עין איה על שבת ו, קו
הַמְּבַקַּעַת בֵּיצִים בַּכֹּתֶל וְהַטָּח בִּפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.
יש רגעים קטנים, כמעט בלתי נראים, שבהם האדם מגלה על עצמו דבר מפחיד. לא בשעת משבר גדול, לא תחת זרקורים, לא כשהעולם קורס סביבו. דווקא ברגע פשוט, יומיומי, כשמישהו לידו מספר בשקט שנולד לו נכד, שהבן שלו התארס, שהעסק סוף סוף המריא, שהתלמיד שהיה נדמה אבוד פתאום פרח. ובאותו רגע, במקום שמחה נקייה, עולה בפנים צריבה דקה, דקירה כמעט מבוישת, מן צל שחולף בלב ושואל בלי מילים: למה אצלו כן, ואצלי לא.
הצל הזה הוא לא תמיד קנאה גסה. לפעמים הוא עטוף בנימוס, בחיוך, במילים יפות. לפעמים האדם עצמו לא מודה שהוא נושא אותו. ובכל זאת, הוא שם. כמו עשן דק בחדר סגור, כמו ריח שרוף שנדבק לווילונות גם אחרי שפותחים חלון. והרב קוק מלמד שהצל הזה איננו רק פגם חברתי קטן, לא רק מידה לא טובה שצריך ללטש. יש בו שורש עמוק הרבה יותר, שורש שנוגע ביחס של האדם לעצם הקיום, לעצם העובדה שיש חיים, שיש צמיחה, שיש משהו בעולם שמבקש לבקוע מתוך החושך אל האור.
חז״ל מדברים על מנהגים זרים ומשונים, מין מעשים שקשה להבין מה מבקש האדם לומר בהם. לשבור ביצים, למרוח את תוכנן מול אפרוחים, לרקוד מעליהם, למנות, ללחוש, לפעול בתנועות שנראות כמעט ילדותיות מבחוץ. אבל מתחת למעטפת המוזרה, הרב קוק חושף תהום. הביצה, הרי, איננה רק ביצה. היא הבטחה. היא חיים שעדיין לא יצאו. היא עתיד מקופל בקליפה דקה. וכשאדם בוחר לרסק דווקא אותה, לפגוע דווקא במה שעוד לא התממש, הוא מגלה משהו על העולם הפנימי שלו: קשה לו לשאת פוטנציאל. קשה לו לראות אפשרות של חיים עומדת להיוולד.
יש אכזריות שקטה יותר מן ההרס הגלוי. לא רק לפגוע במה שכבר קיים, גם להתחרט על מה שלא הספקת למנוע. לעמוד מול אפרוח שכבר יצא לאוויר העולם, מול יצור קטן ורועד שכבר אי אפשר להחזירו אל תוך הקליפה, ולומר בלי מילים: חבל שלא עצרתי אותך קודם. חבל שלא כיביתי אותך כשהיית עוד אפשרות. איזו מחשבה איומה זו. איזה קור יש בה. כמה חושך צריך לשכון בנפש כדי שאדם לא רק ישנא כאב או יתקומם מול קושי, כי אם יתקומם מול עצם הלידה, מול עצם היציאה אל המציאות.
וכאן הרב קוק נוגע בנקודה שהלב רועד לידה: יש בנפש הרעה שנאת חיים. לא מפני שאין בה כוח חיים. להפך. היא חיה, רצה, צורכת, בולעת, מבקשת עוד ועוד. אבל כל התנועה הסוערת הזו דומה לפעמים לים חשוך בלילה, גלים רועשים שאין בהם מנוחה, שאין בהם בית. האדם רודף תענוג, סיפוק, הישג, כוח, ובתוך כל הרעש הזה מסתתר לעיתים יחס עוין מאוד לעצם הקיום. הוא משתמש בחיים, אך לא אוהב אותם. הוא ניזון מהם, אך לא מברך עליהם. הוא רוצה את הפרי, אך ליבו לא שמח בעץ.
וזה אולי אחד הפרדוקסים החדים ביותר של התקופה שלנו. הרי לכאורה, ככל שהחברה מתפתחת, ככל שיש יותר נוחות, יותר עושר, יותר טכנולוגיה, יותר פנאי, יותר הישגים, היינו מצפים שתגדל גם אהבת החיים. שיהיה יותר מקום להכרת תודה, יותר מרחב לנשימה, יותר חסד. ובכל זאת, לא פעם קורה ההפך. מתחת לשכבות של ברק, של הצלחה, של מגדלים מוארים ושל מסכים נוצצים, אפשר לפגוש עייפות עמוקה, ציניות, ריקנות, זלזול, רצון לפרק כל דבר קדוש, כל דבר תמים, כל דבר צומח. כאילו התרבות בנתה בית יפהפה, ובתוך הסלון המעוצב היטב יושב לב שאיבד טעם בחיים.
איך זה קורה? איך אדם מגיע למקום כזה?
הרב קוק מוליך אותנו אל השורש: עצבות. לא עצב רגעי, לא יום אפור, לא חולשה חולפת. עצבות כדרך ראייה. עצבות כמשקפיים שהנפש מרכיבה ושוב לא זוכרת איך נראים הדברים בלעדיהם. כשהאדם שקוע בה, הטוב של העולם כבר לא נוגע בו. הלידה לא מרגשת אותו. צמיחה של מישהו אחר לא משמחת אותו. הבטחה שעוד לא התממשה לא ממלאת אותו תקווה. הוא מביט על הכול, על עצמו, על זולתו, על החברה, על העתיד, מתוך עין כבויה. וכשאדם אינו מצליח להאיר פניו אל טוב ה׳, הוא מתחיל לראות גם את המציאות עצמה כמשהו מיותר, מכביד, כמעט מקומם.
ומכאן הדרך קצרה מאוד לצרות עין. כי מי שלא בשלום עם קיומו, מתקשה מאוד לברך על קיומו של אחר. מי שנושא בתוכו תחושה סמויה שהוא עצמו לא ראוי, שהוא עצמו חסר ערך, שהוא עצמו כישלון נסתר, משליך את התחושה הזו החוצה. הוא לא רק כועס על עצמו. הוא כועס על עצם העובדה שיש בעולם מי שמצליח לפרוח. הצלחת הזולת נעשית כתב אישום שקט נגדו. פוטנציאל שמתגשם מול עיניו מרגיש לו כמו אור חזק מדי בחדר שהוא כבר התרגל להיות בו בחושך.
כמה חשוב לעצור כאן ולשאול את עצמנו ביושר: מה קורה בי כשאני פוגש חיים אצל מישהו אחר? לא תיאוריה, לא דרשה, לא רעיון יפה לשולחן שבת. ממש בפנים. כשחבר מספר על ילד שנולד, כשעמית לעבודה מקבל תפקיד שרציתי, כששכן בונה בית, כשאישה שאני מכיר מתחילה לפרוח אחרי שנים קשות, כשבחור צעיר מגלה כישרון, כשילד בכיתה מרים ראש. האם אני מתרחב? האם משהו בי אומר תודה על כך שיש בעולם עוד אור? או שמשהו נסגר, מתקמט, נדרך?
זו לא שאלה קטנה. זו שאלה על העין שלנו. על הלב שלנו. על היחס שלנו לבריאה.
וההפך מן האכזריות הזו איננו רק להימנע מהרס. ההפך הוא ללמוד לשמוח בפוטנציאל. לראות ביצה ולדמיין אפרוח. לראות ילד מבולבל ולראות אדם שלם שעוד מבקש להיבנות. לראות רעיון לא אפוי ולשמוע כבר את הצמיחה הדקה שמתחילה לפעום בתוכו. לראות אדם שעוד נאבק בחולשותיו, לא בזלזול של מי שסופר רק תוצאות, כי אם ברחמים גדולים של מי שמאמין בתהליכים. איזה תיקון עמוק זה דורש מן הנפש. כמה עדינות. כמה אמונה. כמה ניקוי של העין.
כי עין טובה איננה רק תכונה נחמדה. היא הכרזה רוחנית. היא אומרת: אני מאמין בחיים. אני מאמין שהקיום הוא ברכה. אני מאמין שלא כל מה שקטן הוא חסר ערך, שלא כל מה שעדיין לא הבשיל הוא כישלון, שלא כל מה שעודנו סגור בקליפה דינו להימחק. עין טובה היא היכולת לעמוד מול זרע ולכבד עץ, מול שחר ולהרגיש בוקר, מול התחלה ולשמוח כבר עכשיו במה שעוד מבקש להיות.
וכאן טמון גם ריפוי עמוק לאדם עצמו. מפני שמי שלא מצליח לשאת את עצמו, לא יצליח באמת לשאת עולם חי. אהבה עצמית בריאה, נקייה, כזו שאיננה גאווה ואיננה פולחן עצמי, היא קרקע הכרחית לאהבת הזולת. אדם שמסכים לומר על עצמו, בשקט ובענווה, גם אני ראוי לחיים, גם אני ראוי לטוב, גם בי יש פוטנציאל שעוד לא הושלם, יוכל סוף סוף להביט על אחרים בלי עקיצה. בלי תחרות תמידית. בלי רצון סמוי להקטין כדי לנשום.
ובימים שבהם העולם רועש כל כך, והתרבות לפעמים מהללת כוח, צריכה, הישג מיידי וסיפוק מהיר, המילים הללו נעשות דחופות עוד יותר. כי אפשר לגור בעיר משגשגת ולשאת בלב חורבן. אפשר לחיות בתוך שפע ולסבול מרעב פנימי. אפשר לדבר גבוהה על קדמה, על חירות, על מימוש עצמי, ובאותה נשימה ללעוג לתמימות, לבוז לנאמנות, לפחד מילודה, לזלזל במשפחה, להחמיץ כל ניצוץ קטן של קדושה. יש תרבות שמטפחת חיים, ויש תרבות שעוטפת מוות בנייר יפה.
אז מהי התרופה?
הרב קוק כותב עליה בפשטות גדולה, כמעט חרישית: להיות נוהר אל ה׳ ואל טובו. יש במשפט הזה אור של בוקר. הוא לא מציע סיסמה, לא קסם, לא הדחקה. הוא מציע כיוון. תנועה. להפנות פנים אל הטוב, לאמן את הלב לזהות ברכה, להתרגל להודות, להתרגש ממה שצומח, לבחור שוב ושוב בחיים. מי שנוהר אל הטוב, מתחיל להתרפא מן הדחף לרסק. מי שפוגש את ה׳ בתוך המציאות, לא רואה עוד בקיום טעות שצריך לתקן, כי אם מתנה שצריך ללוות ביראה ובאהבה.
אולי זו העבודה העדינה ביותר של אדם מאמין: לא רק להילחם ברע הגדול, גם להיזהר מן הקרירות הקטנה. מן הצמצום שבלב. מן הרגע שבו הוא שומע בשורה טובה, ובמקום לברך, משהו בתוכו מחוויר. ברגע הזה מוכרע הרבה יותר ממה שנדמה. ברגע הזה מתברר האם אנחנו מן הבונים או מן המרוסקים, מן המלווים חיים או מן המתחרטים עליהם.
והלוואי שנזכה לעין כזו, עין ששמחה בלידה גם כשהיא אינה שלה, עין שרואה באחר לא איום כי אם שותף, עין שמביטה בעולם כמו על שדה אחרי גשם ראשון, עם ריח אדמה רטובה ועם הבטחה חרישית שעולה מן הקרקע. הלוואי שנלמד לברך על מה שבוקע, לשמור על מה שעדיין רך, ולומר לכל ניצן קטן שמבקש להיוולד: טוב שבאת.
