הבית בצפת
מאיר המאירי: "צרחות הילדים הקטנים מהדהדים באוזניי עד היום הזה ולא נותנים לי מנוחה"
הזכרון האחרון מהטבח הנורא
שנים רבות עמד בית אונגר בשיממונו, זיכרון אילם מטבח נורא שנערך לפני 73 שנה שבו נטבחו באכזריות סופר הסת"ם של צפת הרב אלתר אונגר הי"ד, בנו אברהם ובנותיו חווה ורחל שיינדל, טבח שעורר סערה רבתי בישוב היהודי בארץ ישראל ובצפת. זו היתה החדירה הראשונה של מחבלים ערבים לתוככי ישוב יהודי , עד אז הם פעלו רק בדרכים. עכשיו שוב סוער הישוב היהודי בצפת עקב תמיכת העירייה ביזם המתכוון להרוס את המבנה, מה שיביא אולי גם להרס הבית הסמוך לו, בית עבו. אהרן גרנביץ-גרנות ואוריה תדמור ירדו לצפת ופגשו שם את ר' מאיר המאירי שישן סמוך לבית הזה בעת שבוצע בו הטבח, את ההסטוריון זאב פרל לשעבר ראש עירית צפת, יעקב שיינקמן הסטוריון וחוקר צפת, ומנהל אגף הצפון של המועצה לשימור אתרים עתיקים שמעון צפריר. ההסטוריה קמה לתחיה. "לא ניתן לקבור אותה", הם מצהירים. בעוד חודש ימלאו לטבח 73 שנה

עד היום לא יכול מאיר המאירי לשכוח את המראות הצרחות הבכי והדם. החלון והדלת נאטמו, תוכו ממולא בשפוכת של בניה אי אפשר עוד להיכנס לתוך הבית הזה, אבל שום אטימה לא תשכיח ממאיר המאירי, יליד צפת ותושב בה מאז לידתו, גבאי בית המדרש 'אברטיש' בצפת, את המראות הנוראים, הוא היה אז רק ילד בן 4 אבל הוא זוכר כל פרט מליל הדמים ההוא שבו לנגד עיניו נרצחה משפחה חרדית שלמה. בעיניים מצועפות הוא עומד אל מול הבית, מביט אל חדריו ובבת אחת חוזר 73 שנים לאחור אל אותו לילה של כ"ג אב כשהוא עלה על יצועו בביתו של חבר שאצלו ישן באותו לילה ולא שיער אפילו לאיזו דרמה תוביל אותו שינת הלילה הזאת. זכר לא נותר מהמשפחה ההיא משפחת סופר הסת"ם של צפת פרט לאותו בית. וגם את אותו בית מבקש יזם להרוס לטובת בניה מודרנית וגדולה. למשפחת המאירי וכך גם לשאר ותיקי צפת לא יהיה עוד זכרון מהמשפחה ההיא. ואם לא די בכך, אם הקבלן אכן יבצע את תוכניתו , גם בית עבו שממנו יוצאת מידי שנה התהלוכה לקבר הרשב"י הפותחת את הילולת הרשב"י, גם הוא עומד לפני הריסה טוטאלית ועמה גם הזכרון הזה שהבית נושא איתו.
"הלכתי לישון", הוא מספר, "ישנתי בחדר לא בביתי אלא בבית משפחה של חבר שאירח אותי", הוא מספר, "שמעתי לפתע יריה שנורתה", הוא ניזכר, "הם ירו בעששית מנורת נפט בחדר שבו ישנתי", מספר המאירי, "הם ניסו לפתוח את החלון והדלת של החדר , אבל הם לא הצליחו ואז הם עברו לבית השכן שבו גרה משפחת אונגר" המאירי לא ידע באותו רגע שהוא ניצל בנס וכי מי שירה בעשישית הנפט שלו הם מחבלים מהכפר השכן זייתון. אבל כעבור כמה דקות הם הבינו שמשהו לא כשורה בבית שלידם. "התחלנו לשמוע צרחות אימים בעיקר של הילדים", ניזכר ר' מאיר בחלחלה, "צרחות כאלה לא שמעתי בכל ימי חיי, אליהם הצטרפו גם צווחות אימים של שתי נשים. לא ידעתי מה קורה שם וזה עורר את סקרנותנו. בינתיים התעוררו גם המבוגרים שבבית, ההורים של החבר שלי. הם לא נתנו לנו לצאת מהבית. לאחר כמה דקות נודע לנו שערבים חדרו לבית משפחת אונגר הסמוך כל כך, בבת אחת התבררה לנו התמונה שהיריה ששמענו וששברה את העשישית היתה של המחבלים האלה שניסו להיכנס לחדר שלנו ולא הצליחו", אומר המאירי.
הדבר הזה התרחש כאמור בליל כ"ג אב בשנת תרצ"ו 1936 היא שנת המרד הערבי הגדול נגד השלטון הבריטי, באותה שנה פגעו הערבים בכל המתקנים של השלטון הבריטי. והם ניצלו את ההזדמנות לפרוע גם בהיהודים.זאת גם היתה התקופה שאחרי מאורעות תרפ"ט והשחיטה הגדולה שהיתה ביהודי צפת וחברון , מאז טבח תרפ"ט צפת למדה להגן על עצמה. ההגנה הפעילה הגנה הקפית על הרובע היהודי בצפת . באותה תקופה מנתה האוכלוסיה היהודית שביעית מהעיר בלבד. הרובע היהוי היה מחולק לשני רובעי משנה הרובע הספרדי והרובע האשכנזי בכל אחד מהם פעל גדוד הגנה ולו מפקד משנה שהיה כפוף למפקד העיר. כמו כן הוקמה גם תחנת נוטרים בצפת שבה היו שירתו שלשה נוטרים צבאיים שקיבלו משכורת מהצבא הבריטי. אחד מהם היה מאיר מיבר, לימים מפקד העיר צפת מטעם ההגנה. הוא גם היה לאחר מכן ראש עירית צפת.
שעות אחרי הצהרים, השמש צובעת בכתום חזק את ערי מירון. אנחנו: מאיר המאירי, יעקב שיינקמן, זאב פרל, שמעון צפריר עומדים במרכזה של העיר העתיקה בצפת, ליד הבית המפורסם שעל השארתו בחיים הם נלחמים. מנסים להחיות את הימים ההם. "הבט כאן" מראה לי זאב פרל, הסטוריון חוקר צפת לשעבר ראש העיר, הוא מראה לי שביל היורד למטה לשולי הרי צפת. "על פי מיקום החדירה של הכנופיה לבית הממוקם בשולים הצפון מערביים של הרובע היהודי גם אני וגם מאיר המאירי ראש עמותת ותיקי צפת משערים שמי שהתקיף את העיר צפת לא היו ערבים מקומיים כי אם ערבים ישראלים שבאו מלמטה מכפר עין זיתון הנמצא למטה. חלק מהם שלטו בעיר צפת. תושבי הכפר עין זתון השתתפו באופן פעיל בטבח בתרפ"ט הם רצחו בעל ואשה זקנים שחיו בישוב היהודי הקטן עין זתים שהיה מושב יהודי קטן ליד צפת. כל תושבי הישוב ברחו משם להוציא את אותם שני זקנים שנותרו ונשרפו חיים על ידי הערבים.
חוליית המחבלים הולכת בין השבילים, עוברת את המקום שבו הייתה מוצבת עמדת שמירה של ההגנה, עמדה ששימשה לאחר מכן במלחמת השחרור ומוצבת במקום עד היום הזה, חודרת אל הרחוב של הרובע היהודי ומהרחוב היא יורדת לתוך הבית, בהתחלה עוברת החוליה באותו בית שבו ישן מאיר המאירי, אולם משלא צלחו לפרוץ לשם הם ממשיכים לבית השכן, בית משפחת אונגר.
השעהך הייתה 8 בערב, המשפחה גמרה זה עתה לאכול ארוחת ערב, אבי המשפחה הספר המפורסם רבי יחיאל צבי המכונה אלטר סופר, חסיד צ'רטקוב מוהבק חזר זה עתה מתפילת ערבית בבית המדרש 'תפארת ישראל' שבו התפלל. הילדים שוכבים לישון והאב סופר הסת"ם חוזר לשולחן עבודתו להמשיך לכתוב את פרשיית התפילין שאותה החל היום. זו השעה שבה חודרים המחבלים לבית המשפחה . איש לא שיער שכך יהיה. משפחת אונגר הייתה הקורבן הראשון. הם פורצים את הדלת, פוגשים את האב הרכון על פרשיית התפילין, מכים בו מכת גרזן בראש ומבקעים את ראשו לשניים. מוחו נשפך והכל לנגד עיני אשתו ושלשת ילדיו הרכים הפורצים בצווחות אימים המהלכים בכל השכונה מקצה ועד לקצה. לאחר מכן הם רוצחים במקום גם את הבן אברהם יצחק יעקב והבת חווה הקטנים בעזרת מכות גרזן וגם סכינים. הם פוצעים בצורה אנושה את הבת הגדולה מרים שיינדל. . האם חיה רבקה אונגר שראתה את משפחתה נרצחת לנגד עיניה, הערבים היכו בגרזנים ללא אבחנה כתוצאה מכך נפצעת אם המשפחה ואצבעה נקטעת.
בינתיים התקרבו לשם אנשי ההגנה. הפורעים נבהלים מפסיקים את מעשה הצרח שלהם ובורחים לכפר. האם והסבתא המבוהלים נותרו עם הגופות מלאות הדם והזוועה כשהם מבוהלים עד אימה ולא קולטים את המצב החדש שאליו נקלעו.
אנשי ההגנה גילו אותם בצורה הזאת. הם שמעו אנחות מתוך הבית, ומצאו את הבית בצורה זוועית. גופתו של האב הייתה שרועה על הריצפה כשמוחו שפוך, וחצי פניו חסרות, שני הילדים היו הרוגים. האם והסבתא התרוצצו בין הגופות. את הבת שנותרה בחיים פינו לבית החולים.
נתן שור היה אחד מאנשי ההגנה שגילו את הגופות וכך הוא מתאר זאת בספרו "תולדות צפת" : "פתאום שמעו הבחורים אנחה חרישית מאחד הבתים, נכנסנו פנימה והנה בתוך חדר אפל שכל רהיטיו, שולחן, כיסא שבור וארגז ספרים, ספרי תורה ברובם – מוטלת על הרצפה גוויית אדם וגולגולתו רצוצה, חצי הראש חסר, רק זקן אתה רואה, חלק מן האף ועין ימנית...ומסביב לגווייה – דם ומוח...ובחדר השני, על כלי מטבח – שלושה ילדים קטנים זבי דם, שניים מהם עדיין עיניהם פקוחות, וזקנה (הסבתא) מסתובבת כמטורפת בין חדר לחדר ומקוננת, והאם רצה מילד לילד, היא אינה בוכה ואינה צועקת, רק עיניה פקוחות לרווחה ובקול חרישי היא משננת בלי הרף: 'מיר זאל זיין פאר אייך...' . גם היא פצועה, אצבעה הקטועה תלויה על פיסת עור
בלבד..."
הקהילה היהודית שבעיר סערה וגעשה. זאת היתה החדירה הראשונה לרובע מאז ימי תרפ"ט אומנם הערבים פגעו ביהודים אבל רק בדרכים, הם לא העזו עד אז לחדור לתוך הישוב היהודי. זאת הייתה החדירה הראשונה. היהודים הרגישו שהמבצר שלהם נפרץ שהם לא יכולים להרגיש בטוחים גם בתוך ביתם שלהם, הם היו נסערים ונרגשים. בעצם כל הישוב היהודי כולו בארץ ישראל היה נרעש ונרגש. רצח משפחת אונגר עורר את כל היהודים, זאת היתה הסלמה של יחסי יהודים וערבים בארץ, היהודים דרשו הגנה מהשלטון הבריטי. הרצח של משפחה שלמה על ילדיה הרכים זיעזע את כל הישוב כולו.
למחרת התקיימו ההלויות. אלפי יהודים בוכיים ומזועזעים ליוו את האב ושני ילדיו למנוחת עולמים בבית העלמין בצפת. הילדה הגדולה מרים שיינדל שנפצעה ונותרה בבית החולים שמעה על מה שקרה לבני משפחתה. באותו יום, מאוחר יותר,נפחה גם הבת הפצועה את נשמתה והצטרפה למשפחתה כשלצידה ספר התהילים שבו קראה מאז שנפצעה ופונתה לבית החולים.
גם הבריטים הזדעזעו. תושבי צפת היהודים מתארים כי אפילו הם, הבריטים קרי המזג, השתתפו במסע ההלוויה קורע הלב של האב ושני ילדיו. אפילו הם לא יכלו לעמוד אל מול היהודים הבוכיים והשבורים הם לא יכלו להתאפק אף הם פרצו בבכי. השמירה תוגברה ברובע היהודי.
זה אולי היה סופה של המשפחה אך לא סופו של הבית. "לבית היה עדיין חלון ודלת שרכו ניתן היה להיכנס. אף אחד לא רצה לגור בבית שבו נרצחה משפחה שלמה והציבור עשה בו שימוש אחר. מגוייסים חדשים ל'הגנה' צריכים היו להתאמן ולשם כך קיבלו תרגיל של אומץ להתגנב בלילה בחושך לתוך הבית של האונגרים, היתה זאת בהחלט משימה שאומץ רב היה כרוך בה. בנימין גייגר, אף הוא עד לאחרונה תושב צפת בנה בתוך הבית הזה סליק שבו החביא נשק לשעת חירום. היו אלה השנים לקראת שנת 48 ההגנה ניסתה לאסוף נשק ככל יכולתה מכל מיני מקורות. את הנשק הזה החביא בנימין גייגר שהיה מפקד הרובע היהודי של צפת בעת מלחמת השחרור, בין הייתר גם בבית אונגר. כדי לאסוף נשק לצפת נערכו בישוב היהודי בצפת מגביות. ההגנה קבעה על פי המצב הכלכלי של המשפחה כמה עליה לשלם. התשלום נעשה דרך מכירת כרטיסים לאירועים שונים שההגנה קבעה שהכנסותיהם יהיו קודש לטובת הנושא הזה. על מנת שלא יגידו שהכסף לא הגיע ליעדו, דבר שהיה גורם להלשנה לבריטים שהיו עוצרים את ראשי ההגנה בצפת ויתכן שאפילו מעלים אותם על הגרדום, החליטה ההגנה לעשות מעשה ולעשות לתושבים לא פחות מ.. תצוגת נשק, דבר מסוכן לא פחות באותם ימים שבהם שלטו הבריטים והחזקת נשק בידי יהודים יכלה להסתיים גם בגזר דין מוות. תצוגת הנשק נערכה אף היא בבית אונגר. הם זימנו לשם כמה אנשים בעלי מעמד ועשירים שיראו את הנשק שנאסף בכספם והכל תוך כדי הסתכנות. וזה היה השימוש האחרון בבית הזה מאז המשפחה וזכרה נשכחו. רק מתי מעט זכרו את הטבח ואת המשפחה.
יעקב שיינקמן, איש מחשבים במקצועו, ובעל תואר שני בארכאולוגיה מטעם אוניברסיטת בר אילן, מתעניין וחוקר את ההסטוריה של צפת במשך שנים רבות. הוא אסף את סיפוריה, תיעד את אנשיה, מדריך באתריה וגם הוא נתקל בסיפורה של משפחת אונגר. "כשהתחלתי להתעניין בצפת", הוא מספר "התחלתי לחפש את בית אונגר. בפגישה הראשונה שלי עם מאיר המאירי הוא הוביל אותי אל הבניין וסיפר את סיפורו של הבית". שיינקמן אף גילה בקלות רבה את הקברים של בני המשפחה על יד חלקת נרצחי תרפ"ט מוזנחים מכוסים בצמחיה שאף הגנה על הקברים המוזנחים. לפני מספר שנים הוא אף טיפל בניקוי הקברים מהצמחיה מסביב לקברים וקבע שלט עץ מוגן היטב שאותו קבעו באדמה הסלעית והקשה של בית העלמין בצפת. כשמלאו 70 שנה נערכה פעם ראשונה אחרי שנים רבות אזכרה למשפחת הקדושים אונגר שנשכחה מלב. מאז בכל שנה עולה שיינקמן יחד עם וותיקי צפת ושוחריה לקברם של הקדושים שנטבחו ועורך להם אזכרה.
הבית נותר על כנו במשך שנים רבות כעדות מוחשית לרצח הנתעב של משפחה שלמה בישראל, וחודשים ארוכים לאחר המעשה עדיין ניתן היה להשקיף מחלון הבית בסמטה הצרה אל השולחן הערוך טבול בדם בני המשפחה האומללים, "כילדים עוד היינו עוברים במקום מפעם לפעם, מביטים בבית הזה, ובורחים בבהלה, הוא היה בית מפחיד", מספר מאיר המאירי.
אלא שלאחרונה נפל דבר, הבית הזה שוב מסעיר את הקהילה היהודית של צפת. עירית צפת וראש העיר אילן שוחט, מתכוונת להרוס את הבית ולבנות במקומו בית רב קומות, הבית ההסטורי הזה המשמש כבית הזכרון האחרון למשפחת אונגר. וזה עוד לא הכל. "הבט כאן", מראה לי מאיר המאירי בית סמוך, זה לא בית אלא חצר חצרה של משפחת עבו. הבית ריק ואין בו איש. פעם אחת בשנה מתעורר הבית הזה לתחיה, בערב ל"ג בעומר. אז מגיעים נכבדיה של העיר ואורחים מבחוץ ומשם יוצאת תהלוכה ססגונית בלווי ספרי תורה אל קבר הרשב"י במירון. התהלוכה המסורתית מבית עבו לציון הרשב"י במירון פותחת למעשה את חגיגות ההילולת רבי שמעון בר יוחאי במירון.
והכל כדי להנציח את ראש המשפחה הרב שמואל עברו שגולת הכותרת בפעליו הברוכים, בראשית דרכו בארץ הקודש, הייתה, ללא ספק, גאולת חלקת הקבר של רבי שמעון בר יוחאי במירון, שיקומו, והקמתו של בית הכנסת הניצב מעליו עד עצם היום הזה.
ב- 1870, שמונה שנים לפני ייסודה של פתח-תקוה - רכש הרב שמואל עבו מבעלי הקרקע הערביים כ- 7000 דונם אדמה חקלאית בכפר מירון ויישב שם עשרות משפחות יהודיות מיוצאי כורדיסטאן.
לאות הוקרה על גאולת קברו של הרשב"י העניקה לו הקהילה היהודית בצפת ספר תורה על שמו, מצופה כסף וזהב, ובערב ל"ג בעומר תקצ"ג (1833) הובל ספר תורה זה בפעם הראשונה, ברוב עם והדר, מחצר בית עבו בצפת אל קבר הרשב"י במירון.
כך נרקמה מסורת מיוחדת במינה: פתיחתן של חגיגות ל"ג בעומר בבית עבו בצפת. במרוצת הזמן הן הפכו לחלק בלתי נפרד מהפולקלור הדתי-עממי לא רק של צפת אלא של הארץ כולה, כשהלפיד עובר, זה הדור החמישי, מאב לבן, וכל אחד מנושאיו רושם דף נוסף בסגה העממית רבת ההוד: ההגדה לבית עבו.
ותיקי צפת ושוחרי ההסטוריה של צפת אינם שותקים. הם מפעילים את בני הנוער של העיר, יחדיו הם כתבו עצומה לראש העיר וכך הם כותבים בעצומה:
אנו, הח"מ, ותיקי צפת ופעילים בשימור צפת ומורשתה, מוחים בזאת על הכוונה לפגוע, להחריב ולהרוס את "בית אונגר" בעיר העתיקה ולפגוע ביסודות בית עבו ההיסטורי הגובל עם "בית אונגר" – הבית שממנו יוצאת תהלוכת ספר התורה המסרתית בערב ל"ג בעומר לקבר הרשב"י במירון זה 176 שנה ברציפות.
"בית אונגר", הגובל עם בית עבו והניצב על כנו מזה 76 שנה כעדות מוחשית לרצח הנתעב של משפחה שלמה בישראל ב-13 באוגוסט 1936 , אירוע דמים, שבו נטבחו בדם קר אב המשפחה , ר' אלתר אונגר הי"ד, סופר סת"ם, יחד עם בניו ובנותיו; בית זה מיועד היה מטבע הדברים להשתמר,תוך שיקומו המקורי, "כאתר-היסטורי" לפרעות הדמים הנתעבות ביהודי צפת. גם בהתאם לתוכנית המתאר האזורית של העיר העתיקה בצפת חל איסור על כל בנייה במקום, בלי אישור מפורש של רשות העתיקות, שאין להעלות על הדעת, שתרשה לעצמה לתת יד למחיקת זיכרון הרצח האכזרי.
אם לא די בכך, בניה נתעבת זו, תגרום להרס, חורבן ופגיעה קשה ב"בית עבו" וזאת מתוך כוונה לפגוע במסורת ארוכת שנים של תהלוכת ספר התורה המסורתית מבית עבו לקבר הרשב"י במירון מדי ערב ל"ג בעומר זה 176 שנה ברציפות.
אנו פונים בזה לכבוד ראש העיר צפת, הן כראש עיר והן כיו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה, וכן לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, ולרשות העתיקות - שלא לתת יד להרס ולחורבן המתמשכים של גורמים זרים ואינטרסנטים, הפועלים בתוך העיר העתיקה באין מפריע, ומשמידים והורסים את מורשת צפת ההיסטורית בכללותה ואת הרובע הספרדי בצפת במיוחד.
אנא, מנעו בכייה לדורות ואל תתנו ידכם להכחדת הרובע העתיק ההיסטורי, שבין שרידיו האחרונים בית אונגר ובית עבו המסורתי.
זאב פרל כיום הסטוריון וחוקר צפת ובעבר ראש עירית צפת מרוצה "אנחנו מעוניינים לשמר את המסורת של העיר, כל מקום שבו נרצח יהודי חשוב לנו", אומר פרל, "בעבר כראש עירית צפת בנינו את החומה כדי לשמר את הבית, לא יכולנו לעשות הרבה בתוך הבית משום שהוא לא שייך לנו. בא לכאן יזם פרטי ומצא כמה שיירי בשר שאינם ידועים לנו והחתים אותם", מספר פרל, "אני קורא לתושבים החדשים הבאים ורוכשים כאן נכסים להחשב בעברה המפואר המלא מסורת יהודית להתחשב בנו. לא יתכן שקבלן לא ידע מעט מסורת יהודית ואת המסורת של העיר", הוא אומר ומספר שבזמן היותו ראש עיר הוא העסיק ארכאולוג עירוני שהיה לידו בעת שהחליט החלטות הקשורות לרובע היהודי על מנת שלא לפגוע במורשת של העיר.
יחד איתנו נמצא גם נציג המועצה לשימור אתרים שמעון צפריר שיעשה כל שיוכל לבטל את החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה לאשר את הבניה. "בכל עיריה צריכה לקום וועדה סטוטורית לשימור מבנים עתיקים", הוא אומר, "ברשויות רבות וועדה כזאת לא קמה תחת זאת קמה וועדת אדריכלים לא מקצועית. בעיריות רבות 'מורחים' אותנו ומסבירים שרק מבנים שהוכרזו כברי שימור צריכים לעבור וועדה כזאת, בעוד שעל פי החוק כל בית הנושא בין כתליו זכרון לאומי של יהודים שנרצחו או שעברו בבית הזה משהו, הוא חייב לעבור וועדה חוקית לפני הריסתו. העיריה עוברת על החוק ובכוונתי לעשות הכל על מנת לעצור זאת".
השנה, שנת ה 73 לרצח שיחול בעוד כחודש, מקווים הלוחמים למען שימור הבית להביא לצפת אנשים רבים לספר להם את סיפור הטבח הנשכח שהסעיר את הישוב היהודי בארץ ישראל והם מבטיחים שעל הבית הזה שוב יבער הישוב היהודי בארץ ישראל, ההסטוריה לא תשכח כי עם שאינו משמר את העבר גם עתיד אין לו".