עיון בדברי הרב קוק על הגמרא בשבת סז.
הַכֹּחַ הַנִּסְתָּר שֶׁבִּתְפִלַּת הָרַבִּים
יש מראות שנראים כמעט ילדותיים במבט ראשון, ורק כעבור רגע מתברר שהם נוגעים בשורש עמוק מאוד של החיים. עץ אחד, באמצע השדה, גזעו צבוע באדום. לא פריחה, לא פרי, לא יופי של מטע בשעת בוקר. כתם אדום. סימן מצוקה. צעקה אילמת. מי שעובר לידו עוצר, שואל את עצמו מה קרה כאן, מי פצע את העץ הזה, מי סימן אותו כך לעיני כל. ובדיוק ברגע הזה, כך אומרת הגמרא, מתחיל להתרחש דבר מה גדול: הלבבות נפתחים, אנשים יודעים שיש כאן כאב, והרבים מתבקשים להתפלל.
על פניו זה נשמע מוזר. מובן לגמרי מדוע מעמיסים אבנים על עץ שמשיר את פירותיו מרוב שפע. יש בזה היגיון חקלאי פשוט; מחלישים מעט את הכוח המתפרץ, מאזנים את הזרימה, משיבים את העץ למידה נכונה. אך צבע אדום על הגזע, מה הוא עושה? איזו רפואה יש בו? האם אין כאן מנהג סתום, חיקוי של דרכי גויים, תנועה חיצונית בלי תוכן, מחווה שאין לה יסוד?
וכאן פותח הרב קוק פתח רחב, כמעט מסנוור, להבנת היחס שלנו אל הנסתר. לא כל דבר שאינו נתפס בידיים הוא הבל, ולא כל מה שהתפתח אצל אומות העולם נושא בהכרח טומאה. השאלה היסודית היא מהיכן הדבר נובע. אם מדובר במהלך גלוי, מובן, כזה שיש לו שורש בהוויית החיים הפשוטה, הוא איננו מקבל חותם זר רק מפני שמישהו אחר עשה בו שימוש. חכמה גלויה היא חכמה אנושית. סדר טבעי הוא סדר טבעי. אדם איננו נדרש לפחד מכל מה שלא נולד בביתו.
אבל יש גם נסתר אחר, סמיך יותר, כזה שצומח מעומק נפשה של תרבות זרה, מתוך דמיון, מתוך השקפה סמויה, מתוך עולם פנימי שאיננו שלנו. כאן כבר צריך זהירות. כי לא כל חושך הוא עומק, ולא כל סוד הוא קדושה. יש סודות שמריחים כמו קטורת טהורה, ויש סודות שמריחים כמו חדר סגור שלא נכנס אליו אוויר שנים. הרב קוק מלמד שהזהירות מ"דרכי האמורי" איננה פחד ילדותי מהבלתי מובן; זו שמירה על הנשמה, על הטון הפנימי, על הצליל המיוחד של כנסת ישראל בתוך העולם.
ובתוך ההבחנה הזאת מגיע החידוש היפה כל כך, כמעט בלתי נתפס ביופיו: כוח התפילה הוא אמנם דבר נסתר, אך הוא נסתר שלנו. לא קסם, לא מאגיה, לא תחבולה אפלה שנועדה לכופף את המציאות בכוח. תפילה היא תנועה של נשמה שפונה אל מקורה. תפילת רבים היא תנועה של נשמות רבות, שמתכנסות לרגע אחד סביב בקשה אחת, סביב חסר אחד, סביב כאב אחד, ובאותו רגע נוצר בעולם חיבור עמוק יותר, בהיר יותר, חי יותר.
האדם המודרני רגיל לחשוב שהעולם בנוי מיחידות נפרדות. כל אחד חי בתוך עורו, בתוך ביתו, בתוך עולמו הפרטי, והקשר עם הזולת עובר דרך מילים, מסכים, מעשים נראים לעין. הרב קוק מבקש מאיתנו לעצור ולהקשיב מתחת לפני השטח. הנפש איננה אי בודד. רצון של אדם אחד נוגע בחברו. כאב של יחיד מרעיד מרחב שלם. שמחה של ציבור יכולה להרים אדם עייף מתוך בור פנימי. כולנו מכירים את זה מן החיים, גם בלי לקרוא לזה בשם: מילה טובה שמאירה יום שלם, פחד שעובר בחדר בלי שמישהו ניסח אותו, אמונה של קבוצה שמחזקת לב יחיד ברגע שבירה. אם כך בין אדם לאדם, למה שנחשוב שהתפילה נעצרת בשפתיים?
לפי הרב קוק, כשהרבים מגלים את רצונם להיטיב דרך תפילה, הם לא רק מביעים הזדהות. הם פועלים. הם מזרים שפע של רצון טוב, של חיים, של חסד. לא במובן המכני והגס, כאילו יש כאן כפתור שמפעילים, כי העולם עמוק יותר מכל נוסחה, אך במובן אמיתי מאוד: תנועת הנפש מטביעה רושם במציאות. יש לאדם שלטון פנימי. יש לציבור כוח פנימי. וכשהכוח הזה פונה אל אדון כל, מתוך בקשת רחמים, הוא נעשה כלי לתיקון.
מכאן גם נובעת ההלכה המופלאה של "טמא טמא יקרא". מי שסובל, מי שנושא פצע, מי שנמצא בשעת חולשה, לא מוכרח להסתתר תמיד מאחורי דלת סגורה. יש ערך בלספר את הצער לרבים. לא כדי לעורר רחמים זולים, לא כדי ללקט תשומת לב, לא כדי להפוך כאב להצגה. יש ערך עמוק בהודעת הצער, מפני שכך הציבור יכול לשאת אותך בתפילתו. לפעמים אדם נופל בדיוק ברגע שבו כבר אין לו כוח להתפלל על עצמו, ואז הציבור נעשה בשבילו ריאות נוספות, לב נוסף, לשון נוספת הבוקעת לשמים.
וכאן מגיעה הנקודה שנשמעת בתחילה כמעט פרועה: גם עץ יכול להיות מונח בתוך המעגל הזה. לא מפני שהעץ הוא אדם, ולא מפני שהתפילה מוחקת את ההבדלים שבין מדרגות הבריאה, כי יש הבדל, ויש סדר, ויש עולם בנוי. ובכל זאת, המציאות כולה כרוכה זו בזו. הצומח איננו גוף זר בתוך הבריאה. גם הוא חי מתוך שפע אלוהי, גם הוא עומד בתוך מארג של חיים, גם הוא יכול להיפגע מחוסר איזון וגם הוא יכול להיתקן כאשר רצון טוב, מדויק ומכוון, נשפך עליו. העץ האדום בשדה איננו קישוט עממי. הוא בקשת עזרה. הוא מודעת כאב. הוא כמו אדם שמרים עיניים ואומר בשקט: ראו אותי. התפללו עליי.
זה אולי אחד הרעיונות המנחמים ביותר שיש בדברי הרב קוק, במיוחד בדור שכל כך רגיל לציניות. הרי קל מאוד לחייך חיוך דק מול דיבור על תפילה. קל לשאול מה בדיוק היא משנה, איפה המדידה, איפה ההוכחה, איפה הגרף. אך החיים עצמם מלמדים אותנו שיש כוחות שפועלים גם בלי שנוכל לשקול אותם במאזני מעבדה. אהבה משנה גוף. פחד חורך פנים. תקווה מחזירה נשימה. ייאוש סוגר את החלון הפנימי. אם כל אלה פועלים בעולם, מדוע דווקא תפילה, התנועה הגבוהה והטהורה של הרצון האנושי, תיחשב דמיון בלבד?
הרב קוק לוקח אותנו צעד נוסף פנימה. הסיבה שתפילת ישראל פועלת איננה רק מפני שלבבות רבים התאספו יחד. יש כאן שורש עמוק יותר: הרצון הפנימי של כנסת ישראל, בשעה שהוא מזוכך ופונה לטוב, קשור בקשר אמיץ עם הרצון האלוהי שמחיה את המציאות. זו מחשבה עצומה. האדם איננו עומד מול שמים אטומים ומנסה לשכנע כוח רחוק להקשיב לו. יש התאמה פנימית, יש זיקה, יש קרבת נשמה. כשישראל מבקשים חיים, חסד, רפואה, תיקון, הם נותנים קול למשהו שחקוק עמוק במבנה העולם.
ואז העץ האדום מפסיק להיות פרט משונה מהגמרא, והופך למראה שמוצבת מול חיינו. כמה פעמים אנחנו עוברים ליד כאב צבוע באדום ולא נעצרים. אדם שמבקש עזרה ברמז, משפחה שנשמטת בשקט, חבר שהאור ירד לו מן הפנים, קהילה שלמה שסוחבת משא כבד. אולי אחת הקריאות הגדולות של הסוגיה הזאת היא ללמוד לראות. לא לחלוף. לא להתרגל. לא להשאיר את הצער סגור בתוך קליפתו. כי ברגע שהצער מתגלה, גם החסד יכול להתחיל לזרום.
זו איננה רק אמירה על תפילה. זו אמירה על אחריות. על עולם שבו אנחנו קשורים זה בזה יותר ממה שנדמה לנו. על האפשרות שרצון טוב של רבים יעמוד לימין יחיד, ירים אותו, ירפא אותו, ישיב אותו למידתו. על האמון שיש משמעות למה שיוצא מן הלב, גם כשהוא בלתי נראה. ובסופו של דבר, על הידיעה היפה והחרישית הזאת, שכאשר חז"ל מבקשים לצבוע עץ באדום כדי שיתפללו עליו, הם מלמדים אותנו שיעור עצום על האדם עצמו: אף כאב אמיתי לא נועד להישאר לבדו בשדה.
