יש טעות מצויה בקריאת פרשיות התורה, טעות דקה מאוד, כמעט בלתי מורגשת, והיא באה דווקא מתוך הרגל של ילדות, מתוך שנים שבהן שמענו את הפסוקים שוב ושוב, עד שנדמה לנו שאנחנו כבר מכירים את הכול: אברהם אבינו הולך, יצחק אבינו נעקד, יעקב אבינו נאבק, השבטים יורדים למצרים, משה רבינו מוציא את ישראל — והאימהות כאילו נמצאות סביב הסיפור, בתוך האוהל, ליד הבאר, בשולי הדרך.
אבל מי שלומד בעין של בית מדרש, מי שאינו מסתפק בקריאת המעשה מבחוץ, מרגיש מיד שהדבר אינו כן. האימהות אינן רק חלק מן הסיפור. הן השורש. הן המקום שממנו כל הסיפור מתחיל לקבל צורה. הן אינן עומדות ברקע של בניין כלל ישראל, כי אם בעומק היסודות שלו, במקום שאינו נראה לעין, כמו יסודות של בניין גדול השקועים באדמה, מכוסים בעפר, ואדם פשוט שעובר ברחוב רואה רק קירות וחלונות, אך מי שמבין בבניין יודע שכל החוזק מונח דווקא שם, למטה, במקום הנסתר.
וזו נקודה גדולה בהשקפה: התורה אינה כותבת ביוגרפיות. התורה אינה מספרת סיפורי משפחה לשם סיפור. כל מילה בפרשיות האבות והאימהות היא שורש לדורות. כשחז״ל קוראים להם אבות ואימהות, אין הכוונה רק שהם ההורים הראשונים שלנו מבחינה משפחתית. הכוונה עמוקה הרבה יותר. הם צורת האדם של כלל ישראל. הם המידות, הכוחות, הנטיות הפנימיות, היראה, האמונה, המסירות, השתיקה, התפילה והדמעות שנטבעו בנשמת האומה לנצח.
אברהם אבינו מגלה את האמונה בעולם. יצחק אבינו מגלה את מידת היראה והעקידה. יעקב אבינו מגלה אמת ותורה. ומה מגלות האימהות? כאן צריך להטות את האוזן פנימה, כי הדברים אינם נשמעים ברעש. האימהות מגלות את הכוח להעמיד חיים של קדושה בתוך המציאות עצמה. לא רעיון בשמים, לא התפעלות של רגע, לא דיבור גבוה שנשאר באוויר, כי אם בית, ילד, חינוך, דמעה, המתנה, תפילה, מסירות נפש שקטה, הבחנה דקה בין טוב לרע, בין קדושה לפסולת, בין בן הראוי להמשיך את הברית לבין בן שעלול לקחת את הברכה למקום זר.
שרה אמנו היא הראשונה שמלמדת את זה. הרי אברהם אבינו היה עמוד החסד, פתחו פתוח לכל עובר ושב, מקרב רחוקים, מכניס אורחים, מלמד את העולם שיש בורא. אבל בתוך הבית פנימה עומדת שרה ורואה דבר שאברהם, מצד מידתו הגדולה, אינו רואה באותה שעה. היא רואה את ישמעאל. היא רואה צחוק שאינו צחוק של קדושה. היא מבינה שיש חסד שמקרב, ויש רגע שבו צריך לשמור על יצחק. “גרש האמה הזאת ואת בנה” — אלו מילים קשות, מילים שנראות מבחוץ כמעט כחריפות יתירה, אבל הקב״ה אומר לאברהם: “כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה”.
צריך להתבונן בזה. שרה אינה באה להקטין את החסד של אברהם. שרה מגלה שיש בניין של כלל ישראל שאינו יכול להיבנות בלי גבולות. יש אהבה לכל הברואים, יש קירוב, יש רחמנות, אבל כשמדובר בשורש של יצחק, בשורש הקדושה, שם צריך נקיות. שם צריך שמירה. שם אם בישראל מרגישה בריח דק שבדקים מה נכנס אל הבית ומה עלול לקלקל את האוויר של הילד. לא תמיד אפשר להסביר את זה בנימוקים מסודרים. לפעמים האם מרגישה. לא הרגשה סתמית, לא רגשנות, כי אם חכמה פנימית, “בינה יתירה”, ראייה שחודרת למקום שבו המילים עדיין לא התחילו.
ורבקה אמנו — כמה עומק יש בדמות שלה. בתחילה רואים אותה ליד הבאר, רצה, שואבת, נותנת מים לעבד ולגמלים. חסד נפלא. אבל אחר כך מתברר שרבקה אינה רק בעלת חסד. היא אשה שיודעת להכריע. שני בנים מתרוצצים בקרבה, וכבר שם מתחילה פרשה שלמה של בירור. יעקב ועשיו אינם רק שני ילדים שונים באותו בית. הם שתי תפיסות עולם. שתי צורות אדם. עשיו הוא החוץ, האדמומיות, הציד, השדה, הכוח הגס היודע לדבר בלשון של כיבוד אב וללבוש בגדי חמודות; יעקב הוא האוהל, התמימות, התורה, קול דק שאינו צועק.
יצחק אבינו, מצד קדושתו, מצד מידת הדין העליונה שלו, רוצה לברך את עשיו. ורבקה יודעת. היא יודעת שהברכה אינה יכולה ללכת לשם. כמה אחריות יש ברגע הזה. כל העתיד עומד על חוט דק. אין כאן סיפור של תחבולה קטנה, חס ושלום. יש כאן עומק נורא: האם בישראל יודעת שהברכה מוכרחה להגיע למקום שבו תיבנה תורה. היא אינה פועלת מתוך נוחות. היא אינה מחפשת להקל על עצמה. היא נכנסת למהלך שיש בו פחד, סיכון, כאב, והכול כדי שלא תצא הברכה למקום שאינו ראוי לה.
וזה לימוד עצום לדורות. יש אימהות שהיא חיבוק, ויש אימהות שהיא הבחנה. יש אימהות שמלטפת, ויש אימהות שעומדת בשער ואומרת: עד כאן. לא כל מה שמבריק הוא זהב. לא כל ילד שמדבר יפה באמת שייך לפנימיות. לא כל כוח מתאים לקבל ברכה. בית יהודי צריך לב רחב, אך צריך גם עיניים פתוחות. רבקה מלמדת שהחינוך אינו רק לתת, כי אם לדעת למי נותנים, איך נותנים, מתי נותנים, ומה שומרים.
ואחר כך רחל ולאה. כאן כבר נכנסים לעולם אחר לגמרי, עולם מלא דמעות נסתרות. לאה אמנו — כמה כאב יש בפסוקים שלה. “ועיני לאה רכות”. חז״ל מגלים שהייתה בוכה, שלא תיפול בחלקו של עשיו. צריך לצייר את הדבר, לא בציור חיצוני, כי אם בנפש: ילדה צעירה שומעת כל ימיה שהגדולה לגדול והקטנה לקטן, והיא יודעת מהו עשיו, היא מרגישה את האימה של חיים שלא יהיו חיים של קדושה, והיא בוכה עד שעיניה נעשות רכות. אלו אינן דמעות של חולשה. אלו דמעות שבונות שבטים.
לאה נכנסת לבית יעקב מתוך כאב. היא מרגישה שאינה אהובה כרחל. וכל ילד שנולד לה מקבל שם שהוא תפילה, שם שהוא אנחה, שם שהוא ניסיון להיאחז בקרבת בעלה: ראובן, שמעון, לוי. אדם הלומד את הפסוקים במהירות עלול לראות כאן כאב פרטי של אשה. אבל בבית מדרש מבינים שאין כאן רק סיפור פרטי. כאן מתגלה שאפילו התחושה של דחייה, אפילו מקום שנראה שפל ומרוסק, יכול להפוך להיות שורש מלכות. מיהודה שלה יוצא דוד המלך. ממנה יוצאת מלכות בית דוד. מן הדמעות שלה נבנית תקוות הגאולה.
זהו יסוד גדול: אצל כלל ישראל, שום דמעה של קדושה אינה הולכת לאיבוד. לפעמים הדמעה יורדת בלילה, בשקט, ואף אחד אינו רואה. לפעמים גם האדם עצמו אינו יודע מה יצא ממנה. אבל בעולמות העליונים הדמעה מונחת במקום שלה, ואחרי דורות היא חוזרת בתור מזמור תהילים, בתור מלכות, בתור משיח. לאה אמנו מלמדת שהאדם אינו יודע איזה בניין יוצא דווקא מן המקום שבו הוא נשבר.
ורחל אמנו היא עניין אחר. רחל היא האם הבוכה על הדרך. רחל היא זו שאינה נכנסת לגמרי אל מנוחת הבית. היא נקברת בדרך אפרת, לא במערת המכפלה, מפני שיש לה תפקיד לדורות: לעמוד על הדרך כאשר הבנים יוצאים לגלות. “רחל מבכה על בניה מאנה להנחם”. היא אינה מתנחמת. ויש להבין: מדוע המעלה היא דווקא שאינה מתנחמת? הרי לכאורה נחמה היא דבר גדול. אבל אצל רחל מתגלה שיש בכי שאסור לסגור. יש כאב שמחזיק את הקשר. יש אם שאומרת: כל זמן שהילדים בחוץ, אני לא נכנסת פנימה.
וזו אימהות של כלל ישראל. לא אימהות הנמדדת רק בשנים שבהן הילד קטן ונמצא תחת הסינר. רחל מלמדת שאם יהודייה נשארת אם גם כאשר הבנים רחוקים, גם כאשר הם ירדו לגלות, גם כאשר הם שכחו את הדרך, גם כאשר הם עצמם כבר אינם יודעים כמה הם מתגעגעים. היא עומדת שם, על אם הדרך, ודמעתה נעשית טענה לפני כיסא הכבוד. “מנעי קולך מבכי” — הקב״ה כביכול אומר לה: הבכי שלך פעל. “ושבו בנים לגבולם”.
איזה כוח יש בדמעה של אם. לא נאום. לא מערכה ציבורית. לא קול רעש גדול. דמעה. אבל דמעה שיוצאת ממקום נקי כל כך, עמוק כל כך, עד שהיא פותחת שערים שדברים אחרים אינם פותחים.
ומכאן ליוכבד, אם משה רבינו. פרעה גוזר גזירה. העולם חשוך. היאור, שהיה נראה כמו מקור החיים של מצרים, נהפך למקום של מוות לתינוקות ישראל. ובתוך החושך הזה יוכבד יולדת בן. היא רואה “כי טוב הוא”. חז״ל אומרים שנתמלא הבית כולו אורה. איזה בית זה היה? מבחוץ — פחד. מבפנים — אור. מבחוץ — גזירת מלכות. מבפנים — עריסה קטנה שיש בה גואלן של ישראל.
יוכבד מלמדת שהבית היהודי אינו נמדד לפי מצב הרחוב. גם כאשר בחוץ נושבת רוח של גזירה, בלבול וטומאה, בתוך הבית יכולה להידלק נשמה של משה רבינו. צריך אמונה של אם כדי לראות אור במקום שבו כל העולם רואה סכנה. צריך כוח של אם כדי לקחת תיבה קטנה, למרוח אותה בחמר ובזפת, ולהניח בה לא רק תינוק, כי אם את עתיד כל ישראל. מי היה מאמין? תיבה קטנה על המים, אשה אחת בוכה בשקט, ילדה אחת עומדת מרחוק — ומשם יוצאת יציאת מצרים.
ומרים עומדת מרחוק “לדעה מה יעשה לו”. גם זו נקודה נפלאה. מרים עדיין נערה, אבל יש בה כוח של אם. היא אינה בורחת מן הכאב. היא עומדת ומביטה. הרבה פעמים זה כל מה שאדם יכול לעשות בתחילה: לא לברוח. לעמוד. לשמור קשר עין עם התקווה. וכאשר מגיע הרגע, היא פועלת. היא מדברת עם בת פרעה, מחזירה את משה אל יוכבד, ופתאום מתברר שההשגחה העליונה עוברת דרך ילדה אחת שלא הסכימה להתייאש.
ואז חנה. חנה היא בית ספר שלם לתפילה. היא עומדת בשילה, מרת נפש, מתפללת על ילד. לא תפילה מן השפה ולחוץ, לא מילים יפות, לא נוסח מסודר שמכסה על לב קר. “ואשפוך את נפשי לפני ה׳”. היא שופכת את הנפש. עלי הכהן רואה את שפתיה נעות וקולה לא יישמע, ואינו מבין מיד מה לפניו. כי תפילה אמיתית לפעמים נראית מבחוץ בלתי מובנת. אדם עומד, שותק, רועד קצת, והשפתיים זזות. אבל בפנים — ים שלם נשפך.
חנה מבקשת בן, וכאשר היא מקבלת אותו, היא מביאה אותו לבית ה׳. כאן מתגלה סוד גדול בחינוך. ילד אינו רכוש של ההורים. ילד הוא פיקדון. ודאי שהלב של אמא רוצה להחזיק, לקרב, לשמור, לעטוף, להריח את הילד מקרוב, לראות אותו בכל בוקר ליד השולחן. אבל חנה מלמדת שגדלות של אם היא לדעת שהבן נולד לשליחות. היא אינה מאבדת אותו כשהיא מוסרת אותו לה׳. היא מגלה מהי אימהות גבוהה: לא לקשור את הילד אל עצמי, כי אם לקשור אותו אל מקורו.
וכשמחברים את כל הדברים יחד, נפתח מבט חדש על האימהות בתנ״ך. הן אינן “דמויות נשיות” במובן החיצוני שאנשים רגילים לדבר בו. הן צינורות של השגחה. הן בונות את הפנימיות של כלל ישראל. האבות מגלים את הקווים הגדולים: חסד, גבורה, אמת. האימהות מכניסות את הקווים הללו לתוך החיים, לתוך הבית, לתוך הילד, לתוך הבכי, לתוך החינוך, לתוך הבחירה היומיומית. בלי האימהות, הגדלות הייתה נשארת גבוהה מדי, רחוקה מדי, מופשטת מדי. האימהות הורידו את הקדושה אל מקום שאפשר לחיות בו.
וזה נוגע מאוד לדור שלנו. אנחנו חיים בדור שאוהב רעש. כל דבר צריך להיראות, להצטלם, להתפרסם, לקבל שם וכותרת. אבל התורה מלמדת שמרכז הכובד של כלל ישראל נמצא הרבה פעמים במקום שאינו נראה. בבית. בתפילה של אם. בהבחנה שלה על ילד. במילה שהיא אומרת ליד מיטה. בדמעה שהיא מסתירה. בעקשנות שלה לא לוותר על קדושה. בשקט שבו היא מחזיקה משפחה שלמה, לפעמים כשאף אחד אינו מבין כמה כוח נדרש לזה.
אין זה עניין של רגשנות. זו השקפה. כלל ישראל נבנה מן הפנים אל החוץ. קודם בית, אחר כך אומה. קודם אם, אחר כך מנהיג. קודם עריסה, אחר כך הר סיני. קודם דמעה של חנה, אחר כך שמואל הנביא. קודם תיבה של יוכבד, אחר כך משה רבינו. קודם בכי של רחל, אחר כך “ושבו בנים לגבולם”.
לכן כשאנו מזכירים את האימהות, אין אנו מעלים רק זיכרון יפה מן העבר. אנחנו נוגעים בשורש חי. כל בית יהודי שיש בו אמונה, כל אם שמתפללת על ילדיה, כל אשה ששומרת על קדושת הבית גם בזמן שהעולם מבחוץ נעשה מבולבל ורועש, ממשיכה את כוחן של שרה, רבקה, רחל ולאה. היא עומדת באותו מקום פנימי שבו לא תמיד מוחאים כפיים, לא תמיד מבינים, לא תמיד רואים תוצאות מיד, אבל שם נבנה הנצח.
וזו אולי הנקודה האחרונה, הפשוטה והעמוקה ביותר: האימהות מלמדות אותנו שהדבר הנסתר ביותר הוא לפעמים הדבר הקובע ביותר. מי שמחפש רק את המאורעות הגדולים יראה מלחמות, בריתות, יציאות ונסים. מי שמחפש את השורש יראה אמא. יראה אוהל. יראה באר. יראה דמעה. יראה תפילה. ומשם, מן המקומות השקטים הללו, יוצא כלל ישראל לדורותיו.