כשהארמון עוד מריח מגזירות

כאן נגזרה גזירת הקנטוניסטים, כאן נכתבו הפרוטוקולים של זקני ציון וכאן גם חילקו את העולם
ארמון הגזירות
בעיר ילטה הציורית המהווה היום מוקד לתיירים, נמצא ארמון מפואר עוד יותר, כאן היה משכנם של הצארים לבית רומנו שמשלו ברוסיה ורדו ביהודים. כשהם נפעמים מההסטוריה הפועמת ביקרו אהרן גרנביץ-גרנות ואוריה תדמור בחדרי הארמון וליבם עצר מלכת בחדר עבודתם הרשמית של הצארים צוררי היהודים: מכאן יצאו הפוגרומים המפורסמים, כאן גזר ניקולאי הראשון של גזירת הגיוס של ילדי ישראל, כאן נכתבו בתקופת הצאר השלישי הפרוטוקולים של זקני ציון ולכאן התכנסו שועי העולם במלחמת העולם השניה לחלק ביניהם את העולם.

"הלב פעם בהתרגשות", כמה פעמים פתחתי כתבות במילים מסוג זה. אבל ככה זה כשאתה מבקר בכל פעם באתר היסטורי שגורלות של עם ישראל נחתכו בו. וגם הפעם, הלב לא יכול היה שלא לפעום מהתרגשות. עמדנו במרכזו של חדר גדל מידות ומפואר. נברשות פאר השתלשלו מתקרתו הססגונית, שטיח מפואר של פעם כיסה את ריצפת העץ המפוארת אף היא לא פחות. כורסאות שש מכוסות בהט וסוחרת ומולם שולחן עבודה מפואר וענק מעץ וכורסא גדולה ורחבה לא פחות. אנחנו נמצאים בחדר עבודתם של הצארים הרוסיים לבית רומנוב, כאן הם ישבו בארמון הצארים בחצי האי קרים, כאן על השולחן הזה, הם חתמו על כל הגזרות הנוראיות שביתרו את לבו של עם ישראל. ועכשיו אני, בן העם היהודי שאותו הם שטמו כל כך, שאותו הם רצו להשמיד מנציח את החדר הזה לעיתון חרדי עולמי המפיץ את מה שהם כל כך שנאו, את היהדות. מעל שולחן העבודה תלויים תמונותיהם של כל הצארים הצוררים. הארמון הזה נמצא בעיר ילטה העיר ילטה (Yalta) מושכת מבקרים רבים. מעיינות המרפא ששימשו את חברי המפלגה הקומוניסטית הפכו לאתר נופש פתוח לכל. מהכרמים שבסביבת העיר מייצרים יינות טובים. היא מלאת בתי מלון שבימות הקיץ נהנים מתפוסה עד אפס מקום. "הישראלים עוד לא גילו אותנו", אומרים תושבי יאלטה בציניות. לא, תודה, הם לא זקוקים לעוד תיירים, די להם באלה הבאים מרחבי חבר העמים.
אני מביט בתמונותיהם של הצארים ומתקשה להחליט איזה מהצארים הרוסיים היה הכי גרוע ליהודים. האם הצאר ניקולאי הראשון ששלט מ-1825 עד 1855, שגזר בשנת 1827, את "גזירת הקנטוניסטים" (המושג בא מהמלה "קנטון", כלומר - "מחנה צבאי"). צווים שקרעו את ליבם של אמהות ואבות יהודיים וגייסו גיוס כפוי ילדים רכים יהודיים לצבא הרוסי. הנערים היו בגילאים שנעו בין 12 ל-18, והוכרחו לשרת בצבא הצאר במשך 25 שנה! במהלך שירותם הצבאי, נעשה כל מאמץ על מנת להפוך אותם לנוצרים. מפאת התנאים האיומים בהם אולצו לשרת, מעט מאוד מהנערים שגויסו נותרו בחיים עד ליום השחרור, ואלה שבכל זאת הצליחו לשרוד, כבר לא זיהו את עצמם כיהודים. מבחינת הקהילה היהודית, כל אחת מאפשרויות אלה נחשבה כגזר דין מוות. סיפורים רבים מאותה תקופה מספרים על הורים מיואשים שכרתו את האצבע המורה של בניהם (עמה היו אמורים לירות ברובה) בסכין קצבים, כשאחרים ניסו למלט את צאצאיהם באמצעות שוחד. והעיקר שלא יגזר עליהם גזר דין מוות זה. גזירת הקנטוניסטים העלתה את רמת הלחץ על הקהילה היהודית לשיאים חדשים. ואם זה לא גרוע מספיק, נוספה לכך גם אנטישמיות בתמיכה ממשלתית.
מה יותר גרוע זה, או הפצת הפרוטוקולים של זקני ציון, יתכן שחלק מהם נכתב ממש על שולחן עבודה ארור זה בימי הצאר השני. עם החלפת המאה, החלה המשטרה החשאית הרוסית בהפצת מעשייה שקרית, שהפכה ל"מסמך" האנטישמי המפורסם ביותר בהיסטוריה - 'הפרוטוקולים של זקני ציון'. "פרוטוקולים" אלה הציגו כביכול, רגעים של פגישה סודית בין מנהיגי היהדות, אחת מתוך סדרת "פגישות" שנערכו במכוון אחת למאה שנים, כדי לתכנן כיצד לשלוט בעולם ולנהל אותו במאה הבאה. ככל שזה נשמע מוזר, הפרוטוקולים שימשו כ"הוכחה" לכך שהעולם נשלט על ידי היהודים, האחראיים לכל בעיות העולם. האם ידעתם שהנרי פורד, מייסד חברת המכוניות המפורסמת 'פורד מוטורס' היה מהתומכים המובהקים של שקר אנטישמי זה יחד עם שאר צוררי היהודים לדורתיהם: אדולף היטלר, הנשיא המצרי גמאל עבדול נאצר; ופייסל, המלך של ערב הסעודית.
למרות העובדה שהפרוטוקולים הם המצאה מעוותת של דמיון חולני, והם נחשבים לביטוי של אנטישמיות מהסוג הגרוע ביותר - גם היום ממשיכים הפרוטוקולים להימכר במרץ, ומוחזקים ברשתות הספרים המובילות בעולם, ביניהן: ברנס-נובל, ו-amazon.com, בשם "חופש הדיבור".
וזה עוד לא הכל. ברוסיה שבה שלטו הצארים ששכנו בארמון המפואר הזה ועבדו מחדר העבודה שבו אנחנו ניצבים היו כל כך הרבה פוגרומים נגד יהודים, שפשוט בלתי אפשרי אפילו להתחיל למנות את כולם די עם נציין שבתקופה של 4 שנים , מונים ההסטוריונים התרחשותם של לא פחות מ 284 פוגרומים.
רק לעתים רחוקות היו הפוגרומים הללו ספונטאניים, למרות שהסתתם הפרועה של הכמרים בסביבות החגים, יכלה בהחלט לגרום להשתוללות מטורפת של ההמונים. אך בכל אופן, ברוסיה הצארית, מרבית הפוגרומים היו בארגון ממשלתי והפקודה על רובם נחתמה בחדר עבודה זה. הסתת ההמון ביהודים הייתה פנטנט של הממשל הצארי שהיה משסה את האספסוף ביהודים שהיוו את ה'שעיר לעזאזל', לבעיות הכלכלה של רוסיה אחת מהדרכים להסיט את תשומת לב ההמונים מהשחיתות, הייתה להאשים את היהודים, ולאפשר להמונים "לשחרר עליהם את הלחץ" על אף שלבעיותיה הכלכליות של רוסיה לא היה כל קשר ליהודים
בעיותיה של רוסיה החמירו, לאחר שהצאר אלכסנדר השני (שהיה אחד מהמוכשרים בין הצארים, ובמקביל גם אדיב יחסית כלפי היהודים), נרצח בשנת 1881, על ידי אנרכיסט שהשליך פצצה על מרכבתו. כאשר בעיותיה של רוסיה החמירו יותר, החמירו בהתאם גם בעיותיהם של היהודים. הממשל של הצאר החדש, אלכסנדר השלישי ששלט בשנים 1881-1894, ארגן פוגרום אחר פוגרום, כדי לשמור שכעס ההמונים ימשיך להתמקד ביהודים. בנוסף לפוגרומים, ניסח אלכסנדר השלישי סדרת חוקים נגד היהודים. סביר להניח שיועציו שחוקקו את החוקים האלה, ישבו כאן, סביב לשולחנו של הצאר. חוקים אלה נקראו 'חוקי מאי' וכללו איסורים כגון: מעתה ואילך אסור ליהודים להתיישב מחוץ לערים ולעיירות. רישום רכוש ומשכנתאות על שם יהודים, ייעצר באופן זמני, כשאסור ליהודים גם לנהל נכסים כאלה. אסור ליהודים לעסוק במסחר בימי ראשון ובחגים הנוצריים. וכל זה נחתם על השולחן הארור הזה שלידו אנחנו עומדים. לולא השמירה הכבדה יתכן שהיה צריך לשרוף את השולחן הזה או אולי להפוך אותו לחומר גלם לארון קודש, נקמת העם היהודי בצארים.
הצאר החשוב ביותר שישב בארמון הזה הוא הצאר ניקולאי, הוא הצאר האחרון לבית רומנו, הקיסר הרוסי האחרון שלפני המהפכה הקומוניסטית, הצאר הזכור ביותר לעם היהודי הוא ירש את מקומו של אלכסנדר השלישי ונאלץ להסתדר עם הבלגן שהשאיר אחריו אביו, ועשה זאת בצורה גרועה למדי.
במהלך תקופתו התרחש אחד מהפוגרומים המפורסמים ביותר - 'פוגרום קישינב', בחג הפסחא (6-7 באפריל), 1903. הפוגרום בקישינב התרחש, כאשר המתח ברוסיה גאה (שנתיים לפני המהפכה הבלתי מוצלחת). מתוך רצון להפחית את המתיחות, ארגן הממשל הצארי פוגרום נוסף נגד היהודים.
ככל שזה ישמע מוזר, פוגרום קישינב זכה לתשומת לב בינלאומית רבה. זאת משום, שבאותו זמן פוגרומים היו דבר, שהעולם המערבי הנאור מצא כ"בלתי ראוי" (אילו רק היו יודעים מה הם עצמם יעשו ליהודים 40 שנה לאחר מכן!).
כך מתאר סופר ה'ניו יורק טיימס' מאותם ימים את הפרעות:
"אי אפשר למנות את כמות הרכוש שהושמדה בשעות אלה. תרועות הפורעים. קריאות הצער של הקורבנות מלאו את האוויר. בכל מקום שבו פגשו ביהודי היו מכים בו עד לאבדן חושים. יהודי אחד נגרר מחשמלית והוכה עד שההמון סבר שהוא מת. האוויר היה מלא בנוצות ומצעים קרועים. כל תכולת הבתים היהודיים נותצה, והיהודים חסרי המזל, באימתם התאמצו להסתתר במרתפים ומתחת לגגות. ההמון נכנס לבית הכנסת, כשהוא מחלל את בית התפילה הגדול ביותר ומשחית את ספרי התורה.
התנהגותם של הנוצרים האינטיליגנטים הייתה מבישה. הם לא עשו שום מאמץ לעצור את המהומות. הם פשוט הסתובבו כשהם נהנים מהספורט המזעזע. ביום שלישי, היום השלישי לפרעות, כשנודע שהחיילים קיבלו הוראות לירות, שכחו המהומות." לאחר יומיים של פרעות אמר הצאר - "בסדר, מספיק - המשימה הושלמה. הגיע זמן לעצור אותן". והן נעצרו. גם ההוראות לפרעות יצאו מכאן, וגם ההוראות להפסיק אותן יצאו מחדר העבודה הזה.
חדר העבודה של הצארים ובהם הצאר ניקולאי הוא רק אחד החדרים באחד הארמונות המפוארים ביותר בעולם. מצידו האחד מפרץ הים המדהים של קרים, מצד שני בוסתן ענק שנשתל וטופח ביזע אפם של עבדים מזי רעב שעבדו למען אדוניהם השבעים יושבי הארמון. מזרקות מים מפוארות מנעימות את זמנם של יושבי הארמון הזה. אין אפוא פלא שדווקא כאן בחרו מנהיגי העולם בימי מלחמת העולם השנייה, לשבת דווקא כאן ולחלק ביניהם את השליטה בעולם, כך לפחות הם חשבו, הם התעלמו מהעובדה הפשוטה שמי ששולט בעולם הוא בורא העולם שהוריד את רוסיה מגדולתה, פירק את בריטניה הגדולה, ומי יודע אם לא ארה"ב אף היא בדרך. אבל אז, כשהם מדושני עונג, מתעלמים מסיבלות העולם במלחמת העולם השניה, הם ישבו סביב שולחן מפואר ודנו ביניהם מי ישלוט על מי.
בחדר הסלון המרכזי, דומה כי שום דבר לא השתנה כאן מאז. השולחן העגול נותר כשהיה בזמן הוועידה, כיסאות העץ המפוארים עודם ממתינים למנהיגים של אז שישובו לאייש אותם. וילונות משי עדינים מסתירים את החלונות הגדולים של הארמון. אפילו השומרים מאותם ימים (עשויים מפלסטיק) נותרו לשני צידי השולחן כאילו עדיין לא חילקו את העולם, כאילו ברית המועצות ובריטניה עדיין בגדולתם. הכיסאות נוחות להפליא אפילו ניסיתי לשבת עליהם. כאן הוכיח אוריה תדמור צלמנו תושיה רבה. הוא שיחד את השומרת של הארמון על מנת שתעלים עיין מהעובדה שהעזתי לשבת לכמה שניות על הכיסא שבו ישב בזמנו נשיא ארה"ב פרנקלין דלנו רוזוולט בעת הוועידה. כלל לא היה רע להיות אז נשיא ארה"ב. מעל שולחן הועידה תלויים במסגרת שחור לבן התמונות מאז. מנהיגי העולם נראים שם מסיבים סביב אותו שולחן. לצד שולחן הדיונים יש גם שולחנות הסבה ועליהם מכשיר משוכלל באותם ימים, מכשיר הטלפון. ספת הסבה אחת כאילו מחכה ששני האדונים רוזוולט וסטאלין ישבו עליה. מעליה תמונה ובה נראים שני האדונים מסיבים ליד הטלפון. ההסטוריה מקבלת חיים משלה.
על כל פנים, ועידת יאלטה היא ועידה שהתקיימה לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, מ-4 עד 11 בפברואר 1945, בהשתתפותם של מנהיגי ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וברית המועצות: פרנקלין דלנו רוזוולט, ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל ומנהיגה העריץ האכזר של ברית המועצות יוסיף סטלין. כאשר נעשה ברור שבעלות הברית עומדות לנצח במלחמה התעוררה השאלה בקשר לחלוקת השטחים ואזורי ההשפעה בין המדינות המנצחות. הוועידה נועדה למצוא פתרון לבעיה זו. הוועידה התקיימה בארמון הצארים שבו אנו מבקרים כעת.
לעורכים: שורות אלה נלקחו מויקפידה
כבר בקיץ 1944 חילקו ביניהן ברית המועצות והממלכה המאוחדת את אזורי ההשפעה בבלקן. בוועידת יאלטה הועלתה בעיקר השאלה בקשר לגבולותיה של פולין. סטלין תבע שגבולה המזרחי של פולין יהיה כמו ב-1941, וחלקה הצפוני של פרוסיה המזרחית יסופח לברית המועצות, ופולין, כתמורה על אובדן שטחים במזרח, תפוצה בשטחים ממערב לה. כל הצדדים הגיעו להסכם שגבולותיה הסופיים של פולין יקבעו סופית בוועידת השלום, אך לכאורה היה ברור לכל הצדדים שברית המועצות תקבל את רצונה, ולזאת הסכימו רוזוולט וצ'רצ'יל מפאת העובדה שהשטחים הנידונים כבר היו בידי ברית המועצות ובכדי לשנות עובדה זו הם היו צריכים להשתמש בכוח, דבר שממנו ניסו להימנע בשלב זה.
כמו כן דנו הצדדים בהצטרפותה של ברית המועצות למלחמה כנגד האימפריה היפנית - מה שהוסכם על ידי סטלין בתמורה לשטחים באסיה. במהלך הוועידה הסכימו הצדדים על הקמת האו"ם. סטלין קיבל שלושה קולות במקום ה-16 שאותם רצה בתחילה, ולחמשת המעצמות - ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת, סין וצרפת שהצטרפה לאחר מכן - תינתן זכות וטו. בין השאר הוחלט לחלק את גרמניה לארבעה אזורי כיבוש: צרפתי, בריטי, אמריקני וסובייטי. ברלין, שהייתה באזור הכיבוש הסובייטי, חולקה באופן דומה בין ארבע המנצחות. עוד הוסכם לחסל את כוחה הצבאי של גרמניה, לעקור בה את הנאציזם ולהביא את מנהיגיה בפני בית דין בינלאומי.
סטלין - רצה לדאוג לכך שכניסתו למלחמה נגד יפן תבטיח לו שליטה בצפון סין. הוא ידע כי בכניסתו למלחמה יזכה להכרת תודה מארצות הברית וכך לחיזוק מעמדו באירופה. בנוסף הוא רצה לדחוק את שאלת פולין כדי שברית המועצות תוכל לבסס מעמדה שם, דבר שהיה חשוב ביותר לסובייטים. סטלין היה המרוויח העיקרי של ועידת יאלטה.
צ'רצ'יל – הבין כי ברית המועצות משתלטת על מזרח אירופה, וכי צבאותיה לא יצאו מהאזורים שכבשו. הוא לא היה שותף לאופטימיות של רוזוולט שרצה להמשיך את מדיניות "השכן הטוב".
רוזוולט – לא חש בסכנה הסובייטית ורצה לפייס את סטלין ולמשוך אותו למלחמה נגד יפן כדי לקצר את המלחמה ולצמצם אבידות אמריקניים. רוזוולט גם רצה לדחוק את בריטניה בחלוקת השלל במזרח הרחוק, ובכך לצמצם השפעתה שם.
בוועידת יאלטה ניתן לראות את ניצניה של "המלחמה הקרה", למרות שמלחמת העולם השנייה טרם הסתיימה.
אולם אין ספק שהדייר המפורסם והמשמעותי בארמון הזה שעקבותיו עודם נמצאים בו, הוא הצאר ניקולאי, זה ששמו מרטיט לב כל יהודי יודע הסטוריה, ולא לטובה דווקא.
ניקולאי היה בנו של הצאר אלכסנדר השלישי, והצארינה מריה פיודורובנה אביו הקשוח חשב כי ניקולאי רכרוכי מדי, ומאחר שלא היה מוכן למותו, לא עשה דבר על מנת להכין את בנו לכתר. ניקולאי ביקש להשתדך עם אליקס מהסה, נכדתה של המלכה ויקטוריה, אך אביו התנגד לשידוך, עם הנסיכה, אשר בנוסף להיותה מהאימפריה הגרמנית היריבה לרוסיה, השתייכה למשפחה, אשר הייתה נגועה בגנים של מחלת ההמופיליה, דבר שהפיל לבסוף את הצאר צורר היהודים. רק כאשר אלכסנדר היה על ערש דווי וירא מפני חוסר המשכיות לשושלתו, הסכים לנישואיו של ניקולאי לנסיכה הגרמנית.
כצארביץ' (הנסיך היורש), ניקולאי עסק הרבה בנסיעות, כולל נסיעה חשובה למזרח הרחוק שהשאירה לו צלקת על מצחו. אזרח יפני משוגע כמעט והרג אותו, אך הוא ניצל על ידי פעולה מהירה של בן דודו, הנסיך גאורגיוס מיוון. ניקולאי הוחזר לסנקט פטרבורג כשהוא נוצר בלבו שנאה עמוקה לקיסרות השמש העולה.
פעם, איש מאזרחי רוסיה או ברית המועצות לא העז לחשוב אפילו על כניסה לארמון הזה. רק מתי מעט ברי מזל או משרתיו של הצאר יכלו להסתובב בו. אנחנו מהלכים על קצות אצבעותינו במשכן המפואר המדהים הזה. מבקרים בחדר הילדים של הצאר. היו לו חמישה ילדים אולגה, טטיאנה, מריה (או מרי), אנסטסיה, והצארביץ' אלכסיי. הם גדלו בתוך צמר גפן, לא הרשו להם ללכת לבית ספר והיו להם מורים פרטיים. על הקיר בחדר הילדים תלויים הציורים שהם ציירו בהיותם ילדים, ציורים המעידים כי הם לא היו בדיוק בקו השפיות. אחרי הכל חברים לא ממש היו להם, הם לא הכירו אף ילד בן גילם ומעולם לא יצאו מפתח הארמון ללא שמירה חמושה. גם חדרה של הנסיכה אליכס נותר כאילו לא הזיזו בו דבר. הכורסאות הפרחוניים, כלי עבודתה, הספרייה שלה והכלים שבהם כיבדה את אורחיה. אפילו חדר האוכל של המשפחה המלכותית נראה כאילו הוא ערוך ומוכן לעוד ארוחה מלכותית של הצאר, אשתו וחמשת ילדיהם. בחדר האורחים שלהם תלויים תמונות המשפחה המלכותית כאילו עוד מעט יצא הצאר ניקולאי מתוך התמונה ויחתום על גזירה נוספת נגד היהודים.
ניקולאי עלה לשלטון ב־1 בנובמבר 1894, וזמן קצר לאחר מכן נישא לנסיכה אליכס (שנקראה לאחר מכן אלכסנדרה פאודרובנה). היו להם חמישה ילדים:. התואר צאר, שהגיע מהתואר הרומאי קיסר, בוטל רשמית ב־1721 על ידי פטר הגדול, אך עדיין השתמשו בו באופן בלתי פורמלי בכל שנות מלכותו של ניקולאי. בשנות שלטונו הראשונות עדיין נהנה מפופולריות רבה והיה השליט העשיר ביותר בתבל. כמו כל הצארים בני משפחת רומנוב נחשב לשליט בחסד האל וכל פעולה קטנה ברחבי האימפריה הרוסית דרשה את אישורו.
בחגיגות המלכתו של ניקולאי ב־1895 בעת שבמוסקבה כמה אלפי אנשים נרמסו למוות כשהם מנסים לקבל מתנות מהצאר החדש. לניקולאי נודע על האסון מאוחר יותר באותו יום, והוא ביקש לבטל את כל החגיגות, אך הוא שוכנע שלא לעשות זאת על ידי קרוביו ויועציו. רבים ראו את האסון כסימן רע. ניקולאי לא הוכן כראוי לשלטון לאחר מות אביו. האירוסין שלו לנסיכה אליכס הקדימה אך במעט את מותו של אביו, והחתונה שלו הייתה זמן קצר לאחר הלוויה. ניקולאי, אדם חלש ורדוף אמונות תפלות, שראה בכל האסונות האלה אותות מבשרי רעות עמד בפני המשימה הקשה של שלטון באימפריה הרוסית בזמן של מהומה רבתי.
הוא הסתמך רבות על עצתם של דודיו, הדוכסים הגדולים (אחיו של אלכסנדר), וגם על בן דודו ובן דודו של אשתו, הקייזר וילהלם השני. העצות האלה היו פעמים רבות מכוונות לאינטרסים של "בן הדוד וילי", שקיווה למנוע יחסים קרובים יותר בין האימפריה הרוסית לממלכה המאוחדת וצרפת, יותר מאשר לאינטרסים של ניקולאי עצמו. המלחמה עם יפן (1904-1905), שלא התכוננו אליה כראוי, עלתה לאימפריה הרוסית במחיר רב, והפחד מפני מפלה גדולה יותר הביאה לקרבה הרוסית-בריטית שממנה וילהלם ירא.
בנוסף למצב הבינלאומי המתוח, ניקולאי עמד בפני בעיות מבית. סבו, הצאר אלכסנדר השני, נרצח על ידי פצצה שמהפכנים הטמינו לו, למרות שהוא עשה רבות על מנת לשפר את המצב בארצו. המהפכנים לא ניסו להשיג עוצמה בתוך שיטת הממשל הקיימת, אלא להרוס את השיטה לגמרי. כילד, ניקולאי ומשפחתו שרדו ניסיון רצח על ידי פצצה ברכבתם. ההפסד ליפן חיזק את המתנגדים הפנימיים לשלטונו, ודבר זה הביא למהפכה של 1905, שבה שביתות מאורגנות והפיכות מקומיות הכריחו את ניקולאי להסכים לאספה לאומית נבחרת, או הדומה, במנשר אוקטובר.
הבעיות שמהם חשש הצאר אלכסנדר השני אכן התרחשו. בנם האחרון של הצאר ניקולאי והנסיכה הגרמנית שנולד ב־12 באוגוסט 1904היה חולה בהמופיליה (בעברית- דממת), מחלה שבאותו הזמן הייתה חשוכת-מרפא והביאה למוות בטרם עת. מאחר והוא היה הבן היחיד, הוא היה מועמד להיות יורש העצר. בשל חולשת השלטון באותו זמן, ניקולאי ואלכסנדרה בחרו שלא לגלות את מצבו של אלכסיי לאיש מחוץ לבית המלוכה. תחת זאת הפיצו הצאר ואשתו תמונות המתארות את חיי המשפחה המלכותית על ילדיה הנאים והפוטוגניים, מה שהביא לתקופה קצרה לעלייה בפופולאריות של משפחת המלוכה.
ניקולאי היה האיש שגרם לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר הרצח של הארכידוכס פרנץ פרדיננד לרוסים לא היו תוכניות מתאימות לגיוס חלקי, וב־31 ביולי 1914, ניקולאי עשה את הצעד הרה הגורל והורה על גיוס כללי. דבר זה הוביל כמעט מיד להכרזת מלחמה גרמנית, ולפריצתה של מלחמת העולם הראשונה.
פריצתה של המלחמה ב־1 באוגוסט 1914, מצאה את רוסיה כשהיא אינה מוכנה כלל, והתקדמות מהירה הביאה לאבדות רוסיות כבדות ביותר. ניקולאי הרגיש כי חובתו היא להנהיג את צבאו אישית, כשהוא לוקח את תפקיד המפקד הכללי מדודו, הדוכס הגדול ניקולאי (בספטמבר 1915) לאחר איבוד החלק הרוסי של פולין. ניסיונותיו לפקד על המלחמה ישירות הותירו את העניינים הפנימיים בידיה של אלכסנדרה. כשהוא מנותק מדעת הקהל, ניקולאי לא הבין עד כמה העם היה חשדני כלפי אשתו שהייתה גרמנית
הקשיים הגוברים בתוך המדינה והכישלון הראשוני של הצבא להמשיך בהצלחה הצבאית של יוני 1916 הביאה לשביתות ומהומות בחורף הבא. בסוף "מהפכת פברואר" של 1917 ניקולאי הוכרח לפרוש לטובת אחיו, כשהוא אומר "אנו נותנים את הירושה לאחינו הדוכס הגדול מיכאיל אלכסנדרוביץ' ומברכים אותו על עלייתו לכס המלוכה". הדוכס הגדול מיכאיל לא הסכים לקבל את כס המלכות, ולאחר שפרש למחרת היום, ארבע מאות שנים של שלטון בית רומנוב הגיעו לקיצן.
הממשלה הרוסית הזמנית בתחילה הגבילה את ניקולאי, אלכסנדרה וילדיהם למשכנם המלכותי, ארמון אלכסנדר. בניסיון להוציא אותם מהבירה ומסכנה אפשרית, ממשלתו של אלכסנדר קרנסקי העבירה אותם לטובולסק שבסיביר באוגוסט 1917. הם נשארו שם במהלך מהפכת אוקטובר הבולשביקית בנובמבר 1917, אך אז הועברו ליקטרינבורג, שהייתה בשליטת הצבא האדום. שם מצאו את עצמם הצאר ומשפחתו, שהיו רגילים לחיי תפנוקים ומותרות, חיים בתנאים ירודים, כשהם למעשה אסירים של מהפכנים קומוניסטיים. הצאר ומשפחתו, יחד עם אלכסיי החולה, רופא המשפחה וכמה ממשרתי המשפחה, הוצאו להורג על ידי כיתת יורים במרתפו של בית איפטייב שם הם היו אסורים, לאחר שנאמר להם שהם נמצאים בסכנה ועליהם לרדת למרתף למען ביטחונם בליל ה־16 או 17 ביולי 1918, על ידי פלוגת בולשביקים שמפקדה היה יהודי בשם יעקב יורובסקי.
כך נגמרה לה תהילת עולם, כך בודדים ועזובים ונשכחים סיימו הצאצאים האחרונים לבית רומנוב את מלכותם ועברו מהעולם כשהארמון שבו ביקרנו הוא השריד האחרון.