יש אנשים שכאשר אתה נכנס לחדר שלהם, אתה פוגש קודם את הרהיטים, את השולחן, את התעודות שעל הקיר, את הריח הקל של ניירת משרדית ושל קפה שנשכח בכוס. ויש אנשים שכאשר אתה נכנס לחדר שלהם, עוד לפני שהעין מספיקה להתרגל לאור, אתה מרגיש שנכנסת אל תוך לב פועם.
כך זה אצל הרב הראשי לשירות בתי הסוהר, גונדר משנה הרב יהודה יקותיאל ויזנר.
מעל ראשו תלויות שלוש תמונות, ובמידה מסוימת הן מספרות את סיפורו עוד לפני שהוא פותח את פיו. שם נמצא מורו ורבו, האדמו"ר מבויאן; שם נמצא ראש הישיבה שלו, הרב צבי יהודה הכהן קוק; ושם, כמו נר ישן שעדיין מפיץ אור ירושלמי רך, תלויה דמותו של רבי אריה לוין, רבם של האסירים, האיש שידע להיכנס אל בתי הכלא של המנדט הבריטי ולראות מאחורי כל אסיר לא תיק פלילי, לא גזר דין, לא כתם, כי אם נשמה יהודית רועדת שמחכה שמישהו יקרא לה בשמה.
בחדר הזה, בין תמונות של גדולי ישראל, אדמו"רים, ראשי ישיבות ופוסקי הדור, נבנתה בשנים האחרונות מהפכה שקטה. לא מהפכה של כרזות, לא של נאומים בכיכרות, לא של סיסמאות גדולות שנשמעות טוב ברמקולים ומתרסקות במבחן המציאות. זו מהפכה של דלת תא שנפתחת, של יד שמונחת על כתף כפופה, של אסיר שמרים עיניים כבויות ופתאום רואה מולו רב שלא מפחד ממנו, שלא נרתע ממנו, שלא בא להזכיר לו את נפילתו, רק ללחוש לו דרך המבט: אתה עדיין אדם. אתה עדיין בן של הקב"ה. הדרך חזרה לא נסגרה.
שלוש שנים אחרי שהגיע לשירות בתי הסוהר מרבנות פיקוד המרכז בצה"ל, הרב ויזנר כבר לא מנהל רק מחלקה. הוא מנהל מערכת שלמה של נשימה רוחנית בתוך מקום שבו הנשימה לפעמים קצרה, כבדה, דחוסה בריח ברזל, חומרי ניקוי וייאוש. תחת ידיו רבנות שב"ס שלחה זרועות לכל פינה: לאסירים יהודים, לאסירים שאינם יהודים, לסגל, למטבחים, לבתי הכנסת, לבתי המדרש, למסדרונות שבהם אדם יכול ללכת שנים מבלי שאיש ישאל אותו באמת מה נשאר לו בתוך הלב.
חמישים מדרשות תורניות פועלות בתוך בתי הסוהר. עשרות עובדים ומתנדבים מלמדים בהן מאות רבות של אסירים. תשע מאות וחמישים איש יושבים ולומדים. דמיינו את התמונה: אדם שלפני זמן לא רב חי בעולם של כוח, פחד, כסף קל, כעסים, נקמות ובריחות, יושב כעת מול גמרא פתוחה או חומש, והאותיות השחורות מתחילות לטפטף אל תוך המקומות היבשים ביותר בנפש. האם אפשר למדוד דבר כזה בטבלאות? האם אפשר להכניס לתיקייה משרדית רגע שבו אדם מגלה שהוא מסוגל שוב לחשוב מחשבה נקייה?
ויש גם מטבחים. שלושים וחמישה מטבחים פועלים במערך הכשרות של שב"ס, תחת פיקוח הדוק של הרבנות. כמאה וחמישים משגיחים, חלקם אסירים וחלקם אזרחים עובדי השירות, עומדים על המשמר. בכל מטבח יש מצלמה המשדרת אל משרדו של הרב עופר משה אלמליח, סגנו של הרב ויזנר לנושאי כשרות, כדי שכל תנועה תיראה, כל סיר ייבדק, כל חריגה תיעצר. מי שמכיר מעט את העולם הזה יודע: כשרות בכלא איננה פרט טכני. היא דרך לומר לאסיר הדתי, ולפעמים גם לאסיר שהדת רק מתחילה להתעורר בו כמו גחל תחת אפר, שגם בתוך המקום הסגור הזה יש לו שולחן. יש לו זכות לאכול כאדם השומר על אמונתו. יש מי שדואג שגם מאחורי חומות בטון, נשמתו לא תצטרך לוותר על עדינותה.
במשך השנים נרכשו ארבעים ספרי תורה חדשים. מאות אלפי שקלים הושקעו בציוד לבתי הכנסת ובספריות תורניות. בתוך מקומות שבהם הדלתות ננעלות בצליל מתכתי קשה, נפתחים ארונות קודש. בתוך מקומות שבהם אדם נספר במספר אסיר, נפרסים סידורים, חומשים, ספרי הלכה, ספרי מוסר. יש משהו כמעט בלתי נתפס במראה הזה: ספר תורה נכנס לבית כלא. קלף לבן, אותיות שחורות, מעיל קטיפה, רימונים מנצנצים, וכל זה מול קירות שראו זעם, קללות, בדידות ושנים אבודות. איזה מפגש חד יותר יש בין נפילה לגאולה?
הרב ויזנר מדבר על זה בהתלהבות של איש שאינו משחק תפקיד. המילים יוצאות ממנו חמות, בוערות, כאילו אינן עוברות דרך הפה, כי אם דרך הלב. הוא אומר שהרבנות שלהם היא רבנות של נתינה ואהבה, רבנות שמלאה באהבת ישראל לכל אדם, גם אם חטא. יש במשפט הזה עולם שלם. כי קל לאהוב את מי שנראה טוב בתמונה משפחתית, את מי שיושב לידך בבית הכנסת, את מי שמדבר בשפה שלך, מתנהג לפי הכללים שלך, לא מביך אותך, לא מאתגר אותך. קשה הרבה יותר לאהוב את מי ששבר, פגע, נפל, הכעיס, הכתים את חייו ואת חיי אחרים. ושם בדיוק, במקום שבו רוב בני האדם בוחרים להתרחק, הרב ויזנר מתקרב.
הוא מסתובב בתאי המאסר. הוא מחבק אסירים. לפעמים הוא מזיל דמעות איתם. לא דמעות של הצגה, לא רגשנות זולה, כי אם דמעות שמגיעות מאותו מקום שבו אדם מרשה לעצמו לכאוב את כאבו של אדם אחר גם כשהכאב הזה אינו נוח, גם כשהאדם הזה אינו תמים, גם כשהסיפור שלו מלא שברים.
בתחילה, כך הוא מספר, היו מי שנבהלו. קראו לו לשיחה. אמרו לו שהנורמות האלו אינן מקובלות. רב ראשי לשירות בתי הסוהר לא אמור לחבק אסירים כך, לא אמור להתהלך בין התאים כמו רבי אריה לוין של דור אחר, לא אמור לשבור את המחיצות שהמערכת רגילה לשמור עליהן. והוא השיב בפשטות: זה אני. רוצים — קחו. לא רוצים — אני מוכן ללכת.
כמה כוח יש במשפט כזה. לא כוח של אגרוף על שולחן, לא כוח של דרגה, לא כוח של סמכות. כוח של אדם שיודע מה שליחותו. מי שיודע למה הוא הגיע למקום מסוים, כבר אינו זקוק להרבה הסברים. הוא לא מחפש אישור להיות הוא עצמו.
ומאז, מה שהיה נראה בתחילה חריג הפך לשפה. האסירים מחכים לו. לא רק להרצאה, לא רק לשיעור, לא רק לברכה. הם מחכים לחיבוק. למבט. לאותו רגע קטן שבו החומה הפנימית, שהיא לפעמים עבה הרבה יותר מחומת בית הסוהר, נסדקת מעט. אולי לראשונה אחרי שנים, מישהו אינו רואה בהם מפלצת. מישהו אינו מסתכל עליהם דרך פסק הדין. מישהו רואה אדם שנפל, ודווקא משום שנפל, הוא זקוק ליד שתאמר לו: קום.
הדבר הזה אינו נשאר רק בעולם הרגש. הוא עושה מעשים. עשרות מקרים של סרבני גט נפתרו בזכות שיחותיו. צריך לעצור רגע ליד המשפט הזה, כי הוא נשמע כמעט טכני, יבש, כאילו מדובר בעוד סעיף בדו"ח פעילות. מאחורי כל "מקרה" כזה עמדה אישה עגונה, בית תקוע, חיים שהמתינו כמו רכבת שלא יוצאת מהרציף, ילדים, משפחות, דמעות שלא תמיד נשמעות מבחוץ. ואז נכנס הרב ויזנר, יושב מול אדם עקשן, סגור, אולי כועס, אולי פגוע, אולי נהנה מכוחו האחרון על חייה של אישה אחרת — ומשהו שם נמס. שיחה אחת, לב מול לב, והטרגדיה מתחילה להיפתח. גט ניתן. אישה יוצאת לחופשי. בית חדש יכול להיבנות.
איזה כוח יש לרכות כאשר היא אמיתית. כמה שערים היא פותחת במקום שבו קשיחות רק מהדקת את המנעול.
ברקע כל זה עומד גם שירות בתי הסוהר עצמו, שהבין כי שיקום דתי איננו קישוט צדדי. הוא חלק מהאפשרות להשיב אדם אל עצמו. הנציב, רב גונדר בני קניאק, מתואר על ידי הרב ויזנר כאיש יקר רוח, מכבד תורה ומסורת, קשוב לצורכי הדת ולצורכי הרבנים. כל ישיבת סגל נפתחת בדברי תורה. יש בזה אמירה עמוקה: גם מערכת של ביטחון, סדר, כללים ומשמעת, זקוקה למילה שיש בה נשמה. גם מקום שמחזיק מפתחות של תאים, צריך לזכור שיש מפתחות אחרים, עדינים הרבה יותר, שפותחים לבבות.
מדי שבוע מוציא הרב ויזנר את הדף "מבט על הפרשה", הנשלח בדואר אלקטרוני לרחבי השירות. לפעמים נדמה שדף כזה הוא דבר קטן, עוד קובץ שנפתח בין משימות, עוד דבר תורה קצר בתוך שגרה עמוסה. אך התגובות החמות החוזרות אליו מספרות סיפור אחר. גם הסגל, האנשים שעומדים יום יום מול מצבים מורכבים, מול כאב, כעס, סכנה ועייפות, זקוקים למבט גבוה יותר. גם מי ששומר על האסירים צריך שמישהו ישמור על נפשו.
בסופו של דבר, הסיפור של הרב יהודה יקותיאל ויזנר אינו רק סיפור על רבנות מוצלחת בשירות בתי הסוהר. זה סיפור על השאלה הגדולה והעתיקה ביותר: מה אנחנו רואים כשאנחנו מביטים באדם שחטא?
האם אנחנו רואים רק את המעשה? רק את העבר? רק את הכתם? או שאנחנו מסוגלים, מבעד לכל האבק, הכאב והכעס, לראות גם את האפשרות שעדיין קיימת בו נקודת אור קטנה, חלשה אולי, כמעט כבויה, אך מחכה שמישהו יגן עליה מהרוח?
בית סוהר הוא מקום שבו החברה אומרת לאדם: עצור. כאן אתה משלם. כאן אתה מתמודד עם מה שעשית. זו אמירה הכרחית, קשה, לפעמים מצילת חיים. אך בתוך אותה עצירה, בתוך אותה סגירה, יכולה להישמע גם אמירה נוספת: אינך אבוד. לא נגמרת. הדלת הפיזית אולי נעולה, אך הדלת הפנימית עוד יכולה להיפתח.
וכאשר רב נכנס לשם, בין הסורגים, עם לב יוקד וידיים פתוחות, הוא אינו מטשטש את החטא ואינו מוחק את הדין. הוא עושה דבר אחר לגמרי: הוא מזכיר שגם במקום שבו האדם שבר את צורת חייו, צלם אלוקים שבו עדיין מבקש תיקון.
אולי זו הסיבה שהתמונה של רבי אריה לוין תלויה שם מעל ראשו. לא כתמונה נוסטלגית, לא כזיכרון ירושלמי מתוק, כי אם כצוואה יומיומית. ללכת אל מי שאחרים בורחים ממנו. לשמוע את מי שאחרים כבר הפסיקו להקשיב לו. לחבק את מי שהעולם שכח מזמן איך מחבקים.
ובתוך מסדרונות הכלא, במקום שבו צעדים מהדהדים בקור המתכת והאור הלבן נופל על הרצפה בלי רחמים, יש לפעמים רגע אחד שבו אסיר קשוח מרכין ראש, ורב אחד מניח עליו יד, והעולם כולו נעשה לרגע מעט פחות שבור.