מה אתם מעלים בדמיונכם כשאתם שומעים את המילה 'בית המקדש"?
אלפי כבשים פועים, מאות פרים ועופות המובלים לשחיטה, ריח של דם ובית מטבחיים אחד גדול. זו התדמית המצטיירת אצל רוב האנשים שאינם מבינים מהו באמת בית המקדש ומדוע עם ישראל אבל על חורבנו עד עצם היום הזה. רובכם אינם מבינים מי בכלל צריך את זה היום.
זה אומנם נכון שבבית המקדש בירושלים הוקרבו קורבנות, אך מי שמעיין בספרות חז"ל, קורא את התאורים ההסטוריים מאותה תקופה מבין שבית המקדש היה הרבה יותר מזה, הוא היה נקודת הקשר המרכזית בין בני אדם לריבון העולם, מקום שאליו עלו לא רק יהודים אלא גם שאינם יהודים על מנת להודות לה', להתפלל אליו, להתקשר אליו. כשבית המקדש היה פעיל על הר הבית בירושלים, כשעל כס מלך ישראל ישבו דוד המלך ובנו שלמה, היה המקום גם המקור לכל המוסר העולמי. כל העמים כולם באו לשמוע תובנות מוסריות מחברי בית המשפט העליון של העם היהודי, הלא הם חברי הסנהדרין שקיימו דיונים בשאלות מוסריות ופתרו מחלוקות שהתגלעו בכל העולם כולו, משהו עוצמתי הרבה יותר מבית הדין הבינלאומי בהאג. עם ישראל היה אז בכל תפארתו - הסמן המוסרי של העולם כולו. "וראו כי שם ה' נקרא עליך".
בבית המקדש אומנם הקריבו קורבנות, אבל תשכחו מכל מה שידעתם על בית מטבחיים. על פי סיפורי חז"ל כל תופעה שאתם מכירים בבית מטבחיים, לא היתה בבית המקדש: לא זבובים, לא לכלכוך ולא סרחון. אם תרצו, ניקיון של בית מרקחת. ואם תרצו להעמיק עוד, הקרבנות הלכו להישחט ברצון. אנחנו מאמינים שבתוכם התגלגלו נשמות תועות שתיקונם היה בשחיטתם על מזבח ה'. הנשמות חיכו לרגע הגאולה הזה. אבל פרט לקורבנות, יכלו המבקרים הרבים שבאו לבניין הנהדר ביותר. מי שלא ראה את בית המקדש לא ראה בניין יפה מימיו, מאחר ואיש מאיתנו לא זכה להיות בבית המקדש, קשה לתאר מה בדיוק היה שם, אבל כל מי שהיה שם סיפר כי אין לו די מילים לתאר את היופי, העוצמה, הרגש, והקדושה שהם חוו בבית הזה. שבו פרט להקרבת הקורבנות הם יכלו להאזין לשירת מקהלות הלווים ששירתם הנפלאה עם המוסיקה הגדולה שהפיקו נשמעה לרחוק, בבית המקדש היו מרוכזים הכלים היפים והנהדרים ביותר ושם מצאו את מנוחת נפשם כל מי שרצה להתקרב לקב"ה וביקש קדושה ומנוחת הנפש. בימים שבהם בית המקדש היה קיים ועם ישראל הופיע בכל מלוא הדרו ותפארתו לא פרצה מלחמה אחת בעולם. למימד המוסרי הזה אנחנו מתגעגעים, למעמד הזה של עם ישראל שה' שוכן בקרבו אנו כמהים, לחזור לימי תפארתנו בו היינו 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.
מעמד עם ישראל ובית מקדשו החל להיסדק כשעם ישראל החל חוטא ממטרתו האמיתית, כשבהנהגה של עם ישראל החלה השחיתות. זה החל במלכים שבאו אחרי שלמה, המשיך גם בהנהגה הדתית ובצמרת הנהגת המקדש, הבית הראשון חרב בתשעה באב, שבעים שנה היה עם ישראל בגלות בבל ואז שב אליה. בית המקדש השני שנבנה לאחר מכן, כבר לא היה אותו דבר. אומנם הבניין שבנה המלך הורדוס היה מדהים ביופיו, אך המעורבות האלוקית בתוכו כבר לא היתה אותו דבר. בית המקדש עדיין היווה משיכה לגויים רבים אבל זה כבר לא היה בית המקדש הראשון. כשחטא שוב עם ישראל, חרב בית המקדש ואנו נפוצנו לאלף גלויות שמהן אנו שבים לארצנו בעצם 100 השנים האלה, אבל אנחנו עדיין כמהים לעיקר לשובו של הקב"ה לעמו, לחידוש מעמדו המוסרי של עם ישראל "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים'.
לאבל על חורבן בית המקדש ישנם כמה שלבים, השלב הראשון החל באמצע החודש הקודם, ביום י"ז תמוז, היום שבו הובקעו חומות ירושלים על ידי האויב, אנו צמים. במשך שלשת השבועות הקרובים לא נשמע מוסיקה, לא נסתפר, לא נתהדר בבגדים חדשים. ימים אלה נקראים 'ימי בין המיצרים', בראש חודש אב מתחיל השלב השני, אז כבר נחדל גם מרחיצה של תענוג (שחיה למשל) ולא נאכל בשר ולא נשתה יין. ביום תשעה באב אנו צמים, יושבים על הריצפה ואומרים קטעי הקראה מיוחדים שבהם מוזכר מעמדו הרם של עם ישראל בעבר ותיאורי החורבן של אותם ימים. 1942 שנים יושב עם ישראל מידי שנה על הריצפה ומכונן על מעמדו שאבד ועל בניינו שחרב, אין עוד עם כזה וידוע הסיפור על הקיסר שעבר ברחובות היהודים וראה אותם באבלם משסיפרו לו על האבל, הוא שאל לפני כמה ימים זה קרה, אני מוכן לבנות את הבית הזה מחדש, מששמע שהחורבן ארע לפני יותר מ 2000 שנה הוא טבע את המשפט המפורסם "עם שכה זוכר את עברו יש לו עתיד.
ואנו מתפללים להגשמת הנבואה:
וְהָיָה בְּאַחרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת. וְנָהרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. 3. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעלֶה אֶל הַר יְהוָה, אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. 4. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים;וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.