הריח שלא עוזב משדה תימן

פקודה הגיעה בפתאומיות, חדה וקרה כמו להב של סכין גילוח. שדה תימן. השם הזה לבדו, עוד לפני שדרכה כף רגלי על אדמתו המאובקת, הדהד בראשי כגזירת גורל. השמש של שדה תימן איננה גרם שמיים המעניק אור וחיים; היא תליין צהוב ואכזרי, עין בוערת שתלויה מעל בסיס המילואים הנידח וצולה את המציאות עד שהיא הופכת לאפר דק וחסר טעם. שם, בלב המדבר, החול הלוהט בולע כל זכר לחמלה אנושית, אבל המלחמה האמיתית לא התנהלה מול אויב חי מעבר לגדרות התיל. היא התנהלה מול צחנתו המוחלטת, הבלתי נתפסת, של המוות.
כשנכנסנו לשם, חבורה של אנשי מילואים מיחידת יס"ר – אנשים שבחיי היומיום הם אבות, בעלים, בעלי מלאכה – המציאות פשוט איבדה את פניה האנושיים. הפכנו לחלק ממפעל של יגון תעשייתי. אנשים שואלים אותי מה ראיתי שם, ואני שותק. הראייה היא חוש מתעתע, שטחית מדי למה שהתחולל בתוך אותן מכולות פלדה שחורות. למראות אפשר לעצום עיניים, אבל לריח אין מחסום. אני עונה להם בריח.
הריח של שדה תימן הוא ריח שלא מופיע בשום מילון אנושי, כי שום שפה לא הוכשרה לתאר ריקבון כזה. זהו ריח של רשע מוחלט שהתפרק לגורמים כימיים. זוהי צחנה מתקתקה, כבדה, מחניקה, של בשר אדם שהפך לנוזל סמיך בתוך עטיפות פלסטיק שחורות. הריח הזה חדר דרך מסכות ה-N95 המקצועיות ביותר, לגלג על שמן האקליפטוס שמרחנו מתחת לאף עד שהעור נצרב והאדים בכוויות קטנות. הוא חלחל דרך נקבוביות העור, נדבק לשערות הראש, והתנחל בתוך הריאות כדייר קבע. מאותו רגע, הטעם של המוות לא עזב אותי. גם היום, כשאני מברך על פרי מתוק או לוגם מים קרים, בירכתי החיך צף ועולה פתאום הטעם המתכתי, המרקיב והדביק ההוא – תזכורת נצחית לכך שהנשמה שלי מעולם לא עזבה באמת את המכולה.
הקונטיינרים עמדו שם בטורים ארוכים, דוממים כמו סרקופגים מודרניים עשויים פלדה קרה. בתוכם שררה צינה מלאכותית, זמזום בלתי פוסק של מדחסים שניסו נואשות לעצור את שעון החול של הטבע, אבל הצינה רק הפכה את הצחנה לצמיגית יותר, כמעט מוחשית, כזו שאפשר לחתוך בסכין. המג"ד גדי קלרמן עמד מולנו בתדרוך הבוקר. אור הניאון המהבהב שיווה לפניו גוון אפור כסיד, מעמיק את הקמטים שחרשו את מצחו. הוא לא דיבר במושגים של "אויב" או "מטרות מבצעיות". הוא דיבר על "נרדמים". המילה הזאת רדפה אותי בלילות – שקיות שחורות שנערמו עד התקרה בערבוב שטני ומזעזע.
צריך להבין את גודל הטרגדיה: באותן שעות של מחדל נורא וגבורה עילאית בעוטף עזה, כשאזלה התחמושת והבתים עלו בלהבות, הלוחמים והאזרחים שלנו לא הרימו ידיים. הם הרימו את הנשק של האויב. הם הסתערו עם רובי קלאצ'ניקוב שנלקחו מידי מחבלים שזה עתה הרגו, ונפלו בקרב כשהנשק של השטן בידם. המערכת, בטירוף הלוגיסטי והכאוטי של המלחמה, פשוט גרפה את הכל יחד לשקיות השחורות. ערימה אחת. חורבן אחד. בתוך הקונטיינרים האלו, בין גופות המפלצות שהתנפחו והתפוצצו מהגזים הפנימיים שלהן, שכבו יהודים. קדושים שטרם זוהו, מונחים בלב השאול בתוך אותה מכולה עם רוצחיהם, מחכים שמישהו יבוא לגאול אותם מהאנונימיות של המוות.
"חבר'ה," קולו של קלרמן נשבר פתאום, רועד תחת משקל האחריות, "זה קודש הקודשים. יש כאן נדרים ויש כאן נעדרים. אנחנו מתייחסים לכל שקית כאילו מונח בתוכה אחינו הבכור. אין כאן 'אויב', יש כאן רק את החובה להשיב לכל יהודי את שמו."
הטקס היה קבוע ומחריד בפשטותו. התפשטנו בחדר צדדי, נשארנו רק בתחתונים, מרגישים את הפגיעות הקיצונית של הגוף החי מול הגוף המת. עטינו סרבלי ניילון לבנים חד-פעמיים שרשרשו בכל תנועה כמו תכריכים מודרניים. נעלנו ערדליים מפלסטיק, עטינו כפפות על גבי כפפות, מהדקים את המסכות לפנים עד שכמעט לא נותר אוויר. כשנכנסנו למכולה בלילה, כדי לברוח מהחום המדברי, החושך בפנים היה סמיך וכבד כמו נפט. ארבעה חיילים, אלונקה אחת, ושקית שחורה אחת שמרכז הכובד שלה משתנה באכזריות ככל שהגוף בתוכה התפרק והפך לנוזלי.
כשהרוכסן הראשון נפתח, נשמע צליל של "פששש" – פליטת גזים רעילים שהצטברו בתוך הגופה המרקיבה והשתחררו בבת אחת לחלל המצומצם. זה היה הרגע שבו הקיבה שלי התהפכה בסחרור של הקאות דמיות. נוזל חמוץ ומריר מילא את המסכה שלי, צורב את שפתיי, אבל לא יכולתי לעצור. הידיים היו חייבות להמשיך במלאכתן. הראייה טשטשה מהדמעות ומהאדים שנלכדו מתחת למסכה, אבל המגע – המגע הוא זה שצרב את הנשמה עד לאפר. המגע בבשר שכבר לא היה בשר, אלא זיכרון כואב של מה שהיה פעם אדם.
התפקיד שלי היה להיות "המחפש". הפתולוג עמד לידי, מחזיק מבחנות וקיסמי דגימה בתנועות מדודות, ואני הייתי זה שצריך לחלץ את האמת מתוך העיסה המרקיבה. הושטתי יד לתוך השקית. הבגדים של הגופה – סמרטוטים ספוגים בדם קרוש, בפיח ובנוזלים שחורים – נדבקו לעור הקר. הגעתי לנעליים. נעל ספורט מאובקת, אולי של נער שיצא לרקוד במסיבת ה"נובה" ולא חזר מעולם. חלצתי אותה בתנועה איטית, הלב דופק כמו פטיש אוויר בתוך בית החזה שלי, מאיים לפרוץ החוצה.
בתוך הנעל הייתה רגל, אבל היא לא הרגישה כמו בשר ודם. היא הרגישה כמו סבון רטוב שמתפרק למגע. העור היה במצב שנקרא בשפה המקצועית "סליפה" – הוא פשוט החליק מהעצם כמו כפפה גדולה מדי שירדה מהיד, חושף את הרקמות שמתחתיו. הייתי צריך להחזיק את הבוהן. הבוהן הקרה, המפורקת, שפעם הלכה על אדמת הארץ הזאת, שפעם רצה בשדות או רקדה בשמחה. ניקיתי את הלכלוך, חיפשתי פיסת רקמה לחה בתוך הריקבון כדי שהפתולוג יוכל לקחת דגימת DNA יקרה מפז.
באותו רגע, כשקירבתי את פניי לרגל הזאת כדי לראות טוב יותר, ראיתי את הרימות. לבנות, קטנות, זריזות להחריד, הן חגגו בתוך הבשר הפעור. אחת מהן נפלה לי על הכפפה, מתפתלת בזריזות. הסתכלתי עליה בתיעוב אינסופי – היצור הזה חי מהמוות של אחי. מחצתי אותה עם האגודל, והרעש הקטן של המעיכה שלה נשמע לי כמו צעקה נוראית וצורמנית בתוך השקט המקפיא של המכולה. זו הייתה שירת המלחמה של הרימות בגיא צלמוות.
עבדנו ככה שעות, ימים שהפכו לשבועות חסרי זמן. חמש מאות שקיות. שש מאות שקיות. בכל פעם שסיימנו גופה, היינו יוצאים החוצה אל החול המדברי, מורידים את המסכה לשנייה ושואפים אוויר מלא אבק ויובש – והוא הרגיש כמו בושם של גן עדן לעומת מה שהיה בפנים. פעם אחת, תוך כדי נבירה עמוקה בתוך קרביים של גופה חרוכה, נתקלה היד שלי במשהו קשיח וקר. לא עצם. מתכת חלקה ומאיימת. "סאפ! סאפ!" צרחתי בכל כוחי, הקול שלי נקרע במיתרי הגרון. רימון. מחבל מת שהפך למלכודת נפץ חיה, מחכה לרגע שמישהו ינסה להעניק לו חסד אחרון כדי להתפוצץ. באותו רגע לא חשבתי על חיי שלי. חשבתי על הלוחם ששוכב שם, בתוך השקית, ועל כך שהשטן הזה ניסה לרצוח אותנו פעמיים – פעם אחת בחיים ופעם שנייה מתוך הקבר.
החבלנים הגיעו בצעדים שקטים, פירקו את המלכודת בדממה דקה ומקצועית, ואנחנו חזרנו פנימה. כי בין מאות שקיות של תופת ואכזריות, הצלחנו לדלות כשלושים יהודים. שלושים עולמות ומלואם. כשמצאנו את הבוהן היהודית הראשונה, כזו שהפתולוג הנהן מולה בסיפוק ואמר בשקט "יש זיהוי, זה שלנו", פרצתי בבכי שלא יכולתי לעצור. זה לא היה בכי של חולשה, אלא בכי של הקלה, של כאב מזוקק, של זעם יהודי עתיק יומין. החזרנו אותם לקבר ישראל. הוצאנו אותם בכוח מהערבוביה המטונפת, מערימת האשפה של הנוחבות, והשבנו להם את שמם ואת כבודם.
כשאני יוצא היום לרחוב, אני רואה אנשים מחייכים, שותים קפה בבתי קפה הומים, מתווכחים בלהט על שטויות של יומיום. ואני רוצה לעצור את כולם, לתפוס אותם בכתפיהם ולצרוח להם: "אתם לא יודעים! אתם לא יודעים מה זה להחזיק בוהן מרקיבה של קדוש ולחפש בה שריד של אמת!". אני חי בשני עולמות מקבילים, מתהלך כצל בתוך המציאות. הגוף שלי פה, בעמנואל, בתוך הבית החם עם הילדים, אבל הנשמה שלי עדיין תקועה שם, מקופלת בתוך המכולה ההיא בשדה תימן. הריח לא עוזב. הוא נמצא בתוך הציפורניים שלי, בתוך שורשי השערות, בתוך כל תפילה ותפילה שאני נושא. אני השומר של הזיכרון הריחני הזה, ואני אשא את הריח הזה בגאווה ובייסורים עד יומי האחרון. כי זהו הריח של עמי הנטבח, וזוהי הדרך היחידה שבה הצלחנו להשיב להם את צלם האלוהים שנרצח בדם קר, מזכירים לעולם שגם בתוך השאול, אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור.