יש רגעים שבהם כל הדיון הגדול על מזרח תיכון, תרבות, כבוד, זמן ושפה סמויה יורד מן הספרים, מן הפורומים ומחדרי ההרצאות, ונוחת בכאב חד על הבטן. לא עוד מושגים. לא עוד תאוריה. לא עוד ויכוח מלומד על “הבנת האזור”. רק חייל אחד, צעיר, חי, מוחזק במקום אפל בעזה, רחוק מאמו ומאביו, רחוק מן הבית, רחוק מן האור; ומולו מדינה שלמה, חזקה, חמושה, רועשת, יודעת לפגוע במטרות במרחקים עצומים, אך מתקשה למצוא את הידית הנכונה לפתוח דלת אחת סגורה.
גלעד שליט היה לרגע כזה.
מאז חטיפתו ביוני 2006, הוא הוחזק בידי חמאס בתנאים קשים, בלי ביקורי צלב אדום, בזמן שאסירי חמאס הכלואים בישראל המשיכו ליהנות מביקורי משפחות, דואר, שיעורי דת ותנאים רחבים בהרבה מאלה שניתנו לו, לפי הטענות המובאות בחומר. בתוך הפער הזה נולדה אחת השאלות הכואבות ביותר: האם מדינת ישראל הבינה מול מי היא עומדת, ומהי השפה שהאויב שומע באמת?
כי לפעמים מדינה יכולה להיות מוסרית מאוד בעיני עצמה, מסודרת מאוד, משפטית מאוד, מערבית מאוד, ועדיין להחמיץ את המרחב שבו היא פועלת. היא יכולה לומר לעצמה: אנחנו שומרים על כללים. אנחנו לא דומים להם. אנחנו מחזיקים את עצמנו גבוה יותר. ובאמת, יש בכך גדולה. עם יהודי אינו יכול להרשות לעצמו לרדת אל תהומות האכזריות של אויביו. אם יאבד את צלם האנוש שלו, יאבד דבר יקר יותר מכל יתרון טקטי.
אבל כאן בדיוק מתחילה הדילמה, והיא אינה פשוטה, אינה נקייה, אינה נעימה.
מה קורה כאשר האויב מפרש הומניות כחולשה? מה קורה כאשר תנאים נדיבים אינם מרככים אותו, כי אם מחזקים את תחושת העליונות שלו? מה קורה כאשר חייל ישראלי אחד משמש “תעודת ביטוח” לשלטון טרור, בזמן שאסירי אותו ארגון חיים מאחורי סורג ובריח בתנאים שהופכים, בעיני הרחוב שממנו באו, לחלק ממיתוס של עמידה וגאווה? האם זו מוסריות חכמה, או מוסריות שאינה יודעת להגן על עצמה?
צריך ללכת כאן בזהירות. זה אינו מאמר הקורא לאכזריות. לא להשפלה. לא לנקמה עיוורת. מדינה יהודית, בוודאי מדינה הנושאת על גבה זיכרון של גלות, רדיפה וחוסר אונים, מחויבת לגבולות החוק, לכבוד האדם, גם כאשר האדם שמולה שבר כל גבול מוסרי. השאלה אחרת לגמרי: האם בתוך גבולות החוק והאמנות, ישראל ידעה להפעיל לחץ נכון, מדויק, מתמשך, כזה שהצד השני מבין אותו, או שהיא בחרה פעם אחר פעם בכלים נוחים לה מבחינה פנימית, אך חלשים מדי בשפת האזור?
זו השאלה שהחלק הזה בחומר מניח על השולחן.
הטענה המובאת שם היא שהממשלות האחרונות ראו מול גורמי טרור רק נקודות קצה: או נלחמים בלבד, או מדברים בלבד, אך לא שילבו בין הכלים באופן יצירתי ומתוחכם. במציאות מזרח תיכונית, כך נטען, ההתמודדות צריכה להיות מורכבת יותר: הפעלת כוח, ניהול משא ומתן, לחץ ציבורי, לחץ פנימי על הארגון, שימוש באסירים כנקודת השפעה חוקית, והבנה שהאויב אינו פועל מתוך עולם הערכים שלנו.
המילה “יצירתיות” נשמעת כמעט רכה מדי ליד חטיפה. אבל במזרח התיכון, יצירתיות אינה קישוט. היא נשק.
מי שפועל מול חמאס בכלים של מדינה נורמטיבית בלבד, כאילו מולו עומדת ממשלה רגילה החוששת מדו"חות, מביקורת בינלאומית וממבוכה דיפלומטית, עלול לגלות שהאויב כלל אינו נמצא באותו חדר תודעתי. הוא אינו נבוך מן הסבל של גלעד. להפך, הסבל הוא חלק מן הכלי. הוא אינו נבהל מן הזמן. להפך, הזמן משרת אותו. הוא אינו חושש מהפיכת השבוי לסמל. להפך, הסמל הוא המטבע שבו הוא סוחר.
וכאשר זה המצב, לא די להיות צודק. צריך להיות חכם.
סמיר קונטאר, כפי שמתואר בחומר, הוא הדוגמה השנייה, הקשה, החדה, כמעט בלתי נסבלת. אדם שהיה מעורב ברצח אכזרי, שהפך במשך שנות כליאתו לדמות נערצת בקרב חלקים מן הרחוב הערבי, ושוחרר לבסוף בעסקה. לפי החומר, במהלך שנותיו בכלא הישראלי קיבל טלוויזיית לוויין, עיתונים, קשרים טלפוניים, לימודים אקדמיים ותנאי מחיה נוחים מאוד. במקום שהכלא ישבור את כוחו הסמלי, הוא נעשה בו, במידה מסוימת, בית מדרש למעמד חדש: אסיר, לוחם, סמל, גיבור בעיני סביבתו.
האם ישראל הבינה את זה בזמן?
האם היא הבינה שאדם כזה אינו רק אסיר בתא, כי אם דמות הנבנית בדמיון של קהל שלם? האם היא הבינה שכל פריבילגיה, כל הופעה, כל אפשרות לתקשר, ללמוד, להתנסח ולהשפיע, יכולה להפוך לחומר גלם במיתוס? האם היא הבינה שהכלא, אם אינו מנוהל מתוך הבנת השפה הסמלית של האזור, עלול להפוך ממקום ענישה למפעל ייצור של יוקרה?
שוב, אין כאן קריאה לרמיסת חוק. אין כאן תשוקה אפלה לראות אדם מושפל. יש כאן שאלה מדינית קרה וכואבת: האם מדינה יודעת להבחין בין שמירה על מוסר לבין הענקת כוח לאויביה? בין תנאי כליאה חוקיים לבין תנאים המאפשרים לאסיר טרור להעמיק השפעה? בין הומניות לבין תמימות מבצעית?
כי במזרח התיכון, סמל הוא כוח ממשי. לפעמים ממשי יותר מטנק.
קונטאר לא היה רק אדם מאחורי סורגים. הוא היה סיפור. ובמקום שבו סיפורים מזינים רחובות, תנועות וילדים צעירים המחפשים דמות לחיקוי, אסיר כזה יכול להמשיך לפעול גם כשהוא נעול. לא בידיים, לא ברגליים, כי אם בדימוי. בתמונות. בשמועות. באגדות הנרקמות סביב שמו. חברה יכולה לכלוא גוף ועדיין לשחרר מיתוס.
וזו אולי אחת הטעויות הישראליות העמוקות ביותר: אנחנו נוטים למדוד שליטה באופן פיזי. האדם בכלא, אם כן הוא מנוטרל. הגבול מגודר, אם כן השטח מופרד. ההסכם חתום, אם כן הבעיה הוסדרה. אבל במזרח התיכון, הדברים ממשיכים לחיות גם אחרי שנדמה שסגרנו אותם. אסיר יכול להשפיע מתוך תא. גבול יכול להמשיך לדמם מתוך זיכרון. הסכם יכול להתרוקן אם הרחוב לא קיבל אותו. שחרור אחד יכול להפוך לחג ניצחון של ארגון שלם.
בדיוק כאן חוזרים כל פרקי הסדרה ונאספים אל נקודה אחת.
בפרק הראשון ראינו רב ושייח' בחדר שקט, והבנו שהשפעה אינה עוברת רק דרך ממשלות. בפרק השני פגשנו את אלי אבידר כאדם שידע להקשיב למזרח התיכון ולא רק לדבר עליו. בפרק השלישי ראינו שסוכן לא מגייסים רק בכסף, כי אם בכבוד. בפרק הרביעי למדנו ששני צדדים יכולים לשבת באותו חדר ולשמוע שני שעונים שונים. בפרק החמישי ראינו שהצעה מדינית גדולה עלולה להיכשל אם אינה מחוברת לעורף, לכבוד ולשפה שבה הצד השני מפרש אותה.
וכעת, בפרק השישי, אין עוד שולחן עגול. יש תא כלא. יש מנהרה. יש משפחה. יש רוצח שהופך לסמל. יש חייל חטוף. יש מדינה שמחזיקה מאות אסירים, אך מתקשה לתרגם את ההחזקה הזאת ללחץ אפקטיבי. פתאום כל השאלות הרעיוניות נעשות בשר ודם.
מהי שפה נכונה מול אויב?
לא שפת שנאה. שנאה היא קלה מדי. היא מחממת את הדם, נותנת לאדם תחושת צדק מהירה, ואז משאירה אותו עיוור. לא שפת חולשה. חולשה מזמינה עוד לחץ. לא שפת מוסר ריק, המסתפקת בכך שאנחנו נראים טוב בעיני עצמנו בזמן שהאויב לומד לנצל את זה. ולא שפת כוח גסה בלבד, מפני שכוח בלי הבנה עלול להכות בקיר הלא נכון.
השפה הנכונה היא שילוב קשה מאוד: מוסר עם עמוד שדרה. חוק עם תחכום. לחץ עם הבחנה. אנושיות עם הבנה עמוקה של אויב שאינו מדבר בשפה שלנו. זו שפה של מדינה שיודעת לומר לעצמה: איננו יורדים לרמתם, אך גם איננו מניחים להם להשתמש במוסר שלנו נגד ילדינו.
המשפט הזה כואב, מפני שהוא דורש בגרות שאין בה נחמה פשוטה.
קל יותר לבחור קצה. להיות נקיים לחלוטין במילים, או קשים לחלוטין בזעם. קל יותר לומר “להכות בהם בלי חשבון”, וקל יותר לומר “לשמור על כל מה שהיה תמיד”. קשה הרבה יותר לשאול: מה בדיוק מפעיל את חמאס? מה מפעיל את הרחוב שממנו הוא יונק כוח? מה יוצר עליו לחץ פנימי? מה מחזק אותו? מה מייצר לו תדמית ניצחון? מה הופך אסיר לסמל? מה הופך שבוי לנכס? מה גורם למשפחות האסירים ללחוץ, ומה גורם להנהגה להישאר אדישה?
אלה שאלות לא נעימות, מפני שהן מחייבות אותנו ללמוד את האויב בלי להתאהב בלמידה הזאת. להבין אותו בלי להצדיק אותו. להיכנס אל ההיגיון שלו בלי לתת לו להיכנס אל נשמתנו. זה קו דק, והוא דורש מאיתנו להיות גם יהודים וגם מדינאים, גם מוסריים וגם ערניים, גם כואבים וגם מפוכחים.
במקרה גלעד שליט, המדינה התמודדה לא רק מול חמאס, כי אם מול עצמה. מול דמעות המשפחה, מול לחץ ציבורי עצום, מול תקשורת, מול הפחד הנורא שכל הורה בישראל הרגיש בלילה: זה היה יכול להיות הבן שלי. אין לזלזל ברגש הזה. מדינה שאינה מרגישה כך כלפי חייליה אינה ראויה להם. אך מדינה שמחליטה רק מתוך הרגש הזה עלולה להעניק לאויביה שיעור מסוכן מאוד: חטיפה עובדת.
כאן נמצאת המלכודת.
החייל היחיד הוא עולם ומלואו. אין מספר שמאזן אותו. אין טבלה שיכולה להכיל את פניו. מול עיניהם של אב ואם, כל שיקול אסטרטגי נשמע לפעמים כמו אבן קרה. אבל מנהיגות נדרשת להחזיק גם את פניו של האחד וגם את חייהם של הרבים. היא נדרשת לשאול מה יקרה מחר, אחרי השחרור, אחרי העסקה, אחרי התמונות, אחרי החגיגות בצד השני, אחרי שהארגון יבין מה המחיר שהחברה הישראלית מוכנה לשלם.
זו אינה אכזריות. זו אחריות.
ואחריות, במזרח התיכון, פירושה גם הבנת ההד. כל פעולה שלנו אינה מסתיימת במקום שבו ביצענו אותה. היא מהדהדת. עסקת שבויים מהדהדת במחנות פליטים, בבתי כלא, במסגדים, באולפני טלוויזיה, בחדרי הנהגה, במוחות של חוליות צעירות המתכננות את המהלך הבא. שחרור מחבלים אינו רק צעד טכני. הוא סיפור שמסופר. השאלה היא מי מספר אותו, ובאיזו שפה.
אם בצד השני מספרים את הסיפור כך: “הם נשברו”, המחיר גדול יותר מן הרשימה שעל הנייר.
אם הם מספרים: “החטיפה הביאה הישגים”, נולד תמריץ.
אם הם מספרים: “הכלא הישראלי הוא תחנת המתנה בדרך לתהילה”, אז גם הסורג נהפך לחלק מן המאבק.
מדינה חכמה צריכה לחשוב לא רק על המעשה, כי אם על הסיפור שהמעשה יוליד. זו אינה תעמולה שטחית. זו הבנה עמוקה של אזור שבו כבוד, השפלה, ניצחון ותבוסה נמדדים לא פעם דרך התמונות, הקריאות, השיירות, הכרזות והשמות שניתנים לכיכרות.
ישראל פעמים רבות רצתה להיות “מבוגר אחראי” במרחב ילדותי ואכזרי. יש בכך משהו ראוי. אבל מבוגר אחראי אינו מבוגר תמים. הוא אינו נותן לילד אלים לפרק את הבית בשם הרצון לא לצעוק. הוא מציב גבולות. הוא מדבר בשקט, אך השקט שלו מובן. הוא אינו מכה מתוך זעם, אך הוא אינו משדר שאפשר לסחוט אותו עד אין קץ.
האם ידענו לשדר זאת בפרשת שליט? האם ידענו לשדר זאת בסיפור קונטאר? האם ידענו לנהל את בתי הכלא לא רק כמוסד ענישה, כי אם כמרחב סמלי שבו האויב מנסה לייצר לעצמו הון ציבורי? האם ידענו לפעול מול אסירי חמאס בדרך חוקית, עקבית וחכמה שתיצור לחץ על הנהגת הארגון במקום לספק לה שקט?
אלה אינן שאלות של עבר בלבד. הן מלוות אותנו בכל דור מחדש, בכל חטיפה, בכל עסקה, בכל דיון על תנאי אסירים, בכל פעם שבה מדינת ישראל עומדת מול אויב שאינו מתבייש בסבל שהוא גורם, ואינו מתרגש מן המילים שבהן אנו מנחמים את עצמנו.
בסוף, הסדרה הזאת התחילה בחדר שבו רב ושייח' דיברו בשפה של כבוד. היא מסתיימת בחדר אחר, אפל יותר, שבו שפת הכבוד מתעוותת בידי אויב והופכת לשפת לחץ, מיתוס וסחיטה. זה אותו אזור. אותה אמת. אותה חובה להבין. במזרח התיכון, שפה אינה רק דרך לדבר עם ידידים. היא גם דרך להיאבק באויבים.
מי שאינו יודע לדבר עם שייח' מתון, מחמיץ גשר.
מי שאינו יודע לדבר עם ארגון טרור בשפה שהוא מבין, משלם מחיר בדם, בשבויים, במיתוסים של האויב ובשנים ארוכות של בלבול.
הלקח אינו שאנו צריכים להיות כמותם. חלילה. הלקח הוא שעלינו להיות אנחנו בצורה חכמה יותר. יהודים יותר, לא פחות. מוסריים יותר, אך לא נאיביים. חזקים יותר, אך לא עיוורים. מבינים יותר, אך לא מתנצלים. מדינה שיודעת להחזיק ספר חוקים ביד אחת ומפה מזרח תיכונית ביד השנייה, ולדעת שהמפה הזאת אינה רק שטח, היא נפש.
גלעד שליט וקונטאר אינם רק שני סיפורים שונים בתכלית. הם שני קצוות של אותה שאלה: מה עושה מדינה כאשר האדם הפרטי הופך לסמל אזורי? מה היא עושה כאשר חייל חי, רוצח כלוא, משפחה בוכה וארגון טרור מחייכים כולם נכנסים לאותו משוואה? איך היא שומרת על נשמתה בלי לאבד את כוח ההרתעה שלה? איך היא נשארת אנושית בלי להפוך צפויה מדי בעיני מי שמחפש לנצל את אנושיותה?
אין תשובה פשוטה.
אולי אסור שתהיה.
אבל יש תשובה אחת ראשונית, בסיסית, הכרחית: להבין איפה אנחנו חיים. להבין שהאויב אינו קורא את מעשינו כפי שאנו קוראים אותם. להבין שתנאי כליאה, עסקת שבויים, הצהרה של שר, ביקור משפחה, תמונת שחרור, כולם משפטים בשפה אזורית אחת גדולה. ואם לא נכתוב את המשפטים האלה בעצמנו, מישהו אחר יכתוב אותם עבורנו.
וזו אולי המסקנה האחרונה של הסדרה כולה.
התהום בין ישראל למזרח התיכון אינה רק תהום של דם. היא תהום של פירוש. אנחנו עושים מעשה אחד, הם מבינים מעשה אחר. אנחנו מציעים מחווה, הם רואים חולשה. אנחנו שומרים על חוק, הם בונים מיתוס. אנחנו ממהרים, הם חושדים. אנחנו משרטטים גבול, הם מספרים סיפור. אנחנו מדברים, הם שומעים שפה אחרת.
כדי לשרוד כאן, לא מספיק להיות חזקים.
צריך ללמוד להישמע נכון.
