות למבצע, בין ועדת חקירה לאיום הבא. כל המערכת הפנימית שלו מכוונת אל פעולה מהירה. לזהות סכנה. להגיב. להשיג תוצאה. לצאת מהחדר עם נייר. לסמן התקדמות. לא להיתקע.
לעומתו, רבים במרחב שסביבנו חיים בתוך תודעה שבה האיטיות אינה בהכרח חוסר מעש. היא יכולה להיות בדיקה. בחינה. דרך לוודא שהצד השני לא מתפרק אחרי מחווה ראשונה, לא מתחלף אחרי מערכת בחירות, לא אומר דבר אחד היום ודבר אחר מחר, לא מביא מתנה ביד אחת ומחזיק השפלה ביד השנייה. הזמן, בתרבות כזאת, הוא לא מכשול בדרך להסכם. הוא חלק מן ההסכם עצמו.
מי שאינו מבין זאת, מפרש הכול הפוך.
הוא מפרש המתנה כהתחמקות. זהירות כבוגדנות. טקסיות כבזבוז זמן. חזרתיות כחוסר התקדמות. ואז, מתוך תסכול, הוא לוחץ יותר. וככל שהוא לוחץ יותר, הצד השני נבהל יותר. וככל שהצד השני נבהל יותר, הישראלי משוכנע שהנה, שוב אין עם מי לדבר. כך נוצרת תנועה מעגלית, כמו אדם שמנסה לפתוח דלת בכיוון הלא נכון, ובכל פעם שהיא אינה נפתחת הוא בועט בה חזק יותר.
אבל הזמן הוא רק שער אחד אל השפה הסמויה.
השער השני הוא הגבול.
ישראל אוהבת גבולות. אולי נכון יותר לומר: ישראל זקוקה לגבולות. אחרי אלפיים שנות גלות, אחרי רדיפות, אחרי שואה, אחרי מלחמות, אחרי פיגועים, אחרי תחושה קיומית מתמשכת של בית שאין לו מנעול, המדינה היהודית מבקשת קו. קו שאפשר להגן עליו. קו שאפשר לסמן במפה. קו שמאחוריו ילד הולך לגן ואמא נושמת מעט יותר בשקט. קו שאומר: כאן אנחנו, שם הם. קו של ביטחון. קו של שפיות. קו של חיים.
אי אפשר לזלזל בצורך הזה. יש בו דמעות. יש בו קברים. יש בו פחדים אמיתיים מאוד.
אך המזרח התיכון שסביבנו לא תמיד חושב בקווים. הוא חושב במרחבים. במשפחות. בשבטים. בעיר ובכפר. בדרך הישנה אל השוק. בקשרי דם שנמתחים מעבר להר. במקומות שבהם אדם שייך בו זמנית לכמה מעגלים, וחלקם חזקים יותר מן המדינה שדרכונה בכיסו. אנחנו מציירים גבול וחושבים שהמציאות תתיישר סביבו. המציאות מביטה בגבול וממשיכה לנוע מתחתיו, מעליו, סביבו, דרך זיכרון, מסחר, נישואין, נקמה ותפילה.
כאן שוב נשמעות אותן מילים בשתי דרכים.
כאשר ישראלי אומר “גבול קבע”, הוא חושב על יציבות. על סוף הסכסוך. על מפה ברורה. על גדר. על אחריות. על סגירת פצע. כאשר חלק משכנינו שומעים “גבול קבע”, הם עשויים לשמוע משהו אחר: נעילה. ויתור סופי. השפלה. חיתוך של מרחב חי. ניסיון לכפות על חול, משפחה והיסטוריה צורה ישרה מדי.
וזה לא אומר שאין צורך בגבולות. להפך. בלי גבולות אין מדינה, בלי ביטחון אין חיים, בלי קו ברור עלולה כל שיחה להפוך לערפל מסוכן. אך גבול שאינו מבין את התודעה שמולו, נשאר גדר פיזית עם חור נפשי. הוא יכול לעצור גוף. הוא לא תמיד עוצר סיפור. ומי שמנהל מדיניות רק דרך גוף, מפסיד פעם אחר פעם את הסיפור.
במזרח התיכון, הסיפור חשוב כמעט כמו המציאות, ולפעמים יותר ממנה.
יש עובדות, בוודאי. יש טילים, יש צבאות, יש הסכמים, יש הרוגים, יש שטחים, יש טרור, יש מסחר, יש מודיעין. אך מעל הכול מרחפת תמיד השאלה: איך זה נראה? איך זה נשמע? מי הושפל? מי יצא מכובד? מי שמר על פניו? מי ויתר בבית ולא הצליח להסביר זאת ברחוב? מי לחץ יד בחדר וספג חרפה בכיכר? מי אמר מילה אחת שלא תורגמה נכון, וכעת אין דרך להחזיר אותה אל הפה?
ישראל, פעמים רבות, מבקשת את התוצאה. המזרח התיכון מבקש גם את הדרך אל התוצאה. אנחנו שואלים: מה סוכם? הם שואלים: איך הגענו לזה? אנחנו שואלים: מה כתוב במסמך? הם שואלים: באיזו תנוחה עמדת כשאמרת את זה? אנחנו שואלים: האם קיבלנו התחייבות? הם שואלים: האם נשמר הכבוד? אלו אינם עניינים שוליים. במקומות רבים באזור, כבוד הוא לא קישוט סביב המעשה. הוא החמצן של המעשה.
וזו השפה הסמויה.
היא אינה מופיעה תמיד בפרוטוקולים. לא תמיד מתרגמים אותה. לפעמים אפילו האנשים המשתמשים בה אינם מסבירים אותה לעצמם. היא ניכרת בשתיקה שהתארכה יותר מדי, במבט שהוסט, בנוסח של ברכה, בסדר הישיבה, במי נכנס ראשון לחדר, במי קיבל טלפון ומי לא, במי נדרש להמתין במסדרון, במי הוזכר בשמו ובמי הוגדר בתואר קר. עולם שלם של סימנים קטנים, דקים כמו אבק על חלון, אך דרכם נכנס או נחסם האור.
כמה ישראלים הוכשרו לקרוא את האבק הזה?
אנחנו מתגאים בצדק ביכולות מודיעין, בטכנולוגיה, בכוח צבאי, באומץ וביצירתיות. אבל יש מודיעין מסוג אחר: מודיעין של תרבות. לדעת מתי מילה שנאמרה בקול נמוך חשובה יותר מנאום שלם. לדעת מתי אדם אומר “כן” כדי לשמור על כבודך, ובפועל מתכוון ל”לא”. לדעת מתי “נראה” פירושו סירוב, ומתי הוא בקשה לזמן. לדעת מתי הפסקת קפה היא הפגישה האמיתית, וכל מה שהיה לפניה היה רק תפאורה.
אדם שאינו מכיר את השפה הסמויה הזאת יכול לצאת מחדר משוכנע שהתקדם, בזמן שהכול נסוג. הוא יכול להתפעל מן החום האישי, מן החיבוקים, מן הדיבור הרך, ואז להידהם כאשר במסיבת העיתונאים נשמעות עמדות קשות. הוא יכול לומר לעצמו: הרי בחדר הם היו אחרים. כן. בחדר הם היו אחרים. אבל במזרח התיכון, החדר אינו תמיד המקום שבו המציאות הסופית נקבעת. לפעמים החדר מאפשר בדיקה, חימום, הכנה. הרחוב, המשפחה, התנועה, המסגד, המחנה הפוליטי, זיכרון האומה — כל אלה יושבים גם הם לשולחן, גם אם איש אינו רואה אותם.
ושוב חוזרת הטעות.
ישראלים רבים מאמינים שמה שנאמר בשיחה פרטית חשוב יותר מן ההצהרה הפומבית. “עזוב מה הוא אמר לתקשורת”, אנחנו אומרים, “בחדר הוא היה הרבה יותר גמיש”. אבל במקומות רבים סביבנו, ההצהרה הפומבית אינה רעש רקע. היא עוגן. היא התחייבות מול הקהל. היא קו שממנו קשה מאוד לסגת. מה שנאמר בחדר יכול להיות גמיש, חם, יצירתי, מלא רמזים; מה שנאמר בחוץ קושר את המנהיג אל כבודו. מי שאינו מבין זאת, בונה הרים על מילים פרטיות ונבהל כאשר המנהיג שמולו חוזר אל הקו הפומבי שלו כאילו לא קרה דבר.
בעיניים ישראליות זו צביעות.
בעיניים אחרות זו נאמנות לקהל.
אפשר להתווכח על זה. אפשר לכעוס על זה. אפשר לומר שזה בלתי נסבל. אך אי אפשר לנהל מדיניות תוך הכחשת הדבר. המציאות אינה משתנה מפני שהיא מרגיזה אותנו. היא רק הופכת מסוכנת יותר כאשר אנחנו מסרבים ללמוד אותה.
כאן נמצאת נקודת העומק של הפרק הזה: המזרח התיכון אינו רק מקום שבו נאבקים על אדמה, כי אם מקום שבו נאבקים על משמעות. אותה הצעה עצמה יכולה להיות נדיבות בעיני צד אחד והשפלה בעיני צד שני. אותה מהירות יכולה להיות יעילות בעיני אחד וקלות דעת בעיני אחר. אותו גבול יכול להיות ביטחון בעיני אחד וקבר לזיכרון בעיני אחר. אותה שתיקה יכולה להיות הסכמה או דחייה. אותה ארוחה יכולה להיות מחווה או מבחן.
וכאשר אין תרגום לעומק, נוצרת תהום.
לא תהום של מילים. המילים מתורגמות היטב. יש מתורגמנים מצוינים. כל משפט עובר מערבית לעברית, מעברית לאנגלית, מאנגלית לערבית. הבעיה איננה במילון. הבעיה היא במה שמסתתר מאחורי המילים. “זמן”. “כבוד”. “גבול”. “שלום”. “סוף הסכסוך”. “פשרה”. כל אחת מן המילים האלה נושאת מטען אחר, ריח אחר, פחד אחר, היסטוריה אחרת. שני צדדים יכולים לומר “שלום” ולדמיין שני עולמות שונים לחלוטין.
אולי לכן רבים כל כך מן ההסכמים באזור נראים תחילה כמו זריחה, ואחר כך כמו ערפל.
ברגע החתימה הכול ברור. הדיו טרי. החיוכים רחבים. העולם מוחא כפיים. אך לאחר מכן מתחילה העבודה הקשה באמת: איך מפרשים? מי מסביר לקהל? מה נחשב הפרה? מה נחשב סבלנות? מה נחשב השפלה? מי מרוויח זמן ומי מאבד אמון? שם, באזור האפור שבין האותיות, נבחנת ההבנה האמיתית.
ולישראל יש כאן אתגר מיוחד. היא מדינה צעירה עם זיכרון עתיק. מודרנית מאוד ושבטית מאוד. מערבית בכלים שלה ומזרחית בשורשיה. היא יודעת לדבר בשפת מטוסים, הייטק, משפט בינלאומי ומודיעין, אך עמוק בתוכה עוד קיימת שפת אוהלים, נביאים, מלכים, בריתות, כבוד משפחתי ואדמה. אולי הכאב הוא שלא תמיד היא יודעת לחבר בין שתי השפות הללו. לפעמים היא בוחרת להיות מערבית מדי מול מזרח שאינו קורא מערביות כמו שהיא מתכוונת. לפעמים היא נסוגה אל כוח גס מדי ושוכחת שגם כוח זקוק לתחביר.
כן, גם כוח צריך שפה.
כוח בלי שפה יוצר פחד, ופחד לבדו אינו מחזיק סדר לאורך זמן. שפה בלי כוח יוצרת אשליה, ואשליה באזור הזה עלולה לעלות בדם. החכמה היא החיבור: להיות חזקים מספיק כדי שלא יזלזלו בנו, וחכמים מספיק כדי שלא נזלזל במה שמפעיל את האנשים שמולנו. לעמוד על שלנו, אך לדעת באיזה חדר אומרים מה. לשמור על גבול, אך להבין מה הוא עושה לנפש שמולו. לבקש שלום, אך לא להכריח אותו להיוולד בתוך לוח זמנים שמשרת רק את החרדה שלנו.
זה קשה. אולי קשה מדי למערכות פוליטיות שחיות מבחירות לבחירות. אבל בלי הקושי הזה, נמשיך להיכנס לחדרים עם שני שעונים ולצאת מהם מופתעים.
מופתעים שהם לא הבינו אותנו.
מופתעים שאנחנו לא הבנו אותם.
מופתעים שאותה מילה נשברה לשני מובנים.
מופתעים שההסכם שהיה נראה קרוב התרחק פתאום כמו מיראז' במדבר, נוצץ רגע אחד בקצה האופק ונעלם כאשר מתקרבים אליו.
והרי אולי זה כל הסיפור של המזרח התיכון: לא מספיק לדעת מה אתה רוצה לומר. צריך לדעת מה הצד השני מסוגל לשמוע. לא מספיק להניח מפה על השולחן. צריך להבין איזה זיכרון מתעורר כאשר הקו נמתח עליה. לא מספיק להציע זמן קצר כדי להוכיח רצינות. צריך להבין שלפעמים רצינות נמדדת דווקא בנכונות להישאר שנים בתוך תהליך שלא נותן פרי מיידי.
כמו עץ זית.
אף אחד לא נוטע עץ זית כדי לקבל צל באותו אחר הצהריים. מי שנוטע אותו יודע שהוא נכנס לברית עם זמן אחר. איטי, עיקש, עמוק. הוא יודע שהשורשים יעבדו בחושך לפני שהענפים ייתנו סימן. הוא יודע שהפרי הראשון אינו סוף הדרך. אולי כך צריך לחשוב גם על שלום באזור הזה, על הבנה, על גבולות, על יחסים. לא כעל מבצע מהיר עם תדרוך סיום, כי אם כעל כרם שצריך לטפל בו גם כשאין מחיאות כפיים.
ייתכן שזה נשמע לא ישראלי. אולי דווקא משום כך אנחנו צריכים ללמוד את זה.
כי מי שחי במזרח התיכון ואינו מבין את הזמן של המזרח התיכון, חי כל הזמן באיחור. גם כשהוא ממהר.
