עם תומכי אסאד בכפר מג'דל שאמס שבגבול הסורי

איך קרה שכמה מאות אנשים בעזרת כמה אבנים הצליחו להביס את הצבא הגדול במזרח התיכון, אפילו המפגינים לא העלו על דעתם שהם יצליחו לחדור לכפר ולהגיע עד לכיכר המרכזית. אימאד רפעת שהיה הראשון שגילה את המוני הפלסטינים מהצד הסורי והיה עד ראיה למאורעות מהרגע הראשון, נטל את אהרן גרנות-גרנביץ וינון פוקס לגבעת הצעקות. יחדיו הם ביקרו לאורך הגבול, נפגשו עם כוחות צה"ל הממשיכים לסרוק את המקום, נכנסו אל המרפאה המאולתרת שהקימו אנשי רמת הגולן לטפל בפצועים. האומנם היה כשל מערכות או שמא הצבא פעל בשיקול דעת?

מכונית אזרחית עצרה לידינו בחריקת בלמים, מתוכה הגיחו שלשה לבושי אזרחית ופניהם חמורות. הם פנו אלינו בלי שהיות, "מה אתם עושים כאן"? שאלו בעודם מציגים בפנינו תעודות משטרה. השלשה חקרו גם את אימד רפעת מארחינו, השתכנעו, איחלו לנו בהצלחה והמשיכו בדרכם "שמרו על עצמכם", ביקשו לפתע. שמרנו. התברר לנו כי הם עקבו אחרינו מהרגע שנכנסנו לכפר.
היינו בכיכר המרכזית של הכפר הנקראת כיכר סולטאן באשא אל-אטרש על שמו של מנהיג דרוזי בולט, לאומן סורי ומנהיג המרד הדרוזי בשנים 1925-1927. אל-אטרש עמד בראש מאבקים נגד האימפריה העות'מאנית, וצרפת בעת שליטתן בסוריה. אל-אטרש הוא בין הדמויות הבולטות ביותר בהיסטוריה של הדרוזים במאה ה-20, ובעל השפעה מרכזית על גורלו של הר הדרוזים ואף על דרכה של סוריה. במרכז הכיכר ניצב פסל ובו דמותו המרשימה של הסולטן.
סביב הכיכר הזאת מתנהלים חייהם של תושבי הכפר. כאן ממוקמים בתי הקפה הנחשבים יותר והחנויות המרכזיות. אף אחד מיושבי בתי הקפה לא נותר אדיש נוכח הדמות החסידית שהגיחה אליהם לפתע משום מקום, והילכה מעדנות בסמטאות הכפר לצידם של תומכי אסד מראשי הקנוניה. דומה כי חלק מהם מעולם לא ראה בעיניו דמותו של יהודי חרדי. ואנשי אסד, צריך לומר, עשו כל מאמץ שנרגיש בבית עד שמצאתי עצמי אומר להם מספר פעמים, "אתם מדי נחמדים כדי להיות אויבים שלנו". העיניים שהביטו בי משתוממות, לא היו שונאות. במרכז המסחרי של הכפר עוסקים הכל במאורעות יום האתמול על ניצחון ההמון על הצבא. דגלים צבעוניים של דרוזים מונפים בכל מקום "הדגלים אצלנו הם כמו מזוזה אצלכם, זוהי מצווה דתית דרוזית להניפם", הסבירו לנו מארחינו
יומיים אחרי פריצת גדר המערכת בעוד המערכת הביטחונית עודה בולשת אחרי מסתננים נוספים שטרם הוחזרו לסוריה ומחזירה לסוריה את אחרוני המסתננים, שקט מתוח בכפר. חיילי צה"ל נראים בכל מקום, סורקים כל בניין אפשרי ומסיירים שוב ושוב לאורך גדר הגבול זו שנפרצה בקלות בלתי נסבלת כל כך על ידי כמה מאות אזרחים סורים שהוריהם שוכנעו על ידי מנהיגי ערביי ארץ ישראל לברוח בשנת 48 והפכו לפליטים בלי בית ועתה הם מבקשים לשוב לאותם מקומות שמהם ברחו הוריהם. אלו נשאו שלטים וביקשו לחזור אל המקומות שמהם באו: טבריה צפת ויפו. סביב לגדר הפרוצה פיזרו אתמול כוחות צה"ל גדרי תייל חדשים, עד עתה הם לא היו שם. מישהו עיבה את הפריצה גם בכמה בטונידות שלא ברור למה הם נועדו, שיהיו. מידי כמה דקות מקיים כוח צה"ל סיור לאורך הגדרות. כשעמדנו שם זמן ארוך מדי עם מארחינו, צריך לומר באישור מוקדם של החיילים שלמעלה, הגיעה לפתע כוח אחר וביקש מאיתנו להסתלק. "האישור בוטל", ספק הסבירו ספק ציוו בעצבנות.
מקומות יפים רבים ראיתי בימי חיי. קשה לעמוד מול היופי של הכפר המדהים הזה. הנשימה נעתקת כשמביטים ממרומי המרפסת של בית השיש המדהים, אחד מאלה הקיימים בישוב של הישוב אל הנוף הנשקף מתחתינו, סוף סוף מג'דל שאמס הוא הגבוה שבישובי הארץ, הוא יושב על צלע הר החרמון 1300 מטר מעל פני האדמה. "קרני השמש מגיעות לכאן ראשונות, עוד לפני כולם", מסביר לנו אימן מארחינו, "ומכאן שמו מג'דל שאמס מגדל השמש" 10,000 איש חיים בכפר הזה, רובם ויתרו על האזרחות הישראלית וקיבלו במקומה תושבות קבע. קבלת אזרחות ישראלית בכפר הזה, כמוה כאחזקת מחשב בשכונה חסידית. מי שמקבל אזרחות ישראלית נחשב לבוגד, איש מהכפר אינו מדבר איתו, הוא לא מוזמן לחתונות. ילדיו לא ילמדו בבתי הספר של הכפר. זה גם גורלו של יו"ר המועצה המקומית דאולן אבו סאלח שמונה לתפקידו על ידי שר הפנים שכן בכפר חסר הזהות המיטלטל בין הזהות הישראלית לסורית, אין בחירות. מלבד החבורה הקרובה אליו המורכבת בעיקר מאלה שכן קיבלו אזרחות, איש אינו מחליף עמו מילה. הוא מוחרם ומנודה כמשתף פעולה וכמודה בכיבוש הישראלי את רמת הגולן.
אין להם כל בעיה לומר זאת לתקשורת בפה מלא, יותר מכך, הם אפילו שמחים לנוכח כל מקרופון ואין זה הביקור הראשון בכפר הזה. לפני שבועות ספורים עם פרוץ המהומות בסורחה התוודעו הקוראים לתושבי הכפר באמצעות עמיתי יאיר וסרמן. "אנחנו סורים, אנחנו רוצים לחזור להיות אזרחים תחת שלטונה של סוריה. הישראלים הנמצאים כאן ברמת הגולן הם כובשים", אומר אימד
# הנשיא שלכם יורה באזרחים שלו, לא יותר טוב תחת שלטונה של ישראל ?
מה פתאום, הנשיא לא יורה באנשים. אל ג'זירה שמשדרים את זה כל הזמן משקרים.
# מהיכן אתה יודע?
כי אני קשוב לתקשורת הסורית. כשאלג'זירה משדרת על הרוגים הפגנות או ירי מזדרזת הממשלה הסורית לשלוח את הטלויזיה לצלם את אותם מקומות שעליהם דווח באלגי זירה ומייד רואים כי אין הפגנות ואין יריות והכל שקרים שנועדו לסכסך בין העולם הערבי לבין עצמו", אימד מאמין לכל מילה היוצאת מדמשק, דבוק הוא בדתו האסאדית לה הוא עובד במסירות נפש ועל כן הוא לא יכול להעלות על דעתו כי הנשיא אסאד אכן יורה באזרחים שלו והתמונות השלוות שהטלויזיה הסורית משדרת דווקא אלה תמונות ישנות שאינם משקפות את המציאות.
אימד שלקח אותנו למקום התקרית אף ישב בכלא הישראלי בעוון תליית דגל סורי על מרפסת ביתו ועל הכרזותיו כי הוא סורי. "אז היו מכניסים על דבר כזה לכלא היום גם ישראל הבינה שאין ברירה וכי היא לא יכולה להכריח אותנו להיות ישראלים. אנחנו סורים ואנחנו מייחלים לרגע שהמקום הזה יחזור להישלט על ידי הסורים. הינו סורים ונישאר סורים ואתם כובשים. המקום הזה לא צריך להישאר בידכם אפילו רגע אחד", אומר אימן בלי להתבלבל. את כל עיתותיהם הפנויות מקדישים הוא וחבריו למען הממשל בדמשק. מאוחר יותר , בתוך ביתו אנחנו מוצאים מצבור לא רע של דגלי סוריה. לבתו אגב, הוא קרא דמשק.
אימד מוריד אותנו מהכיכר המרכזית אל אחד הרחובות הצדדיים. לפתע, בין הבתים מתגלה בקעה יפיפייה, שצמחייתה צובעת אותה בפסיפס צבעוני ומרהיב. כאן על הפסיפס הצבעוני הזה קרה הכל. מעבר לבקעה מתנשאת מולנו גבעה ועליה מונף דגל סוריה. הצמחים הצומחים בצבעים רעננים בבקעה מסתירים גדרות תיל ואמצעים של מלחמה. זהו הגבול בין ישראל לסוריה. הגבעה השנייה שעליה בית ועליו מונף דגל סורי, היא סוריה והגבעה שאנו רואים מכונה 'גבעת הצעקות'. פעמיים בשנה מתאספים משני עברי הבקעה תושבי מג'דל שאמס וקרוביהם הסורים. בעבר הייתה השיחה ביניהם מתנהלת בצעקות ומכאן שמה גבעת הצעקות. כיום עומדים האנשים משני צידי הגבול ובידיהם רמקולים והם מדברים ביניהם בניחותא.
הכל ידעו כי יום ראשון ה 15 במאי על פי מניינם שהוא גם היום שבה הוקמה מדינת ישראל, תיערך הפגנה. באמצעי הקשר המשוכללים שבידם, שכלול שאינו נעצר על ידי גדרות תייל וחוצה גבולות גם במדינות שאין ביניהם שלום, הודיעו הפלסטינים תושבי סוריה לדרוזים שברמת הגולן כי בכוונתם לבוא לגבעת הצעקות הפעם מחוץ ליומיים המוסכמים וגם ללא תיאום והם מבקשים שאנשי רמת הגולן יהיו נוכחים אף הם. "לא חלמנו על כמויות כאלה של אנשים ובוודאי לא ציפינו לכמות כזאת של אנשים ובוודאי לא להתפתחות הזאת
ואז, בעודו יושב וממתין יחד עם נכבדי הכפר בבית קפה הסמוך מאוד לאירוע, לבואם של המפגינים הוא הביט בתדהמה על המרחב שלפניו. ליד בית האנדרטה הסורית חנו לא פחות מ 150 אוטובוסים. "מייד הבנתי שאין די במספר הנכבדים היושב וממתין לסורים שיבואו, וכי צפויים לבוא לכאן עשרות אלפים וחייבים מיד להזעיק תגבורת של אנשים. כמובן שלא העלתי בדעתי שיש להם תוכנית לפרוץ את הגבול", מספר אימד
שיחות מניידים לניידים החלו לרוץ ברחבי הכפר, הרמתגולנים הבינו שעשרות אלפי סורים נמצאים על גבעת הצעקות ומיהרו להגיע אף אחד לא העלה בדעתו מה יהיה בהמשך ואת כוונותיהם של חלק גדול מהמגיעים – לעבור בכל מחיר את הגבול. גם הסורים לא העלו על דעתם שבקלות כזאת ניתן להביס את החיילים ולעבור את הגבול. בשלב זה היה במקום רק כוח קטן מאוד של חיילי צה"ל. אף אחד בצמרת צה"ל לא ידע על ההתפתחות הדרמטית שתגיע בהמשך.
ואז זה החל, "פתאום ראיתי מספר אנשים שעוברים את הקו המוסכם ומתחיל לרדת למטה לכיוון הגבול. אחד מהם החזיק שלט ענק בידו ועליו הכיתוב "אני מטבריה". הקבוצה החלה לרדת. אנשי הביטחון הסורים ניסו למנוע מהם לעבור וכך גם הרמתגולנים. "אל תלכו המקום מלא מוקשים ואתם עלולים לההרג. אלא שההמון היה משולהב הרבה יותר מהאזהרות. הם החלו לרוץ. בשלב מסוים גם החיילים הסורים כבר לא יכלו להשתלט על ההמון המתפרץ.
מספר מועט מאוד של חיילים ישראלים היה בשטח, אלה הובסו מייד בעקבות על ידי מטר של אבנים שהחלו להתעופף לעברם. "הם פשוט ברחו", טוען אימד. מנוסת החיילים בניגוד לכל המצופה רק הגבירה את ההתלהבות של ההמון שהחל להתקרב אל הגדר ממש. כשחזרו החיילים עם כוח מתוגבר ובידם כלי נשק כבר היה מאוחר מדי. היו גם כמה מוקשים שהתפוצצו אך אלה לא גרמו לאבידות. כתוצאה מהירי של חיילי צה"ל נהרגו ארבעה אנשים אבל ההמון סירב להתפנות והמשיך להתקדם בגוש אחד לעבר גדר הגבול ובידם דגלי סוריה ושלטים על מקום מוצאם בישראל שאליהם הם רוצים לחזור. בינתיים הכריז הצבא על האזור כשטח צבאי סגור ומנע מההמון להגיע אל הכפר.
"הבנו שזה לא הולך להיות קל", מספר אימאד, כתוצאה מהירי של חיילי צה"ל וההתפוצצות הרימונים נפצעו אנשים, אנשי הכפר הבינו שחייבים להקים בית חולים שדה. אנשי הכפר מוליכים אותי לתוך מבנה בלתי גמור. בקומתו השניה מבצעים כוחות צה"ל סריקות מקיפות. בקומה הראשונה נותרו שרידים לטרגדיה של אתמול: שמיכות, מזרונים, תחבושות. כאן טופלו הפצועים על ידי מספר רופאים שהגיעו מיידית למקום. "הגיעו אלינו רופאים דרוזים מרמת הגולן והקימו כאן את מרפאת החירום. הם הביאו עמם גם אמצעים להתגוננות נגד גאז מדמיע וכדורי גומי", מספרים בהתלהבות תושבי הכפר.
ובינתיים בתוך הבקעה שבין גבעת הצעקות הסורית לגבעה המג'דל שאמסית, במקום שבו עוברת גדר הגבול הלכה הטרגדיה והתעצמה כאשר ההמון המשולהב התקרב ממש עד הגדר ממש. כמה מהם החלו לטפס על הגדר כשהדגלים בידיהם, אחריהם כבר באו האחרים והשכיבו את הגדר על הריצפה. מטר נוסף של אבנים וסלעים מנעו מהצבא להגיע לגדר הגבול. בהעדר הצבא, המשיך ההמון להתקדם לעבר הגדר כשאיש אינו מונע ממנו לעשות זאת. ואז החל ההמון לעבור את הגדר ולראשונה בתולדות גבעת הצעקות דרכו רגליהם על אדמת רמת הגולן. הצבא עמד וצפה בעיניים כלות על המתרחש, ועל האירועים שיצאו משליטתו. ההמון הרהיב עוז. אחד הפלסטינים קרב אל הג'יפ ותלה עליו את דגל פלסטין. הוא נורה במקום ונפצע.
על ההתרגשות שאחזה בהמון המשולהב גם מניצחונו על הצבא וגם מהקלות שבה הצליחו לעבור את הגבול לא צריך אימאד לספר לי, הסרט הנדיר שבו תיעד את המאורעות מספר את כל הסיפור. בסרט נראים היטב הפולשים כשהם עוברים את הגדר, נשכבים על הריצפה ומנשקים את האדמה. בני משפחה שלא ראו זה את זה שנים רבות כל כך ונפגשו רק בגבעת הצעקות, נפגשו לפתע פנים אל פנים ונפלו איש לזרועות רעהו, הם היו שיכורים מנצחון. דומה כי הם עצמם לא העלו בדעתם עד כמה תצלח תוכניתם ובאיזו קלות אפשר לעבור את הגבול. עכשיו צריך היה לבצע את השלב השני להעלם בתוך הכפר ולנסות להגיע לאותם המקומות שאליהם הם רצו להגיע.
"בצבא הישראלי שררה אנדרלמוסיה כללית", טוען אימאד, "הם עמדו מרחוק וניסו לירות, אבל שום דבר לא עזר לא היו להם כל כוחות לעצור את ההמון הזועם.. חלק מהסורים עלו מייד למרכז הכפר, אל הכיכר המרכזית כיכר סולטן באש אל אטרש ועל ידו המונפת של המנהיג הדרוזי העתיק, הם תלו את הדגל הסורי. הכפר 'ניכבש'. לא לזמן רב.
הירי מצד החיילים לעבר מקום ההתחרשות גבר, אבל הצבא התקשה לעצור את ההמון. "פתאום הגיעו מטוסים", מספרים לנו אנשי הכפר, "והחלו לי
"השיכים שלנו הבינו לאן הרוחות נושבות. מצד אחד, אורחים הנכנסים בדלת ביתה של משפחה הם הופכים להיות חלק ממנה, לא היה כל סיכוי שאזרח סורי המסתתר בביתה של משפחה יוסגר לידי צה"ל. מצד שני, הבינו השיכים שגם צה"ל לא יוותר שכן מבחינה ישראלית זוהי הברחת גבול חמורה ביותר. בשלב זה הם נתנו הוראה לעצור בכל הכוח את הסורים מלהגיע לשטח הישראלי. אנשי השיכים עמדו כחומה בצורה ליד הגדר ובגופם ממש מנעו מההמונים לפרוץ פנימה לתוך שטח ישראל בעוד כוחות הצבא עסוקים במרדף אחרי ההמון שהתפזר בתוך הכפר. השיכים ביקשו בכל לשון של בקשה מהפלסטינים הסורים שיחזרו לתוך השטח הסורי, הם פחדו מהתוצאות. השיכים דיברו עם ההמון המשולהב, "המסר הועבר, השלטון הישראלי הבין כי הוא לא יוכל לעצור אתכם לעולם וועד, אבל בינתיים המשימה להגיע לטבריה ולצפת ואפילו ליפו לוד ורמלה לא תצלח בידכם. למה לכם לנסות? יעצרו אתכם, עזבו את הרצונות ותפעלו בחכמה חזרו הביתה לסוריה".
לא כולם נשמעו לשיכים. רוב ההמון נסוג אבל חלק לא מבוטל החליט להמשיך להסתתר בכפר ולאחר מכן להמשיך בתוכנית המקורית ולהגיע למקומות שמהם ברחו הוריהם ב 48
איש צבא מנוסה אל"מ אשכול שוקרון, שוקרון יליד קרית שמונה שגר בה עד עצם היום הזה ומגדל בה דור שני ושלישי. גם כילד בקרית שמונה ספג את הטילים הרבים, "כשאני נמצא כאן אני מגן על הבית שלי, כך אני מרגיש ובגלל זה אני כאן", אמר לי אל"מ אשכול שנקרא על שמו של ראש הממשלה לוי אשכול והוא גאוות העיר קריית שמונה. הוא טיפס מדרגה לדרגה במלחמת לבנון השנייה הוא שיגר את הכוחות לחזית, אז הוא היה קצין בדרגת רס"ן ואז גם נפגשתי עמו לראשונה. הופתעתי לגלות שהרס"ן הצעיר שפגשתי הוא עתה אל"מ מפקד חטיבת הגולן. לשוקרון כמובן גרסה אחרת מזה שמציגים אנשי הכפר. "התכוננו גם לתרחישים כאלה שבהם אנשים עולים על הגדרות, אולם צריך לזכור שמדובר בגזרה רחבה מאוד" - כך אמר אל"מ אשכול שוקרון, שפיקד במהלך היום על כוחות צה"ל במהלך העימותים האלימים והפרובוקטיביים עם המפגינים הסורים בגבול בין המדינות. לדברי מח"ט הגולן, "החדירה שלהם לא הייתה הפתעה מוחלטת".
אל"מ שוקרון בעצמו נפצע קל במהלך העימותים - והמשיך לפקד על הכוחות בשטח. "בשלב מסוים ההמון הסורי התחיל לזרוק אבנים, וחלקן היו סלעים גדולים שסיכנו את החיילים. מהר מאוד הבנו לאן הדברים הולכים. כשהבנתי כי האירוע יוצא משליטה, הבנתי שזה הזמן לעלות מדרגה ולהתחיל לירות אל עבר רגליהם של המפגינים בעיקר מי שנראו המסיתים המרכזיים של האירוע. משלב זה הם נסוגו", הסביר אל"מ שוקרון.
מח"ט הגולן הסביר לאתר צה"ל כי "מכיוון שהיה מדובר בקהל מעורב של נשים וילדים, ההנחיה לכוחות הייתה לצמצם את הנזק כמה שיותר. השתדלנו לנהוג באיפוק ולגרום לנזק מועט". הוא ציין כי שיתוף הפעולה עם כוחות האו"ם – הוכיח את עצמו.
"כוחות הארגון הבינלאומי סייעו במהלך הטיפול באירוע, וחברו אלינו בעיקר בשלביו האחרונים. הם דאגו שהאחראי על האירוע ב"גבעת הצעקות" מטעם הסורים יעביר חזרה את המפגינים מזרחה. שיתוף הפעולה היה טוב", סיכם
# איך אתה מסכם את כל המאורעות? שאלתי את אימד
"זאת רק ההתחלה", הוא מסביר, "המסר הועבר והשלטון חייב לתפוס שהוא לא יוכל להחזיק בשטח הזה לעולם וועד. ההתחלה הזאת תביא ניסיונות נוספים ולבסוף או שתהיה נסיגה או שתהיה מלחמה חדשה", מבטיח לי אימאד כאשר כל השבאב המקיפים אותו מריעים בקולם בהסכמה. ורק אז אני מתחיל להבין, הנערים החסונים האלה שהקיפו אותי בכל הביקור בנחמדות אין קץ ודאגו לכל צרכי כולל למקום שקט שבו אוכל להתפלל מנחה, לקפה בכוסות חד פעמיים, לעוגיות כשרות בהכשר המבוקש, הם יהיו החיילים במלחמה הבאה שלא יהססו לירות בי, אם אהיה בצד הלא נכון.