את הקרב הזה הם לא ישכחו לעולם, תלמידי ישיבה שגויסו למלחמת שלום הגליל, נשלחו על ידי המטכ"ל לתפוס עמדות אסטרטגיות, המודיעין שצפה לשטח אחר, לא שם לב שהשטח מלא בכוחות צבא סוריים וחבורת בחורי הישיבה ניכנסו היישר למלכודת אש. עשרות הרוגים ופצועים היו באותו קרב, וגם שלשה נעדרים ששמם ממשיך להעסיק את התקשורת עד עצם היום הזה: יהודה כץ, צבי פלדמן וזכריה באומל. אבי רט, העומד זה שלושים שנה בראש המכון ''שי" ללימודי יהדות ועוסק בחינוך ותקשורת, היה אחד מהניצולים. שלושים שנה לאחר מכן הוא שב ומעלה זכרונות.
את תפילת המנחה ההיא לפני היציאה לקרב, כשהם בין הטנקים, לא ישכח אבי רט לעולם וועד. אז הוא היה תלמיד ישיבה שגויס יחד עם חבריו למערכה ההיא, "הלוואי שתפילת נעילה שלי במוצאי יום הכיפורים הייתה מגיעה לקרסולי אותה תפילת מנחה", הוא מספר, "איהו לא חזי מזליו חזי, אז עוד לא ידענו מה באמת מצפה לנו באותו קרב נורא בסולטן יעקוב" עוד הוא אומר "שלושים שנה עברו מאז, תשאלו ילד קטן האם שלושים שנה זה זמן רב, הוא יענה בוודאי, תשאלו את מי שהיה שם באותו הקרב האם שלושים שנה זה הרבה זמן, הוא יענה שזה היה רק אתמול. לאחר התפילה אחזנו באופן ספונטני איש בידי רעהו. זאב רויטמן הי"ד שנהרג לאחר מכן החל להקריא את הלכות המלחמה של הרמב"ם ואת דבריו בנוגע לדרך שבו צריך להיכנס למלחמה ללא מורא תוך כדי שהוא מתנתק מחייו האישיים. זאב סיים לדבר, אחזנו איש ביד רעהו ופצחנו לפתע בריקוד, "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל", בשעה 13:00 נשמעה הפקודה 'נוע נוע סוף' התחלנו לנוע, היינו במלחמה".
ביממה הראשונה התנהלה המלחמה ללא תקלות מיוחדות. הם הסתערו ירו ושדה הקרב נראה נתון לשליטתם המלאה. בום חמישי לקראת השעה שבע בערב, לאחר שעות רבות וארוכות הם יצאו מתוך התאים לצרוך מנוחה והתארגנות, תדלוק וחימוש מחדש של הטנק. האווירה הייתה אופטימית. איש לא שיער בדעתו מה יקרה בתוך 24 שעות.
דקות לאחר מכן נקראו המפקדים בחיפזון אל מפקד הגדוד, סא"ל עירא אפרון ושמעו ממנו על הפקודה שקיבל זה עתה – לנוע מייד צפונה לעבר האזור הנקרא 'משולש טובלנו' ולבצע שם שלש חסימות. המפקדים האיצו בהם לנוע, באותם ימים דיברו על סיום הלחימה, חשוב היה לתפוס נקודות אסטרטגיות, זו שהייתה על כביש דמשק - ביירות הייתה אחת מהן. הדיווח המודיעיני שהתקבל טען שהשטח נקי מאויב, בדיעבד התגלה המידע הזה כשגוי מיסודו. אנשי החטיבה טעו בכיוון התצפית, צפו אל שטח אחר ומסרו דיווח חסר בסיס שתוצאותיו היו חמורות מאוד.
הגדוד ביקש זמן להתארגנות ונענה בשלילה. הם עלו על הטנקים והחלו לנוע לכיוון צפון-מזרח, תוך נסיעה באורות כבויים ושמירה על דממת אלחוט. לאחר כשעה וחצי הם זיהו תנועה של כוחות סורים שנסעו במקביל אליהם, "הערכה הייתה שהם נסוגים מהקרב ולכן אין לנו עניין להיכנס איתם למגע אש אלא שלא חלפו דקות ספורות לעברם נפתחה אש מכיוון שמאל מאזור שנשלט על ידי כוחותינו", מספר אבי רט, החלה מהומה גדולה שבסיומה התברר כי הוא הגיע מכוחות צה"ל שלא זיהו אותם ולא ידעו על התנועה שלהם. כבר במכת האש המחיר היה כבד: שני טנקים נפגעו, חמישה אנשי צוות נהרגו...
הם המשיכו לנוע לכיוון סולטן יעקוב, כפר הנמצא בראש הר גבוה המזכיר במראהו את התבור. לאחר חצות הופר לפתע השקט, "לפתע החלו מטחי אש אדירים מכל הכיוונים ומכל סוגי הנשק", ניזכר אבי בבעטה. "השטח כולו החל לבעור מבלי שיהיה לנו מושג מי יורה, מי נפגע, מה תוואי השטח שבו אנו נמצאים, היכן שאר הכוחות ומה בכלל ניתן לעשות", הוא מספר.
לאט לאט הבינו החיילים כי הם נקלעו לתוך מארב סורי בתוך הבקעה וכי הם מוקפים מכל עבר בכוחות סורים גדולים בהרבה מהם ונהנים בהרבה מיתרון השטח.
הגדוד התפזר לכיוונים שונים כשכל טנק מחפש נקודת מסתור ונלחם כדי לשרוד. החיילים הסורים עברו בינתיים לתקיפה מטווח קצר, עד כדי טיפוס על טנק וניהול קרבות אגרופים על סיפונו. קריאות לעזרה נשמעו מכל פינה. חיילים שהטנקים שלהם נפגעו קפצו אל הקרקע וחפשו מסתור בחסות החשיכה. עזרה מבחוץ לא הגיעה. המג"ד הזעיק עזרה בקשר, אלא שאז התגלתה גודל הטרגדיה. איש מהדרגים הגבוהים לא ידע היכן נמצא הגדוד, איש לא שיער כי הם נמצאים בכפר סולטן יעקוב ושרויים במהלכו של קרב אימים, לא היה איש שישכיל לרכז נתונים ולזהות את הלוחמים.
זריחת השמש רק הגבירה את הסיכון, עכשיו נחשפו כל הלוחמים כולם, פגיעות הסורים הפכו למדוייקות יותר, הפצועים נאנקו מכאבים, חיילים מצוותים שונים התפרצו לקשר וזעקו לעזרה, חיילים פשוטים פנו לדרגים גבוהים, "בפעם הראשונה שמענו בקשר את המילים 'יחסלו אותנו', ניזכר אבי רט.
ב 8.30 היו החיילים חסרי כדורים וחסרי כוח, מיואשים, מדממים ומגייסים את שארית הכוח להישרדות מול הפגזים הסורים שכתשו אותם ללא רחם. סוף סוף הבין מישהו למעלה מה קורה כאן, בין המג"ד לכוחות התותחנים נוצר קשר. במפקדת הגדוד הוחלט שבשעה 9 בבוקר יפתחו הטנקים בנסיעה מטורפת דרומה בחסות מסך עשן שיצרו התותחנים, זה היה מעשה מטורף אבל להישאר במתחם סולטן יעקוב היה מטורף עוד יותר.
אבי רט: "בשעה תשע בדיוק בתוך הטנק שלי פצועים ושאר טרמפיסטים שאספו מהשטח, ואנחנו דוהרים במלוא הכוח כשאש תופת נורית אלינו מכל עבר. אחר כך קראנו לנסיעה הזו 'המירוץ לחיים'. קרוב לעשרים דקות שבהן הרגל לוחצת על דוושת הגז עד הסוף. מסך עשן מתגלגל סביבינו, מטחי אש, ואנחנו דוהרים כמו בקריעת ים סוף – בתוך הים ביבשה והעשן לנו חומה מימיננו ומשמאלנו. במהלך הנסיגה והדהירה הזאת נהרג חברי הטוב וידיד נפשי אריה יהושע שטראוס הי"ד שבחר לעמוד בצריח ולהשיב אש ושילם על כך בחייו".
הם הגיעו למקום בטוח יחסית הסתכלו סביבם והיו המומים מכמות כוחות צה"ל שראו. "לא הבנו היכן הם היו במשך כל השעות האלה, כשכמה מאות מטרים מהם מתחולל קרב עקוב מדם ומדוע לא באו לחלץ אותם. הם גם היו המומים ממספרם של הנפגעים, רק בשלב זה החלה התמונה הנוראית להתבהר: עשרות הרוגים, עשרות פצועים שלא לדבר על כמות הטנקים השרופים והפגועים.
יום שישי אחר הצהרים", ניזכר אבי, "הפצועים והגופות כבר פונו במטוסים. ששה חיילים נעדרים, אנשי צוות מכמה טנקים עדיין מסתתרים בשטח ומחפשים דרך לחבור אלינו. השמש שוקעת ואנחנו עומדים מוכתמים בדם חברינו. מישהו אומר את המילה 'שבת' אנחנו משתתקים, היכן אנחנו והיכן השבת, אפוא המפה הלבנה, ריחות התבשילים, אווירת הקדושה. אנחנו בלבנון שבורים ורצוצים ודווים :בואו נרד לכותל' הצעתי לחברי בישיבה שבה למדנו היינו יורדים מידי ליל שבת לכותל המערבי בשירה וריקודים שכלפנינו הולך ראש הישיבה הגר"י הדרי.
בערב שבת פרשת שלח כ' בסיוון תשמ"ב, אחזנו ידיים התפללנו בדמע, שרנו חרש משוועים לנגדנו את הכותל. בשלב זה, מבחינתנו, הקרב הסתיים. לא ידענו אז שהוא רק מתחיל. שלושים שנה אחרי, הפצע עוד מדמם. שלושים שנה אחרי והרבה שאלות עדיין מרחפות באוויר שלשה נעדרים שהתפרסמו: צבי פלדמן, יהודה כץ וזכריה באומל שנסיבות העדרותם והשאלה האם הם עדיין חיים לוטים בערפל, מה שברור הוא שמי שהיה שם לא ישכח את הקרב הזה לעולם