כשהארמון התחיל לרעוד

מי בקיצו ומי לא בקיצו
שנת תשע"א הייתה שנה קריטית עבור שליטים רודנים בעולם הערבי שחשבו כי הם בטוחים בכיסאותיהם המרופדים ומבוצרים בארמונותיהם המפוארים. אבל ה' תכנן אחרת. מהפכות שפרצו בעולם הערבי כולו גרמו להם למצוא את עצמם במצב אחר לחלוטין: נרדפים, מואשמים וחוששים לחייהם. בחלק מהאירועים האלה היו נוכחים אהרן גרנביץ, ינון פוקס ואלי קובין שיצאו לשם. יד מלכים ושרים ביד ה'

בשנת 2010, היה נשיא תוניסיה זין אל-עאבדין בן עלי, נשיא מבוסס שמשל בארצו במשך 23 שנים ברציפות אחרי שהדיח את הנשיא הקודם. הוא התגורר בארמון פאר, נסע במכוניות שרד ונראה היה כי הוא בטוח בכיסאו ובארמונו לעולם וועד, אלא שלא לעולם חוסן. ב 18 לדצמבר פרצו מהומות ברחבי תוניסיה. בסופה של אותה שנה, נאלץ הנשיא לנטוש את ארמונו הבטוח ולהימלט לסעודיה. כעת מתנהל נגדו משפט בארצו ואין עוד שום מקום בעולם שהרודן הזה בטוח בו.
פעולת משטרה בעיירה סידי בוזיד הנמצאת כ-200 קילומטרים מדרום-מזרח לתוניס הבירה. צעיר נגד רוכל פשוט מקומי בשם ‏מוחמד בועזיזי, בן 26 שמכר פירות וירקות במקום אסור, הציתה את המהומות. הרוכל, סטודנט בוגר מדעי המחשב שלא מצא עבודה במקצועו רק בשל העובדה שכל המשרות בתוניסיה תפוסות היו על ידי מקורבי הנשיא המושחת החליט להצית את עצמו למוות וגרם למעשה להצתת אש המרד בעולם הערבי כולו. העיירה כולה הפגינה וההפגנות התפשטו גם לערים אחרות. יומיים לאחר מכן ירתה המשטרה למוות במפגין נוסף, מוחמד עמרי, וכך בעצם התפשטו ההפגנות גם הלאה. המהומות התגברו והפכו למהפכה עממית גדולה. הנשיא הורה לתגבר את כוחות הביטחון אולם ההתקוממות העממית הייתה גדולה יותר וכוחות הביטחון לא הצליחו להתגבר עליה.
המהומות התפשטו והגיעו גם לתוניס הבירה. מוקד ההפגנות היה כיכר פלסטין. המפגינים לא עזבו את הכיכר בימים ובלילות ודרישתם הייתה שהנשיא יעזוב את משרתו ואת ארצו. לבסוף, ב 13 בינואר, לאחר שצרפת סירבה להעניק לו מקלט מדיני, נאלץ הנשיא לברוח מארמונו בלווי מטוסי קרב לוביים לעבר ערב הסעודית שקלטה אותו. את כס הנשיאות תפס ראש הממשלה מוחמד ע'אנושי, שהוחלף ביו"ר הפרלמנט, פואד מבאזע.
ב-14 ביוני, 2011, הודיע ראש הממשלה הזמני של תוניסיה, כי הנשיא לשעבר, בן עלי, יישפט שלא בפניו בבית דין צבאי ובבית משפט אזרחי ‏. ב-20 ביוני, פסק בית המשפט כי הנשיא ורעייתו אשמים בשורת עבירות פליליות, ודינם נגזר ל-35 שנות מאסר ותשלום קנס של כ-65 מיליוני דולרים.
זאת הייתה ההתחלה, המהומות בתוניסיה פתחו את גל המחאות בארצות ערב, במהלכו התחוללו הפגנות ומהומות גם באלג'יריה, תימן, ירדן, סוריה, מצרים, בחריין, לוב ומדינות אחרות, בהן נערכו מחאות רחבות היקף, ולעתים גם התקוממויות עממיות כנגד השלטונות‏.
גם נשיא מצרים לשעבר חוסני מוברק, נראה בטוח בתפקידו. גם בממרומי גילו, ובמצבו הבריאותי הרעוע, החל הרודן המצרי לתכנן את העברת השלטון לבנו הבכור. חוסני ומשפחת מוברק לא העלתה על דעתה שבסוף שנה זו היא תהיה משפחה נרדפת. הנשיא לשעבר מובא לבית המשפט כשהוא על אלונקה ומוכנס לתוך כלוב הנאשמים. העם רוצה לראות אותו מת. בניו נפוצו לכל עבר והם נרדפים בכל מקום.
המהומות שפרצו במצרים, קיבלו כאמור את השראתן מהמהומות שפרצו בתוניסיה. תושבי מצרים לא אהבו את העובדה שמוברק מתכנן להעביר את השלטון לבנו, עלי.
שליש מאוכלוסייתה של מצרים מורכב מבערי דעת שאינם יודעים קרוא וכתוב המוחזקת במשטר חירום מאז 1967. משטר החירום נותן לכאורה חירות לשליטיה לעשות ככל העולה על רוחם. במהלך ההפגנות הובעו מחאות, בנוסף לאלימות מצד המשטרה, גם נגד העוני, האבטלה, השחיתות ותאוות הבצע בקרב בכירי השלטון, אשר המפגינים סברו כי הגיעו לשיא אשר איים על יציבות המדינה (במדד השחיתות העולמי דורגה מצרים במקום ה-98 מתוך 178). כמו כן, מחו רבים כנגד מערכת החינוך במדינה ועליית המחירים של מוצרי מזון.
ההפגנות כוונו בעיקר נגד הנשיא חוסני מובארק, שעמד בראש המדינה מאז רציחתו של הנשיא הקודם, אנואר סאדאת. ההפגנה העיקרית התקיימה ב 25 לינואר, ביום הנקרא 'יום הזעם' הלכו המפגינים לעבר מוסדות השלטון.
בבוקר החלה הפגנת מחאה המונית ליד בית המשפט העליון במרכז עיר הבירה קהיר, אשר המשיכה משם לעבר בניין הפרלמנט. המשטרה וכוחות הביטחון, שמנו כ-30,000 חיילים, השתמשו בתותחי מים וגז מדמיע כדי לנסות לפזר את המפגינים. הפגנות נערכו גם בערים אלכסנדריה, מנצורה, איסמעיליה, אסואן, אסיוט ומהדיה. כ-500 פעילים נעצרו בקהיר וכ-350 נעצרו בשאר המדינה. בעיר סואץ הרגה המשטרה שני מפגינים והשלישי מת מפצעיו לאחר מכן. לאחר שנוכח השלטון כי המפגינים עושים שימוש ברשת החברתית המקוונת, היא הורתה לסגור את השרתים המקוונים במדינה
מאות אנשים נעצרו ברחבי מצרים. למעלה מ-120 איש נעצרו באסיוט, כשרובם חברים של האחים המוסלמים, וכ-600 איש נעצרו בקהיר, אולם כל אלה התגמדו למהומות שפרצו ביום שישי.
בנאום שנשא מובארכ בטלוויזיה בשעת לילה מאוחרת הצדיק הנשיא את האמצעים שנקטו כוחות הביטחון, והכריז על חילופי גברי בממשלה ועל רפורמות דמוקרטיות וכלכליות. כל אלה לא השביעו את ההמון שדרש את התפטרותו המיידית של הנשיא. בעיקר תנועת 'האחים המוסלמים' שעד אז היה ארגון שיצא במצרים אל מחוץ לחוק, ועתה חזר להיות רשמי ומשפיע במצרים.
כל מוסדות השלטון התמוטטו. אסירים ברחו מבתי הכלא ובתוכם גם פעילי 'האחים המוסלמים' שהושמו על ידי מובראק בכלא. בעקבות אלה החליט מוברק להפסיק את פעילות רשת 'אל ג'זירה שלדעתו רק שלהבה את הרוחות ושידוריה הישירים מכיכרות קהיר ליבו את האש. גם הודעתו של מוברק כי לא יתמודד שוב על תפקיד הנשיא וכי הוא עתיד בקרוב לסיים את כהונתו לא הפסיקה את מחאת ההמונים. גם הודעתו הדרמטיתצ של הנשיא כי הוא מתפטר מתפקידו ומעביר את סמכויותיו לעומר סולימאן, עדיין לא הפסיקו את ההפגנות.
ביום שלאחר מכן, ב-11 בפברואר, הוקראה הודעה קצרה מפי סגן הנשיא, עומר סולימאן, שהועברה לכאורה מלשכת הנשיא, שבה נאמר, כי מובארכ החליט להתפטר מתפקידו, וכי השלטון במצרים מועבר לידי המועצה העליונה של הכוחות המזוינים במצרים, בראשותו של שר ההגנה, מוחמד חוסיין טנטאווי‏. מוברק ברח עם כל משפחתו לשארם א שיך.
מובארכ שהחל את השנה כנשיא מצרים, נעצר בביתו שבסיני, ולאחר שחש ברע במהלך החקירה, הועבר למעצר והמשך חקירה בבית החולים בשארם א-שייח. שני בניו ואשתו הושמו במעצר ונחקרים אף הם, כמו גם שרים בממשלה הקודמת, באשמת ביצוע מעשי שחיתות, בעיקר בנוגע לאספקת גז טבעי לישראל, ואחריותם לדיכוי אלים של מפגינים. בית המשפט העליון הורה על פירוק מפלגת השלטון. תמונותיו מובל באלונקה לבית המשפט ומושם בכלוב הנאשמים מפורסמים בכל עיתוני העולם.
אין ספק כי הפריצה למעוזו של קדאפי אחרי ששה חודשי לחימה בסיוע נאטו הביאו את הנצחון. גם המרד בלוב הושפע מהשכנות. ב 15 לינואר, פרצו המהומות גם שם. הדיווחים משם דיברו על מאות הרוגים. בשלב זה העריכו קדאפי ובניו שעוד יצליחו לדכא את המרד. אלא שהמרד לא דוכא וקדאפי הזעיק שכירי חרב כדי לירות באזרחיו. פליטים שברחו משם שאותם פגש הצוות בעיר הגבול זרזיס, סיפרו על חיילים היורים על אזרחים ברחובות ועל פחד ואימה. קדאפי המשיך לשדר עסקים כרגיל. הוא גייס את תומכיו להילחם ובהופעותיו ההזויות התעלם מהמציאות. הוא טען כי אף אחד אינו נגדו. ההפיך, כולם בעדו הוא הרי לא נשיא. הוא הפך לקלס ולעג בפי מתנגדיו.
המציאות טפחה על פניו של הרודן ההזוי כשקציני צבא ושרי ממשלה החלו גם הם לערוק להצטרף למחאה החברתית. המפגינים המשיכו בהפגנותיהם. הם פשטו על מחנות צבא, בסיסי משטרה ואפילו על בסיסי חיל האוויר, הם פשטו על הכל והפכו להיות חמושים. ב 21 לפברואר, השתלטו המורדים גם על בנגאזי, העיר השנייה בגודלה שם הוקמה גם המועצה הזמנית שהציגה את עצמה כחלופה למשטרו של קדאפי. קרבות של ממש החלו להתנהל ברחבי לוב. לרגע היה נדמה כי הקערה התהפכה כשכוחות קדאפי הדפו את המורדים והחלו להרוג בהם. אלא שאז שלחה ארה"ב את ספינות המלחמה שלה ושיכנעה גם את מדינות אירופה להתערב בנעשה באמצעות נאטו. ב 19 למרץ חגו מטוסים בריטיים ואיטלקים מעל שמי לוב מטילים עוצר אווירי על המדינה. אלא שהמורדים הגיעו לפאתי טריפולי ואפילו שהם השתלטו על חלקים רבים מהבירה, קדאפי ההזוי עדיין לא הכיר בעובדה שהובס. הוא עדיין קרא לתומכיו להילחם מרחוב לרחוב. אבל שלטונו הובס. 42 שנים של דיכוי ומרד הגיעו לסיומן. קדאפי מסתתר, החיפושים אחריו נמשכים. רבים הניחושים היכן הוא נמצא. ברור שכשימצא גורלו לא יהיה טוב יותר מגורלם של רודני מצרים ותוניס.
המהומות במדינות ערב, עוררו גם את אזרחי תימן לצאת להפגין נגד משטרם. אשה אחת שעמדה בראש ההפגנות קראה לנשיא עלי עבדאללה סלאח להתפטר. סלאח הוא ותיק השליטים הערבים אחרי קדאפי. הוא תפס את השלטון בשנת 78 לאחר רצח הנשיא הקודם, אבל הוא 'נבחר' לתפקידו בכל מערכת בחירות, כמה מפתיע. ההפגנות נמשכו שבועות רבים. חלק מקציני הצבא הבכירים ערקו לשורות המורדים. הנשיא כבר הודיע כי לא יתמודד עוד בבחירות. באופן מפתיע, נשיא ארה"ב ברק אובמה הודיע כי הוא מסיר את תמיכתו בסלאח על אף שהיה בן ברית נאמן במלחמה נגד 'אל קעידה'. תמיכתו של הנשיא האמריקאי גרמה לנשיא לעזוב את בירת תימן. אולם ממש בימים האחרונים חזר לפתע הנשיא. המהומות פסקו פחות או יותר, אך ברור כי גם שלטונו הסתיים.