יש רגעים בהיסטוריה שבהם החיים אינם נשברים בבת אחת, ברעש גדול, כי אם נסגרים לאט, דלת אחר דלת, רחוב אחר רחוב, עד שאדם מגלה לפתע כי העולם שהיה לו אתמול — הדרך לישיבה, העבודה של האב, החנות ברחוב הסמוך, קול הילדים החוזרים מן ה"חיידר" — הפך למרחב זר, מסוכן, מלא שריקות כדורים וריח חרוך של פחד.
כך היה ברובע היהודי בעיר העתיקה בימי המצור. ילדים שהיו רגילים לצאת בכל בוקר אל הישיבות שמחוץ לחומות, אל "עץ חיים" במחנה יהודה או אל "שומרי החומות", גילו פתאום שהדרך עצמה נעשתה אויבת. לא הלימוד פסק, הדרך פסקה. לא הרצון נחלש, הרחובות נחסמו. יריות הערבים חתכו את האוויר, והאבות, שעד אתמול יצאו לעמל יומם, מצאו את עצמם נשארים בבית, לא מפני שבחרו במנוחה, כי העולם שמחוץ לדלת כבר לא נתן להם לצאת.
ר' נחמן בורשטיין היה אז ילד בן שלוש עשרה וחצי. ילד, אבל באותם ימים המילה "ילד" הייתה כמעט מילה תמימה מדי. ברובע הנצור לא היו ילדים במובן הרגיל של המילה. כולם גויסו. מי שלא החזיק נשק, נשא שק. מי שלא עמד בעמדה, מילא פחים, אסף מסמרים, העביר ידיעות, רץ בין חצרות, זחל בין חומות. הילדות לא נעלמה ביום אחד, היא הולבשה במעיל כבד של אחריות, גדול ממידות הגוף הקטן.
הכול השתנה אחרי הכרזת האו"ם. יומיים לאחר מכן, אביו של ר' נחמן הוכה בידי ערבים בדרכו לעבודה. האיש שעבד בספרות ברחוב דוד ילין הפסיק לצאת. הבן הפסיק ללכת לישיבה. ומה עושים אב ובנו כשהעולם בחוץ נסגר, כשהרחוב נעשה מקום של סכנה, כשהבית עצמו שומע את הנשימות הכבדות של המלחמה? הם הולכים לבית הכנסת. הם פותחים ספר. הם לומדים.
זו תמונה שכמעט קשה להכיל אותה: כחמישים איש, אבות ובנים, יושבים בבית הכנסת קרלין, במקום שכבר איננו עומד היום ברובע, ולומדים תורה בתוך עיר נצורה. בחוץ — יריות, רעב, אי־ודאות, שמועות רעות שמחלחלות כמו קור דרך סדקי האבן. בפנים — דפי גמרא, קול אב מסביר לבנו, עיניים של ילד שמנסות להתרכז במילים עתיקות בזמן שהלב שומע כל רעש מבחוץ. האם אפשר להבין דבר כזה? האם אפשר למדוד את כוחו של בית מדרש קטן מול עולם שלם שקם להחריב?
הילדים שנותרו ללא מסגרת לימודית כונסו בבתי הכנסת. חצי יום בנים, חצי יום בנות. הם למדו תורה להצלחת הלוחמים, כאילו כל אות שהם מוציאים מפיהם היא עוד אבן בחומה, עוד שק חול בעמדה, עוד תפילה שנשלחת מעלה מתוך מצור. בשעות שנותרו הם התגייסו לעזרה, כי כוח אדם לא היה. ברובע ההוא איש לא היה מיותר. גם ילד היה ידיים. גם ילדה הייתה שליחות. גם נער בן שלוש עשרה וחצי יכול היה למצוא את עצמו במקום שבו אדם מבוגר היה רועד.
ובתוך כל זה הייתה גם מרירות עמוקה כלפי הבריטים. לא רק אדישות. לא רק עמידה מהצד. בסיפורי אנשי הרובע נצרבה תחושה קשה של עוול, של כוח זר שנמצא שם ואיננו מגן, ולעיתים אף פוגע. כך סופר על המלמד ר' אברהם וולף חשין זצ"ל הי"ד, שנורה בביתו עם מי שהיה בסביבה. ילדיו, שהתחבאו מתחת למיטות, ניצלו. מה עובר על ילד ששוכב מתחת למיטה ושומע את המוות נכנס הביתה? איזה קול נשאר לו באוזניים אחר כך, גם אחרי שהירי פוסק?
הסיפור נקשר בנקמה בריטית לאחר שאנשי ההגנה הצליחו לחטוף מרגמה מקצין בריטי שנפצע. היריות, החיפושים, הזעם, החשד שהמפקדה נמצאת בביתו של המלמד — כל אלה התערבבו לאותו רגע מר שבו אדם של תורה, מלמד ילדים, נפל בתוך ביתו. ברובע היהודי של אותם ימים, גם קירות הבית לא תמיד יכלו להבטיח מחסה. גם מיטה של ילד הפכה למקום מסתור מפני עולם שנטרף.
אך החיים לא נעצרו ליד הספרים. בין לימוד ללימוד נשלחו הילדים לשליחויות. ר' נחמן זכר היטב שליחות אחת לרחוב חב"ד, למסגריה של מזרחי, שכבר נבזזה בידי הערבים. נתנו להם שקים ואמרו: מלאו כל מה שתמצאו. מסמרים, זכוכיות, פחים חלודים, כל דבר שיכול לשמש למאמץ המלחמתי. כמה פשוט זה נשמע כשאומרים את זה במילים יבשות. כמה נורא זה נראה כשמדמיינים את הילדים עצמם, זוחלים בשקט ברחוב שממנו עלולות לבוא יריות בכל רגע, נכנסים לחנות פרוצה, ממלאים שקים בידיים רועדות.
ואז הרעש בחוץ. הצצה קטנה. דם שקופא. צלפים ערבים חמושים עוברים ברחוב. הגב שלהם מופנה אל הילדים. עוד רגע אחד של מבט, תנועה אחת לא נכונה, שק שנופל בקול חזק מדי — והכול היה עלול להיגמר שם, על רצפת מסגריה בזוזה, בין מסמרים ופחים חלודים. ר' נחמן, ילד כמעט, אומר לחבריו לברוח בשקט עם השקים המלאים לפני שהערבים ייכנסו. אחר כך התברר שהבלבול במפקדת ההגנה היה גדול כל כך, עד שלא ידעו כלל שהרחוב כבר נמצא בידי הערבים.
זו הייתה המלחמה ברובע: לא תמיד גבורה מסודרת, לא תמיד מפות מדויקות, לא תמיד פקודות שיודעות את המציאות. לפעמים ילד נשלח להביא פחים, ומגלה שהוא נמצא מעבר לקו הסכנה. לפעמים בית מדרש נעשה בית ספר, מחסה ומפקדה רוחנית גם יחד. לפעמים אב ובנו יושבים על ספסל עץ ולומדים, שעה אחר כך אחד מהם נושא שק, והשני ממתין לשמוע אם חזר.
ואז הגיע היום שבו נפרם הכול.
כיכר בתי מחסה. המגרש הריק. האוכלוסייה האזרחית מצד אחד, השבויים מן הצד האחר. צרחות. איומים. חפצים שנלקחו מן הבתים בשקים, כי כשאדם עוזב את ביתו ואינו יודע אם ישוב, הוא מנסה לדחוס חיים שלמים לתוך בד גס שנקשר בחבל. ר' נחמן עמד שם כנער מפוחד, עם שקים בידיו, ממתין לגורלו. לא תמיד ההיסטוריה נראית כמו נאומים ודגלים. לפעמים היא נראית כמו ילד שעומד בשמש, בין אנשים בוכים, ולא יודע לאן ייקחו אותו.
לפתע הגיע לגיונר ירדני וציווה עליו לבוא. הוא לקח אותו אל אזור המיועדים לשבי, שם כבר היה אביו. אפשר לדמיין את הרגע הזה: הילד רואה את אביו, והלב אולי מושך אליו, כי אב הוא מקום של ביטחון, אך באותו רגע אב פירושו שבי, פירושו מסע אל הבלתי נודע. ואז האם מגיעה. היא רואה את בנה שם ושואלת, כמעט בזעקה: מה אתה עושה שם?
הוא מסביר שהלגיונר לקח אותו, שהוא לא יכול לחזור. אך אם יהודייה ברגע כזה אינה מקבלת את גבולות היכולת כפי שהם נראים בעיני חייל חמוש. היא תופסת את יד בנה ומושכת. הלגיונר מושך לצד השני. האם לכאן, החייל לשם. יד של ילד נעשית חבל שבין חיים לשבי. ואז מכת קת הרובה על ידה של האם, מכה חזקה כל כך עד שבנה חשב שידה תישבר.
כמה כאב יש ביד הזאת. יד שבישלה, שכיבסה, שליטפה מצח של ילד חולה, שהחזיקה נר שבת, שכיסתה עיניים בתפילה — ועתה היא חוטפת קת רובה מפני שאינה מוכנה להרפות מבנה. האם יש תמונה יהודית יותר מזו? אם שאינה מנהלת ויכוח היסטורי, אינה כותבת מסמך, אינה מבקשת צדק מן העולם. היא פשוט מחזיקה ביד של הילד שלה.
בדיוק אז עבר במקום המוכתר מרדכי וינגרטן, שהיה נכבד בעיני הערבים ודיבר עם עבדאללה אל־תל בכבודו ובעצמו. הוא אמר ללגיונר: זה ילד קטן. את אביו כבר לקחתם. הנח לו. הלגיונר נתן לר' נחמן בעיטה והעיף אותו מן המקום. כך, בבעיטה משפילה, באלימות של אויב, נפתחה לו דלת הצלה. לפעמים ההצלה מגיעה לא עטופה באור, כי אם באבק, בכאב, בגוף שנדחף הצידה. אך בעיטה אחת הפרידה בינו לבין השבי.
שנים אחר כך, כששוחררה ירושלים במלחמת ששת הימים, ר' נתן לא היה בארץ. זהו כאב מסוג אחר. לא פחד של ילד בכיכר בתי מחסה, לא ריצה תחת יריות, כי אם כאב של אדם בוגר שנמצא עמוק בניכר דווקא כשהעיר שחלם עליה נפתחת. הוא היה אז בן שלושים ושלוש, בדרכו לאומן. נסיעה כזאת לא דמתה כלל לנסיעות של ימינו. אנטוורפן, לונדון, רוסיה, אוקראינה, אומן — מסע ארוך, מורכב, תלוי באשרות ובשערים סגורים.
באנטוורפן הוא זכר את התפילות שכינס הגאון רבי חיים קרייזווירט למען עם ישראל הנתון במצור ובחרדה. אפשר לראות את בית הכנסת שם, את היהודים הרחוקים מן הקרבות אך קרובים בלב, עומדים ומתפללים על ארץ שממנה מגיעות ידיעות מפחידות. ואז, בלונדון, התברר שהרוסים ביטלו את האפשרות לתת ויזה לישראלים, והנסיעה לאומן ירדה לטמיון.
וכשירושלים שוחררה, הוא היה בארצות הברית. לא ליד הכותל. לא בין האבנים. לא בין החיילים הבוכים. הוא שמע את הבשורה מרחוק, והלב התמלא שמחה וצער יחד. מי ייתן לי אבר כיונה, אמר בליבו, אעופה לציון ברננה. איזו תחושה קשה זו, להיות בחוץ בזמן שהשערים נפתחים בפנים. אדם יכול להיות מוקף אנשים, רחובות רחבים, שדות תעופה, בתי כנסת, ועדיין להרגיש שהוא עומד מאחורי זכוכית עבה, רואה את ירושלים קוראת לו ואינו יכול לגעת בה.
הסיפור הזה איננו רק סיפור על מלחמה. הוא סיפור על מה שנשאר מן האדם כשהכול סביבו נלקח ממנו. הדרך לישיבה נלקחה, והילדים למדו בבית הכנסת. העבודה נלקחה, והאבות ישבו עם בניהם מול ספר פתוח. הביטחון נלקח, והאם החזיקה ביד בנה מול קת רובה. הבית נלקח, והשקים נשארו בידיים. ירושלים נלקחה, ואחר כך הוחזרה, אך גם ברגע חזרתה היו יהודים שלא זכו להיות שם בגופם, ורק נשמתם רצה בין הסמטאות.
וכאן, אולי, נמצא הלב הפועם של הרובע היהודי בימי תש"ח: בתוך מצור, בתוך פחד, בתוך חוסר אונים, לא ויתרו על צלם החיים. הם לא היו גיבורים משום שלא פחדו. הם פחדו מאוד. ר' נחמן רעד כשראה את הצלפים. הילדים ידעו היטב מה עלול לקרות. האימה הייתה ממשית, קרובה, נושמת. הם היו גיבורים מפני שבתוך הפחד המשיכו לעשות את הדבר הבא שנדרש מהם: ללמוד עוד דף, למלא עוד שק, להחזיק עוד יד, להתפלל עוד תפילה.
בית הכנסת קרלין כבר איננו קיים היום ברובע, אך אולי יש מקומות שאינם נעלמים באמת. אולי כל מקום שבו אב ובן יושבים יחד ללמוד בזמן שהעולם בחוץ רועד, נושא בתוכו משהו מאותו בית מדרש קטן. אולי כל ילד שמבין מוקדם מדי שהחיים דורשים ממנו אומץ, ממשיך לשאת בתוכו את קול הדפים שנלמדו בין היריות. ואולי ירושלים עצמה, העיר שחוותה כל כך הרבה פרידות ושיבות, זוכרת את כולם: את הילדים עם השקים, את האבות שלא יצאו לעבודה, את האם שלא הרפתה, את הנער שניצל מן השבי, ואת היהודי הרחוק שבשעת השחרור לחש מתוך הגלות: מי ייתן לי אבר כיונה.
