יש אנשים שנכנסים לתפקיד ציבורי כשהם נושאים ביד תיק מסמכים, חותמת, סדר יום, לשכה עם מזכירה ודלת כבדה. ויש אנשים שנכנסים אליו עם ריח של בית שנעזב בכוח, עם רעש של אוטובוס ילדים שהתפוצץ בדרך, עם זיכרון של ילדה שאיבדה את שתי רגליה, עם שתיקה של אבא שמבין ברגע אחד עד כמה החיים דקים, עד כמה הכול יכול להיקרע בשנייה אחת, ועד כמה גם אחרי שהפצועים משתקמים והבתים נבנים מחדש, משהו עמוק ממשיך לדמם מתחת לעור.

הרב ד"ר אופיר כהן אינו מגיע אל מפוני גוש קטיף מבחוץ. הוא לא עומד מולם כמו פקיד שמביט בטבלה, מסמן וי, ומתקדם לסעיף הבא. הוא מגיע אליהם מתוך אותו אבק, מאותה אדמה, מאותו שבר משפחתי ולאומי שנחרת בגוף ובנפש של כל מי שהיה שם. הוא ומשפחתו פרצו לתודעת עם ישראל בנסיבות שאיש לא היה מבקש לעצמו: פיגוע אוטובוס הילדים בכפר דרום. שלושה מילדיו נפצעו. אורית וישראל איבדו כף רגל. תהילה איבדה את שתי רגליה. ילד נוסף, אברהם, ניצל מפני שנהג ההסעות לא המתין לו. כמה דק הוא הגבול בין אסון לאסון גדול יותר? כמה פעמים חוזר אדם בלילה אל הרגע הזה, אל אותה החלטה קטנה, אל אותו איחור שהפך להצלה?

אחר כך באו השנים הארוכות של השיקום. שנה וחצי של גלות בתוך הארץ, מגבעת שמואל אל בתי החולים וחזרה, חדרי טיפולים, פרוטזות, כאבים, בכי שנבלע בכרית, חיוכים שמנסים להחזיק בית שלם שלא יתפרק. ילדים שלומדים שוב ללכת, הורים שלומדים שוב לנשום. ובתוך כל זה, חיים. שלושה ילדים נוספים נולדו. אורית נישאה, למדה, נעשתה אם. תהילה חזרה אל המקום שבו שוקמה בעצמה והתנדבה במחלקת שיקום ילדים בתל השומר, כאילו ביקשה לומר לילדים אחרים בגופה ובנפשה: אפשר לקום. ישראל סיים את שנותיו בישיבה לצעירים בירושלים. המשפחה לא רק שרדה את הפיגוע; היא המשיכה לצמוח, כמו עץ שרוף שמוציא ענפים ירוקים מתוך גזע חרוך.

ואז הגיע הגירוש מגוש קטיף.

כאילו לא די היה לאותה משפחה במטען שהתפוצץ ליד ילדיה, באו גם הארגזים, המשאיות, החיילים, שערי היישוב שננעלו מאחור, והבית בכפר דרום שנותר מאחור כמו איבר שנעקר מן הגוף. יש כאב של פציעה, ויש כאב של עקירה. הראשון צורב בבשר; השני מערער את התחושה הבסיסית שאדם יודע היכן הוא נטוע. מי שחווה את שניהם, מי שהכיר גם מיטת אשפוז וגם בית מפונה, גם פרוטזה וגם מפתח שאין לו עוד דלת, מבין דבר אחד שאי אפשר ללמד בקורס מנהלים: ציבור איננו מספר. משפחה איננה תיק. בית איננו רק נכס.

ובכל זאת, כשהרב כהן עומד בראש מנהלת תנופה, הוא מתעקש להבחין בין הכאב לבין האחריות. הוא אומר כי מינויו לתפקיד לא נבע מעצם היותו מגוש קטיף, כי ראש הממשלה חשב שהוא מתאים לתפקיד, אך ברור לו היטב שכל אדם מביא אל תפקידו את כל חייו. איש לא משאיר את חייו מחוץ לדלת המשרד. לא את הפיגוע, לא את השיקום, לא את הגירוש, לא את היכרותו עם הצד השני של השולחן. הוא מכיר את שפת המפונים מבפנים, את הכעס, את העלבון, את חוסר האמון, את התחושה שהמדינה שפעם דיברה בשם הבית הפכה פתאום למי שמודדת אותו במטרים, בשומות, בטפסים, בהחלטות ממשלה.

דווקא משום כך, דבריו אינם דברי ריחוק. הם דברי אדם שנמצא בין שתי אשמות, בין שני כאבים. מצד אחד, כאבם של המפונים, של משפחות שעדיין מחכות לבית קבע, של אנשים שחיים שנים במבנים זמניים, של נשים שקיבלו מכתבים ומרגישות שאין להן לאן ללכת. מצד שני, האחריות לומר: יש החלטות, יש כללים, יש תהליך, ויש גם רגע שבו אדם חייב לבחור, להתקדם, לקחת את הפיצויים, לבנות, לסגור את הפרק הזמני הארוך מדי. איך אפשר לומר זאת בלי להישמע אטום? איך אפשר לדרוש תנועה ממי שעוד עומד ליד חורבות חייו? זו בדיוק הנקודה שבה נבחן מנהיג ציבורי: לא ביכולתו לחלק חמלה רכה בלבד, וגם לא ביכולתו לשלוח מכתבים קשים בלבד, כי אם ביכולת להחזיק את שניהם בידיים רועדות.

הרב כהן מתאר מציאות מורכבת יותר מן הכותרות. לדבריו, ועדת החקירה לא נותרה על הנייר. מסקנותיה עברו לעבודה ממשלתית, להחלטות, לתיקוני חקיקה, לתוספות פיצוי. שוכרי דירות, שלא היו כלולים קודם במעגל הפיצויים, נכנסו פנימה. חקלאים לא פעילים קיבלו מענה. משפחות שקיבלו פיצוי ורכשו בית אמורות לקבל תוספת שתסגור פערים. זה נשמע יבש, כמעט חשבונאי, אך מאחורי כל סעיף כזה יש חדר ילדים, משכנתא, זוג הורים מבוגרים, שולחן שבת שעדיין לא מצא קירות קבועים סביבו.

המספרים שהוא מביא כבדים. מנהלת תנופה עסקה בכ־1,800 בתי אב גרעיניים, נוסף על עסקים. מאות משפחות היו זכאיות לפיצוי בסיסי בלבד, כאלו שלא גרו בפועל בבית שהיה בבעלותן או בחרו מסלול עצמאי. כ־1,200 משפחות הלכו למסלול של העתקה קהילתית, ושם המדינה לא נדרשה רק לשלם כסף. היא נדרשה לבנות מחדש מרחב חיים שלם: תשתיות, מגרשים, שכונות, בתי כנסת, כבישים, גנים, מוסדות חינוך. לא להעביר אנשים מדירה לדירה, כי אם לנסות לשחזר קהילה, דבר עדין בהרבה מבטון וברזל. איך מעתיקים ריח של שכונה? איך מעתיקים את הדרך לבית הכנסת, את החול שבכניסה, את הצל של העץ ליד המרפאה, את הידיעה שילד יכול לצאת מהבית ולדעת שכל מבוגר ברחוב מכיר את שמו?

בחלק מן המקומות, התהליך כבר לבש צורה. מאות משפחות נכנסו לבתים, קיבלו מגרש, בנו. בני נצרים ונווה, גני טל, יד בנימין, נווה דקלים בניצן — שמות שהיו פעם פצעים פתוחים על מפת הארץ, הפכו בהדרגה למקומות שבהם שוב נשמעים קולות של ילדים בחצרות. עוד מאות משפחות נמצאות בהליכי בנייה, עם היתרים וקבלנים, עם שלדים של בתים שמתייבשים בשמש, עם ריח של טיח חדש ותקווה זהירה. יש יישובים שבהם הועברו מבנים זמניים כדי לפתוח שנת לימודים, גם לפני שהבתים עצמם מוכנים. יש כאן מאמץ ברור לדחוף את החיים קדימה, גם כשהחיים צולעים, גם כשהדרך ארוכה, גם כשהזמן עצמו נעשה אויב.

ועדיין, בתוך התמונה הזו נשארות המשפחות שלא הגיעו אל הבית. כמאה משפחות שלא קיבלו עדיין מגרש, משפחות שהסכמים סביבן עוד מתגבשים, משפחות שנתקעו בין החלטה להחלטה, בין תכנון לביצוע, בין הבטחה לשטח. וכאן, בשולי התהליך, נמצא הכאב החריף ביותר. כי קל לדבר על רוב גדול שנמצא במסלול טוב; קשה להביט בעיני אדם אחד שנשאר מאחור. קל לומר “רובם כבר בדרך”; קשה לעמוד מול משפחה אחת שמרגישה שהיא עדיין במדבר.

על רקע זה הגיעו מכתבי הדרישה לתשלום שכר דירה. החלטת הממשלה קבעה כי מרגע שאדם מקבל מגרש, יש לו 24 חודשים להתגורר ללא שכר דירה כדי לבנות בזמן סביר. יש היגיון מנהלי בהחלטה הזאת. המדינה אינה יכולה להחזיק לנצח דיור זמני כאשר אדם מחזיק מגרש, פיצוי, תוספות, ואפשרות להתקדם. אך החיים, כדרכם, אינם תמיד נכנסים יפה לתוך סעיף. יש מי שקיבלו מגרש לפני ארבע שנים ולא בנו. יש מי שהתעכבו מחוסר החלטה. יש מי שהסתבכו כלכלית. יש מי שכספי הפיצויים נשחקו, התפזרו, נגמרו, וכעת הם עומדים מול מגרש מצד אחד ומול ארנק ריק מצד שני. ומה עושה מדינה מול אדם כזה? דוחפת? מחבקת? דורשת? מצילה?

הרב כהן מספר כי המכתבים נבחנו בפינצטה, שלא נשלחו למי שנמצאים באמת בהליכי בנייה ארוכים, ושאם יש טעות — היא תתוקן. הביטוי “בפינצטה” חשוב. יש בו הודאה שפה אין מקום למכונה גסה. מול משפחות עקורות אי אפשר לעבוד בפטיש. צריך יד עדינה, עין בוחנת, לב פתוח, וגם עמוד שדרה. המטרה, לדבריו, אינה לפנות לשם פינוי, כי אם לקדם את כולם אל בית. לגרום לאנשים לקבל החלטות, לזוז, לבנות, לא להישאר בתוך הזמניות שהפכה, בלי ששמו לב, למין קבע עצוב.

וכאן מתגלה אולי החלק האנושי ביותר בתפקידו: ההבנה שכסף לבד אינו מרפא עקירה. יש משפחות שקיבלו פיצויים ועדיין אינן יודעות כיצד להפוך אותם לבית. לא כל אדם יודע לנהל סכומים גדולים לאחר טראומה. לא כל משפחה יודעת לקחת משכנתא, לעמוד מול בנק, להבין ועדות, להתנהל מול קבלנים, לשמור תקציב, לא להיבלע בתוך פחדים ודחיות. לכן הוכנסו מלווים כלכליים, עשרות אנשי מקצוע שעומדים לצד המשפחות, מסבירים, מכוונים, עוזרים להוציא מן הערפל תוכנית מעשית. יש בכך משהו עמוק מאוד: המדינה, אחרי שנים שבהן נתנה צ’קים והבטחות, מתחילה להבין שלפעמים אדם אינו צריך רק כסף. הוא צריך מישהו שיישב איתו ליד שולחן, יפתח איתו קלסר, ויאמר לו בקול שקט: בוא נתחיל. שורה אחת. טופס אחד. החלטה אחת. אחר כך עוד אחת.

סיפורו של הרב כהן הוא סיפור של אדם שנדרש ללכת על חבל דק מעל תהום של זיכרונות. מצד אחד, הוא “בשר מבשרם” של המפונים. הוא יודע מה זו עקירה. הוא יודע מה זה לחזור הביתה בלי בית. הוא יודע מהו כאב שממשיך לנסוע בגוף גם אחרי שהאמבולנס כבר מזמן כיבה את הסירנה. מצד שני, הוא גם נציג המדינה, זה שצריך לומר לפעמים את המילה הקשה, להציב גבול, להפעיל החלטות, להבדיל בין מי שאינו יכול לבין מי שאינו מתקדם. יש מי שיראו בו שליח של המערכת. יש מי שיראו בו אח. האמת היא שהוא נדרש להיות שניהם, וזהו תפקיד כמעט בלתי אפשרי.

כי גוש קטיף אינו רק פרק היסטורי. הוא מבחן מתמשך של נאמנות. נאמנות המדינה לאזרחיה שפונו בשל החלטתה. נאמנות המפונים לעצמם, ליכולתם לקום ולא להישאר לנצח בתוך רגע העקירה. נאמנות הקהילה לזיכרון, בלי להפוך את הזיכרון לכלא. ונאמנות של אדם אחד, הרב אופיר כהן, למקום שממנו בא ולמערכת שבתוכה הוא פועל. הוא עומד שם, בין הכאב לבין התקנה, בין דמעות לבין תקציבים, בין “איך עשו לנו את זה” לבין “איך יוצאים מכאן”, ומנסה לומר דבר פשוט וקשה: אינני יכול לרפא הכול, אינני יכול להשיב את מה שנלקח, אך במקום שבו אפשר לעזור — אעשה הכול. ובמקום שבו אין בידי להושיע — שם הכאב גדול מכולם.

אולי זהו כל הסיפור כולו. לא סיפור של פתרון מושלם, כי אין פתרון מושלם לעקירה. בית חדש אינו מוחק בית ישן. מגרש אינו מחזיר שדרה של עצים. פיצוי אינו מחזיר שנות ילדות, ואפילו יישוב חדש, יפה ככל שיהיה, אינו משחזר במדויק את קול הרוח בכפר דרום לפני שהשער נסגר. אך יש בנייה. יש תנועה. יש משפחות שנכנסות הביתה. יש ילדים שחוזרים לפתוח שנת לימודים במקום שבו הקהילה מנסה להיאחז מחדש באדמה. יש ליווי. יש תיקון חלקי, אנושי, לא שלם, כמו רוב הדברים החשובים באמת בחיים.

ובתוך התיקון החלקי הזה עומד אדם שפצעיו האישיים אינם תעודת חסינות ואינם קישוט ביוגרפי. הם כלי עבודה. הם מאפשרים לו לשמוע רעד בקול שאחרים אולי היו מחמיצים. הם מזכירים לו שכל החלטה ממשלתית יורדת בסוף אל מטבח קטן, אל חשבון בנק, אל זוג הורים עייפים, אל ילד ששואל מתי סוף סוף יהיה לו חדר משלו. ועם זאת, הם גם מחייבים אותו לא להיסחף רק עם הכאב, כי מי שאוהב את האנשים באמת אינו משאיר אותם בבוץ הזמניות. הוא מושיט יד, ולעיתים גם דוחף בעדינות, ולפעמים אומר את המשפט שאיש לא רוצה לשמוע: הגיע הזמן לבנות.

עצם מעצמם. בשר מבשרם. לא כביטוי נאה של הזדהות, כי אם כמציאות של אדם שנושא על גופו ועל ביתו את אותה היסטוריה שהוא מנסה כעת להסדיר במסמכים, בהחלטות, במגרשים ובתוכניות בנייה. ואולי דווקא משום כך, בתוך כל המחלוקת, הכעס והכאב, יש בדמותו תזכורת עמוקה: מדינה נבחנת לא רק ביום שבו היא מפנה אנשים מבתיהם, כי אם בשנים הארוכות שאחרי, כשהמצלמות כבר עזבו, כשהכותרות התקררו, וכשנותרו רק משפחות שמבקשות סוף סוף לסגור דלת של בית קבע, להדליק אור במטבח, ולומר לילדיהן בקול שאולי עוד רועד מעט, אך כבר עומד: הגענו.