הבית שנשאר בקרוון

חרפת הגירוש
שבע שנים אחרי רק מעט מתושבי גוש קטיף הצליחו לשקם את עצמם

שבע שנים אחרי גירוש תושבי גוש קטיף, והבטחת 'פתרון לכל מתיישב', המצב רחוק מאוד מפתרון, רק 35 אחוז כבר גר בישובי קבע, גם אלה שהחלו בהליכי בניה נתקלו בבעיות ביוקרטיות, חלק אף לא קיבל את המגרש ואלה שקיבלו את המגרשים סובלים מחוסר תשתיות ובינתיים כספי הפיצויים נאכלים על פרנסה השוטפת. חלק מהתושבים מצא את עצמו מהעדר לווי מקצועי משקיע את הכספים בהצעות לא כלכליות שהותירו אותם חסרי כל, אין כמעט משפחות שיוכלו לבנות בתים בלי להיזקק למשכנתא ואלה שבנו בתים נגמר להם הכסף. אלה שמסיבות שונות לא החלו בהליכי בניה נדרשים לשלם שכר דירה עבור הקרוואן הדולף בחורף והרותח בקיץ והמצב קרוב לפיצוץ. "אל תטעו בישובי הקבע המוקמים", מזהירים התושבים, "הם רק מכסים על הטרגדיה". צוות 'משפחה' סייר בין אתרי הקרוונים ומצא תמונת מצב עגומה

כמה מטעה הוא המראה הפסטורלי הנשקף מרחוק, בתים לבנים אדומי רעפים המשווים למקום מראה של ישוב מדברי שלו מוקף בחולות, ממש כמו שהיה 'שם'. מרחוק נראים הבתים כסדורים בשורות נאות שבתוכם אמורים להתגורר אנשים מאושרים השמחים בחלקם. ישוב גדול ופורח. רק כשמתקרבים למקום מגלים את האמת המרה, מראהו של אתר הקרוילות הזמני ניצן שהוקם לפני שבע שנים עבור עקורי גוש קטיף שנועד לשמש פתרון זמני לשנתיים הראשונות בלבד, מזכיר מעברה בשנות החמישים ובתוכו יושבים תושבים מתוחים ומרירים שאך לפני מספר שנים היו בעלי רכוש ומעמד, פרנסו בכבוד את משפחותיהם ועכשיו הפכו לצל של עצמם המכלים את כספי הפיצויים שלהם לצורכי היום יום עד שלא נותר להם כסף לבנות את בתיהם. הם נותרו בקרוילות הדולפות והמתקלפות שלהם חסרי כל.
סיור מקרוב במקום, מגלה דרכי עפר ללא כל תשתיות, שעליהם מושלכים עמודי חשמל מעץ שקרסו, הכל מוקף לכלוך ועזובה. סביב הקרוילות שפגעי הזמן כבר ניכרים בהם היטב, בנו התושבים חצרות מאולתרות ובהם עמודי כביסה ומכולות חלודות המאפסנות את תפארת העבר, תזכורת מימים עברו. בתוך המכולות האלה מונחים בחוסר תנאים תחת השמש הקופחת הרהיטים מאותם ימים לפני הגירוש, אז הם התגוררו בבתים הגדולים שבנו בדי עמל, והיום הרהיטים האלה אינם יכולים להיכנס לקרוילות הזעירות שבהם הם מתגוררים היום.
בין הקרוילות יש גם קרחות שפעם היו בהן קרוילות אבל בעליהם הצליחו להימלט מכאן והמנהלת מיהרה לשלוף את הקרוילה. החללים שיצרו הקרחות האלה מתמלאים עד מהרה בעזובה ואשפה. התושבים מסתובבים הלומי רעם בתוך עולמם שחרב, חלק מהם לא ישתקם לעולם.
אל מבני הקרווילות (בשטחים של 60-90 מ"ר) נוספו במהלך השנים חדרים והרחבות מאולתרות. כיום ניצבים באתר 350 בתי קרווילה ועוד 130 קרוואנים קטנים, המשמשים למגורי הבנים הממשיכים - דור שני למפונים שהתחתנו והקימו משפחות מאז קיץ 2005. כאן הם גם מגדלים את ילדיהם. ליד מקבצי המבנים ניצבות במאוזן ה"ביוביות" - צינורות בטון גדולים המשמשים כמרחב המוגן של התושבים. הצבעים השמחים שמעטרים אותם נראים כבדיחה לא מוצלחת על רקע הסביבה.
רק שלטי הבד המתוחים בין הבתים הם חדשים, ומעידים על סדר יומם של תושבי המקום, "בושו והיכלמו לכם", קורא מטה המאבק במנהלת, "הגרשת וגם ירשת" שואל שלט אחר והכל בשל המכתב שקיבלו זה עתה למעלה מ 200 משפחות "זכאותכם למגורים בדיור הזמני הסתיימה ועליכם לשלם שכר דירה החל ממועד סיום תקופת הזכאות ללא תשלום. עליכם להסדיר את חובותיכם מול חברת עמיגור תוך 30 יום".
המכתב עורר סערה. עם קבלת המכתב חתמו מאות משפחות באתר, רובן יוצאי היישוב ניסנית, על עצומה נגד המהלך. לדברי אחד התושבים, "נפגשתי עם איש של עמיגור ואמרתי לו: 'אתם משחקים באש, כי הבאתם את האנשים עם הגב לקיר. אל תמשיכו בשיטה הזו, כי יקרה פה אסון. בבקשה תחשבו פעמיים'. יש דרכים אחרות להתמודד עם הסוגיה הזו. גם אם יעלה עוד 20-30 מיליון שקל, זה לא מה שימוטט את מדינת ישראל. אנחנו לא מבקשים שתבנו למשפחות בתים של 200 מ"ר, אנחנו רק רוצים את המינימום - קורת גג מעל הראש".
חורבן גוש קטיף והגליית תושביו יצאה לדרך בתשעה באב תשמ"ה, תחת הסיסמא ההזויה "בנחישות ורגישות". שבע שנים כבר עברו, 5.5 מליארד שקל כבר שילמה המדינה והפרשה הזאת מסרבת להסתיים. קשה לדעת מי אשם כאן האם המדינה שלא ידעה להעריך את גודל הקשיים, או אולי התושבים שלא ניתבו את הכספים שיקבלו למטרות הראויות והם אוכלים את כספי הפיצויים ומרגישים שמגיע להם וצריך לדעת, זהו לא סיפורים של כל המשפחות. היו משפחות ששיקמו את עצמם והצליחו. מה שמלמד שאולי הייתה כאן הזדמנות שהוחמצה.
מה שהיה פעם גוש הישובים החקלאי שייצא לחו"ל חקלאות אורגנית ופרחים צבעוניים בהקיף של יותר 300 מליון דולר בשנה הפך לטרגדיה כלכלית ואנשים המתחלקים בין אלה שלקחו את עצמם בידיים והשתקמו, אלה שמנסים לשרוד ואלה שעתידם לוט בערפל. "אנשים רבים לוקחים כאן כדורים נוגדי דיכאון על מנת לשרוד", מדווח לי מישהו היושב במשרדי הוועד. הוא עצמו מצויד בתיק עב כרס ובו מסמכים רבים המעידים על מצבו הנפשי והמשפחתי מאז הגירוש. קודם לכן הוא היה מבוסס אב למופת, חקלאי גאה. הגירוש הפך אותו לגבר דיכאוני שמתבייש בעצמו והפך לאלים עד שנאלץ להתגרש. "אל תפרסם את שמי, אבל אני רק דוגמא אחת מקורבנות הגירוש", הוא מספר בדמעות.
ליאור כלפה בן 42 אב לשמונה הוא דמות מוכרת בין המתיישבים עד סוף 2007 שימש כיו"ר וועד המתיישבים לפני כן שימש כמזכיר קהילת נווה דקלים וכיום, כשהוא תושב של קבע בניצן, במסגרת מערכת הבחירות למועצה האזורית חוף אשקלון הוא מריץ את גיל תימור מהקיבוצים לראשות המועצה. אם ינצח תימור יהיה ליאור כלפא סגנו ואז יבוא השינוי שבעקבותיו יהיה גם טוב למשפחות גוש קטיף.
"למרות התלונות", מסביר ליאור, "התחולל כאן בכל זאת בשנה וחצי האחרונות שינוי כאשר יותר ויותר משפחות ניכנסות להליך של בניה מדובר ב 35 אחוז של משפחות הניכנסות לבתים, זה אומנם מאוחר מדי וקורה אחרי שבע שנים אבל צריך להסתכל גם על המצב החיובי. 35 אחוז נוספים החלו לבנות והם לקראת אכלוס הבעיה מתמקדת ב 120 משפחות שקיבלו אדמות אך ביישוביהם עדיין לא בוצעו תשתיות לבניית בתי קבע הישובים שלהם נמצאים בעיקר באזור מזרח לכיש וכן למעלה מ 200 משפחות הנמצאות במצב כלכלי קשה מתוכן משפחות מבני מנשה שעלו מהודו.
יש בהחלט משפחות שנמצאות בבעיה קשה", מודה ליאור, "או שהם קיבלו פיצוי נמוך, או שהם איבדו את מקור פרנסתם ולא יכלו בשל סיבות שאינם תלויות בהם לחזור לשוק העבודה ואז והם נאצלו 'לאכול' את כספי הפיצויים, ויש גם משפחות שלא ידעו כיצד 'לאכול' את הסכומים הגבוהים שנפלו עליהם והם נעקצו על ידי כל מיני נוכלים.
16 אחוז מכלל האוכלוסייה המתגוררת בניצן מובטל בדרך כלל מדובר באנשים מעל גיל 50 או חקלאים לשעבר.
המדינה הפקירה את המשפחות", אומר ליאור, "חלק מהמשפחות לקחו את גורלם בידם והם עושים חייל ומצליחים להתמודד למרות הקשיים, המצב הלא פשוט הביא משפחות רבות לשקיעה ולמצב של אדישות מוחלטת סביב מה שקורה עם עצמם והמדינה מתעלמת מהם", מתריע כלפא, "שלשה גורמים צריכים לבוא לעזרת המשפחה, המועצה האזורית שבה הם מתגוררים, המדינה שגרמה למצב הזה והקהילה שבה הם מתגוררים.
הפתרון לדעת כלפא צריך להיות טיפול בבני הזוג, יש משפחות שאינן יכולות לשרוד, אסור להסתכל עליהם דרך החור של הגרוש, אחרת יהיה כאן פיצוץ", הוא מזהיר, "צריכה להיות כאן תוכנית ארוכת טווח למשפחות האלה, בניה של מסגרות לילדים בבתי הספר אבל בעיקר בלווי המשפחה עד שתגיע לפתרון של בית קבע "הבהרתי הבהר היטב לכל המשפחות שלא ישלו את עצמם, לעולם וועד לא נחזור למציאות של גוש קטיף, לא הקהילתיות ולא תחושת הביטחון האישי, דבר שהיה חזק מאוד בגוש על אף הפיגועים, צריך להשתלב במציאות החדשה שנצרה ויקחו כמה שנים טובות עד שאתר הקרוילות בניצן יתחסל, זה פשע, משום שהאתר הזה צריך היה להתחסל כבר מזמן.
# מי אשם?
אין אשם אחד, עצם הגירוש הוא פשע, היה חוסר תכנון של המנהלת, חוסר הצגת הדברים כהווייתם בישיבות ממשלה או בוועדות שרים, חוסר לקיחת אחריות. המועצה האזורית נחל סורק קלטה את האנשים טוב יותר מאשר בחוף אשקלון. ועוד משהו, זאת הייתה טעות מצערת לתת את הפיצויים לאנשים בידיים. לא מעט אנשים התפתו לבצע בכספם כל מיני מהלכים שהתגלו כמוטעים והם הפסידו את כספם.
בנוסף לכל הצרות", מלין ליאור כלפא, "לא ראיתי את שר השיכון יוצא מגדרו למעננו, גם שר הפנים לא עסק בבעיות שלנו, והוא קיבל תלונות רבות. ועכשיו בנוסף לכל הצרות, קיבלו כל המשפחות מכתבים שבהם הם נדרשים לשלם שכר דירה למנהלת. צריך לעבור משפחה משפחה באופן פרטי ולראות. כל מקרה לגופו. משפחה שיכלה להגיע לדיור של קבע ומאזלת ידה לא עשתה דבר, צריכה לשלם שכר דירה. אבל משפחות רבות כלל אינן אשמות במצבן וצריך באמת לדעת כיצד מביאים אותה לפתרון המדינה במסגרת חובתה ואנחנו כחברים באותה קהילה
# והפתרון?
אין פתרונות של קסם, אני כיו"ר לשעבר, יחד עם ידידי אליעזר אוברך היו"ר הנוכחי נמצאים בדיאלוג עם ראש מנהלת תנופה
# שבא מתוככם
מהרגע שבו התמנה הרב ד"ר אופיר כהן לראש המנהלת הוא מבחינתי נציג מדינת ישראל העובדה שהוא היה פעם תושב גוש קטיף זה מביא אותו למצב שהאוצר בוחן אותו בעיניים חשדניות יותר ולא איך שצריך. מבחינתי הוא עושה את תפקידו נאמנה זה שהוא מתוכנו אינו משנה דבר. גם הוא וגם בנצי ליברמן (ראש המנהלה הקודם( ידעו מהי קהילה ולא חיפשו פתרונות שליחת המשפחות להתגורר מחוץ לקהילתם, אומר כלפא.
באחד מהקרוילות בישוב ניצן פגשנו את עזרא ומלכה מרדכי. קודם הגירוש הם היו תושבי נצר במשך 31 שנים, הם היו מהמשפחות הראשונות שהגיעו לגוש קטיף, בני הזוג התפרנסו ממשק תבלינים ירוקים ליצוא שממנו הרויחו יפה מאוד. בנוסף לכל זה, היה עזרא מפקד תחנת הכיבוי של גוש קטיף. ביחד הם גידלו שם ששה ילדים ואף נולדו להם בגוש שתי נכדות. "הגענו לשם רווקים יצאנו משם עם דור שלישי", הם מספרים כמעט בדמעות. ברגע אחד קרס הכל, ברגע הגירוש, "גורשנו מהבית והתחלנו לנדוד בבתי מלון, בים המלח ובהולידיי אין באשקלון" ולבסוף הביאו אותם לקרוילה בניצן. "חצי מהציוד מהריהוט של הבית נאלצנו לזרוק החוצה, הוא לא ניכנס ב 90 מטר", מספרת אם המשפחה. הם ניסו לחזור לחקלאותם אך לא הצליחו. כשבאתי לראש תחום קרקעות החקלאיות ושאלתי אותו מה עם הקרקע החקלאית שלי הוא אמר לי בזאת הלשון: "אם נפתור לך את הבעיות יפטרו אותנו מעבודה, תשאיר אותנו עם העבודה ואתם תשארו עם הבעיות", מספר עזרא מרדכי.
"הובטח לי על ידי נציב כבאות ושר הפנים שאחזור לעבוד בכיבוי אש היכן שאגור, שום דבר מזה לא התבצע, הבטיחו לנו אדמה חקלאית עד היום לא קיבלנו שבע שנים אנחנו יושבים ואוכלים את הכסף שקיבלנו תמרות הבית ותמורת המשק והיום אין לנו כסף לבנות בית או להקים משק. היינו אמורים לגור בבאר גנים, מאחורי ניצן אבל השטח עדיין לא מוכן, יש בניה אין תשתיות חברת החשמל לא הקימה שם מערכת חשמל. אם אבנה את הבית לא יהיה לי מה לאכול. כרגע אני לא יודע מה לעשות והלוואה אני לא יכול לקבל כי אין לי עבודה".
לפני כשנה וחצי החליטה המשפחה לקחת את גורלה בידה. אחרי בירורים רבים החליטה המשפחה להשקיע במפעל מזון בבית שמש. הם רכשו את המפעל ואכן החלו לייצר בו תוך שהם תולים בהשקעה זאת תקוות רבות, אבל מהשמיים רצו אחרת. במפעל סמוך פרצה דלקה שכילתה את כל תכולת המפעל. פיח רב ניכנס מהמפעל השרוף למוצרי המזון שיצרה משפחת עזרא. משרד הבריאות פסל את כל תוצרת המזון. בשל תקלה בביטוח, מסרב הביטוח לשלם את הנזק. הדבר גרם לנזק עצום למשפחת עזרא ולחוסר יכולתם באופן סופי לבנות את ביתם.
משפחת מרדכי לא מתכוונת לשלם שכר דירה כדרישת המנהלת, "בגוש קטיף העסקנו 40 עובדים, תראה לאן הגענו היום", אומרים בנו הזוג. אין לי עבודה למרות שהובטח. נציב כבאות והצלה הביט בי ואמר לי "אין לי עבודה בשבילך".
ימית וירג היא בתם של עזרא ומלכה מרדכי, היא ובעלה הם עוד אחד המקרים הטראגיים שיצר הפינוי ושאפילו הזמן הרב שעבר לא הצליח לפתור. היא נולדה בגוש קטיף. בעלה, יוסי וירג, הוא מנהל מוקד 'תעסוקטיף' המוצא מקומות עבודה לתושבי גוש קטיף. כל ימיה גדלה ימית בגוש קטיף ואף נשאה שם, אלא שתאריך נישואיה חל כמה חודשים אחרי התאריך הקובע ובשל כך היא לא הייתה זכאית לפיצויים, "גורשתי כמו אימא מהבית", היא אומרת. "אימא הלכה ליונתן באסי ראש המנהלת הראשון ובכתה בפניו שיש כאן מקרה מיוחד והוא נתן לנו להתגורר בקרוילה ליד הורינו", היא מספרת. בשל הדיכאון והלחץ חלתה ימית בדלקת פרקים נדירה. מסמכים רפואיים מעידים על כך שהמחלה פרצה כתוצאה מטראומה ולחצים. "על מנת לבנות אני צריכה הון עצמי משום שלא קיבלתי פיצויים", היא כובלת, "יגיע הזמן שעלי יהיה לפנות את הקרוון, לאן אלך? בבית מסתובבים שני ילדים קטנים ובכל רגע אמור גם להצטרף למשפחה גם ילד שלישי, "בעלי מנסה לעזור, אלא שהוא חסר אונים, גם הורי מתמוטטים ואני הולכת לישון בוכה וקמה בוכה מדוע? שבע שנים הם במצב הזה ואינם מוצאים כל פתרון.
אליעזר אויערבך בן 54, מזה חודש וחצי הוא יו"ר וועד מתיישבי גוש קטיף ותושב מחנה הפליטים הממוקם בקיבוץ עין צורים, לפני הגירוש שימש אויעברך כמזכיר המועצה הדתית האזורית גוש קטיף ו הוא גם יו"ר מזכירות נווה דקלים ועכשיו הוא עסוק בבניית ישוב הקבע של נווה דקלים הלא הוא 'בני דקלים' ליד שקף-אמציה, בני הזוג הספיקו להשיא שני ילדים שרכשו מגרש בישוב הקבע ויבואו להתגורר עם ההורים אחרי האיכלוס, השאלה היא רק מתי יהיה האיכלוס משום שעבודות התשתיות נדחות שוב ושוב ושוב.
על אף ייאושו מהעיכוב בעבודת הבניה בישוב הקבע שלו, מעדיף אויערבך דווקא להביט אל הנתונים החיוביים: מתוך 1800 משפחות שגורשו 1450 בחרו להמשיך במסגרת הקהילתית של הישובים, כך שאם מישהו חשב לפזר אותנו לכל רוח הוא לא הצליח. 500 משפחות סיימו את הליך הבניה ועברו לישוב הקבע. עוד 36 אחוז מהמשפחות נמצאות בהליך בניה סביר להניח שעד סוף הקיץ הבא, לא תישאר כמעט משפחה ללא פתרון. הבעיה מתמקדת בעיקר ב 29% מהמשפחות שלא התחילו כלל את הבניה.
אחוזים אלה מורכבים מ 119 משפחות שטרם קיבלו קרקע כמו מושב קטיף באמציה כך גם המושב נווה ים עוד ושבי דרום שם עתידים להתיישב בני כפר דרום. הם טרם הגיעו להסכם עם המדינה. הבעיה הקשה ביותר מתמקדת ב 150 משפחות שנקלעו למשבר כלכלי. או שבני הזוג לא עבדו או שהם הפסידו כספים בהשקעות מפוקפקות של חברות קש שעקצו אותם וברחו עם הכסף. צריכים כבר עכשיו להבין, יש משפחות שלא יצליחו לבנות בעצמן את ביתן והמדינה חייבת לדאוג להם, היא זו שפנתה אותם שגרמה למצבם, והיא אחראית עליהם. בינתיים מנסים ללחוץ עליהם ולהוציא מהם שכר דירה. ניסינו ללכת על פתרון של העתקת הקרוילות לישובי הקבע. 20 משפחות ניכנסו להליך הזה, אבל הוא קשה, הקרטריונים מאוד מחמירים ורק 20 משפחות אושרו בינתיים.
אליעזר אויערבך בוחר להציג בפנינו את ממצאי וועדת החקירה הממלכתית לבדיקת הטיפול במפוני גוש קטיף את שפורסמו ביוני 2010 הוועדה, בראשות השופט בדימוס אליהו מצא, מתחה ביקורת חריפה על התנהלות הרשויות בטיפול במפונים. בין ממצאיה: ביורוקרטיה מסורבלת וכושלת, אטימות מצד המדינה כלפי המפונים שנהפכו ל"פליטים במדינתם", בזבזנות ואוזלת יד. ואולם לצד זאת לא חסכה הוועדה גם ביקורת בנוגע לאחריות המפונים. "לחלק מהמפונים היתה תרומה משמעותית להתהוות המציאות העגומה הנוכחית".
לדברי הוועדה, "יש מבין המפונים שבחרו להתמהמה במקום שבו היו יכולים להזדרז. רבים מבין המפונים היו יכולים להקדים וליטול את גורלם בידיהם, להשאיר מחלוקות שנותרו בינם לבין הרשויות לבירור עתידי, ולפעול במקביל לבניית בית הקבע, מבלי להמתין עד שתיענה האחרונה בכל דרישותיהם. חלק מהמפונים העלו לעתים דרישות מופרזות", נטען בדו"ח. העברת הסכומים היישר אל חשבונות הבנק של המפונים, בצירוף הטראומה המשפחתית והקהילתית שחוו, התבררה עם השנים כרעה חולה עבורם. רבים מהם מודים בכך כיום.
לפני כשנה החליטה הממשלה כי ב-2013 תיסגר מנהלת "תנופה" (לשעבר מנהלת סל"ע) שכפופה ישירות למשרד ראש הממשלה, והטיפול במפונים יפוזר בין משרדי הממשלה השונים, כשהיא מותירה קצוות פרומים רבים. זה יקרה שלוש שנים בלבד לאחר שנסגרה המנהלה שטיפלה במפוני ימית, שפונתה ב-1982.
הועדה קבעה כי המדינה כשלה במילוי חובתה להעמיד את טיפולה במפוני חבל עזה כמשימה לאומית דחופה. הוועדה המליצה על שני דברים עיקריים האחד הוא תיקוני חקיקה מזורזים לשינויים מבניים של כלי הביצוע ופיצוי ראוי וצודק שהועלו בדו"ח והדבר השני הוא עבודות מטה והכנות החלטות ממשלה לבינוי תוך שלשה חודשים בכל הנושאים שבהם לא מחויבת חקיקה אלא אפשר לגשת לביצוע בלעדיה. הדו"ח הוגש לפני שנתיים, לא נעשה עד כה דבר ליישום ההמלצות" כובל אליעזר אויערבך.
"יש המון דברים שלא מחויבים בחקיקה ואנחנו סובלים מהם. כך למשל, כשגרנו בגוש קטיף היה לכל ישוב רב. אנחנו זקוקים לרבנים, במצבנו אנו זקוקים ליותר רבנים. המדינה לא מאשרת תקנים לרבני הישובים או הקהילות. אנחנו לא רוצים יותר ממה שהיה לנו בגוש. גם בתי כנסת הם בעיה קשה", מסביר אויערבך, "המדינה לא מתקצבת לנו את בתי הכנסת. כל הנושאים האלה לא הוסדרו בחקיקה ונותרו כפצעים פתוחים.
"קיבלנו הקצבה למבנה בית כנסת של 400 ממ"ר, איך מבנה כה קטן יכול להספיק ל 500 משפחות? היינו צריכים לחפש תרומות. קיבלנו מבנה אחד הצריך לשמש גם בית כנסת, גם מועדון נוער לכל תנועות הנוער. על מנת לקיים את עצמנו נאלצנו לחפש תרומות. אנשים נורמלים היו הולכים לחפש את עצמם במקום אחר.
אורבך הבונה כאמור את ישוב הקבע של נווה דקלים נתקל בסחבת אין סופית המעכבת את הקמת הישוב, "אתה מגיע לוועדות הבניה מצויד בכל הטפסים, על כל טעות הכי קטנה מחזירים אותך, דוחים אותך וזה נדחה שוב ושוב. כל שנה צריך לשלם מחדש. איש אינו מדריך אותך מה צריך לעשות. גם כך קשה לנו ומקשים עלינו עוד יותר. זאת הסיבה שחלק מהתושבים לא התחיל הליכי בניה. הם מותישים ומעייפים ובגיל המתקדם שלהם, אין להם כוח להתחיל לעשות זאת.
"מייד אחרי הגירוש, המדינה הייתה לחוצה מאוד, היינו חייבים לקבל החלטות מידיות להיכן אנו רוצים ללכת. התחלנו ללכת בארץ ולנסות לאתר שטחים. כל שטח היה תפוס, בשטח מסוים היה קו מתח גבוה, שטח אחר היה שטח אש. שמעון פרס היה השר לפיתוח הנגב והגליל", ניזכר אויעברך, "הוא אמר לנו שעוד בשנות החמישים הוא הלך עם בן גוריון על השטחים האלה והוא אינו מבין איך עד היום לא קם במקום הזה שום דבר".
עם בחירתו לנשיא המדינה, קבעו עמו מגורשי גוש קטיף פגישה שבה השתתף גם אליעזר אויעברך "אמרתי לנשיא שאם הדברים לא יזוזו ולא יקומו הישובים, שום דבר לא יזוז. כבר שלושים שנה שהמדינה אינה מקימה ישובים", הוא אומר. "כשהיה אהוד אולמרט ראש הממשלה הוא הבטיח הקמת ישובים תוך 90 יום, שום דבר לא זז".
אי אפשר לומר שהרב גד אוחנה, סופר סת"ם במקצועו הוא אדם שאינו אחראי. כשהתגוררו בגוש הוא התפרנס מתושבי הגוש כולו, "לא הייתי צריך פרסום, קהל הלקוחות היה קבוע. לפני שבע שנים חרב עליו עולמו הוא הגיע לאזור חדש, הוא היה זקוק לפרסום, "אמרו לי שבלי פרסום שום דבר לא ילך", סיפר, "התחלתי הכל מחדש, היו אנשים שזכרו ואינם מוותרים, הרוב שכחו והייתי צריך לקבץ חוג לקוחות חדש. בעוד שנתיים הוא מקווה לעזוב את הקרוילה הזמנית בעין צורים ולעבור לאזור לכיש, האם הכל יהיה מוכן.
"אילו היו עוזרים לנו", הוא אומר, "היו לנו בתים כבר לפני שנתיים, אבל עדיין אני נתקל בסחבת גדולה, מתייחסים אלינו כמו כל אחד שרוצה להקים ישוב ואנו לא מקבלים שום עדיפות בזירוז, חודשים רבים אנו מתבזבזים על העיכובים האלה ובינתיים גם הכסף מתכלה. הפרנסה אינה זורמת ואנו נאלצים להיעזר נעזרים בכספי הפיצויים. אוחנה היה אחד מאלה שנפל בפח היוקשים של השקעה לא נבונה מחוסר ידיעה ולווי מקצועי. חברה גדולה הציעה לעקורי גוש קטיף השקעה באנרגיה חילופית שהיא מפתחת משמן קיקיון, על מנת לשווק את ההשקעה אף נתנו לה שם מפתה, 'ביו אנרגיה', נציגי החברה סובבו בין התושבים מצוידים בחוזים חתומים ובהם הבטחה לתשואה של 30 אחוז כבר בשנה הראשונה. כעבור חצי שנה המניות נפלו ואינם שווים דבר. חצי מכספי הפיצויים בוזבזו על זה. "אם הייתי מקבל עזרה מקצועית הייתי מבין שאין דבר כזה תשואה של 30% בשנה הראשונה", מבכה אוחנה.
בינתיים, בצהרי אמצע השבוע, השמש קופחת בניצן והלחות הורגת. הרחובות ריקים. רעש הדחפורים והכלים הכבדים שממערב לאתר נשמע היטב הפועלים עובדים במרץ על הקמת אולפנת נווה דקלים - פרויקט בהיקף 50 מיליון שקל שמוקם מתרומות ומהווה את פרויקט הדגל של ההרחבה של יישוב הקבע ניצן. לא כולם נתקעו, יש גם מי שבנה את עצמו.
260 בתים מוקמים בהרחבה של יישוב הקבע ניצן עבור משפחות נווה דקלים, כ-135 מהם כבר אוכלסו. כמה עשרות מטרים במעלה הגבעה מפרידים בין אתר הקרווילות לשכונה החדשה, שחושפת תנופת בנייה ובתים פרטיים מעוצבים על מגרשים של חצי דונם.
מדרום לאתר הזמני בניצן מקימים עכשיו את הישוב 'באר גנים'. 360 בתים תשעה מתחמים, כל מתחם הוא אתר זיכרון לאחד מיישובי גוש קטיף שחרב: נצר חזני, נוף ים, גן אור, בדולח, רפיח ים, ניסנית, גדיד, מורג ואחד לצעירים. בינתיים מתגוררות באתר שש משפחות בלבד. אין להם חשמל ברחוב, יש להם בעיות עם הביוב אבל הם כבר שם. בישוב קיימים 690 מגרשים בני חצי דונם. 330 מתוכם הם של דור המייסדים. המושבניקים בעלי משקים קיבלו שם מגרשים של דונם. 180 מגרשים הוגרלו בין בני הדור השני הממשיך. 120 משפחות נמצאות בשלבי בניה שונים. עד סוף השנה יגורו כאן 80 משפחות. מאמין אליעזר אויעברך
הסיכום שבידו אינו אופטימי במיוחד:
נכון לעת הזאת, בתום שבע שנות גירוש, רק 35% מתושבי הקהילות של גוש קטיף מתגוררים כיום ביישובי קבע, והחלק הקשה עוד לפניהם. מתוך 1,800 משפחות של מפוני הגוש, 400 משפחות לא היו זכאיות להמשך מגורים, בהן כאלה שהחזיקו דירות בגוש אבל התגוררו במקום אחר ופוצו רק על הבתים. בנוסף היו עוד 1,400 משפחות שמרכז החיים שלהן היה בגוש, והן זכאיות לפיצויים ולמגורים. 200 משפחות מתוכן בחרו להמשיך באופן עצמאי ורכשו דירות באשקלון, בירושלים או עברו למושב. יש לנו עכשיו 1,200 משפחות שבחרו בהעתקה קהילתית, ביישובים חדשים או בהרחבות. חלקן קיבלו את המגרשים לפני כמה שנים, אחרות קיבלו את המגרשים לבנייה רק באחרונה, וכ-100 משפחות עוד לא קיבלו את המגרשים לבנייה".
רק חלק מ-480 המשפחות שעדיין מתגוררות באתר הקרווילות יצליחו להגיע לבית קבע ראוי בכוחות עצמן. מי שאין בידו כסף לבנות בית חדש, ירכוש דירה קטנה באשקלון או ייטול הלוואה גדולה ממשרד השיכון. מי שאין בידו גם את האפשרות הזו יאלץ לבחור באלטרנטיבה זולה יותר, ויעתיק את בית הקרווילה שלו למגרש ביישוב הקבע.
למשפחות שלא ימצאו את עצמן באחד משלושת המסלולים האלה צפוי נתיב ייסורים של תביעות משפטיות מצד המדינה והמשך מגורים באתר הזמני.
המפעל החקלאי של גוש קטיף נחשב לאחד המובילים בתחום, בעל חדשנות ויצירתיות, והיקף היצוא שלו הגיע ל-300 מיליון דולר בשנה. ערב ההתנתקות הבטיח ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, לחקלאים: "שלושה חודשים אחרי הפינוי ייקטף המלפפון הראשון". 25 חקלאים מהיישוב פאת שדה החליטו להרים את הכפפה שזרק להם שרון וחתמו על הסכם עם המדינה. אנשי היישוב עבור להתגורר ביישוב מבקיעים, דרומית לאשקלון, וקיבלו אדמות לעיבוד באזור זיקים.
תנחשו כמה אנשים מהם עוסקים בחקלאות? רק אחד! כיום איש מאותם 25 חקלאים, להוציא אחד, לא עוסק בחקלאות. "המדינה שהיתה אמורה להכין את הקרקעות לא השלימה את נושא הניקוז. התרענו על כך, אבל זה לא עזר. שישה חקלאים התחילו את העונה באוגוסט 2006 ובינואר 2007 היתה הצפה שהשמידה את כל הגידולים, בשווי של 5.5 מיליון שקל", מספר נפתלי יונה, מזכיר היישוב מבקיעים ולשעבר מזכיר היישוב פאת שדה. "לחקלאים זו היתה מכה כלכלית קשה ואי אפשר היה להרים את העונה הבאה, אלא בסיוע של הלוואות מבנקים ומקרנות. העונה שאחרי כן היתה קרה וקשה, וכל הגידולים הושמדו.
"הביטוחים היו לעג לרש, ולכן באותה עונה החקלאים כבר לא הצליחו להרים את ראשם מעל המים - ושאר החקלאים, שישבו על הגדר וחיכו לראות איך השישה מתקדמים, החליטו שהם לא חוזרים לחקלאות. כך מצאנו את עצמנו עם חקלאים מוכשרים שייצאו בעבר המון סחורה לחו"ל והיום עובדים בעבודות שכירות של 5,000 שקל בחודש. אני לא מאמין שאלה שמחכים לקרקעות יקימו את המשק. אין טעם בתנאים האלה".
עם אהרן חזות יו"ר וועד חקלאי גוש קטיף לא הצלחנו לדבר, אבל לדבריו שפורסמו במקום אחר, ההצלחה של כמה מחקלאי הגוש להשתקם נבעה מחוזקה כלכלית ונפשית, אך עתידם של השאר לוט בערפל. "אין להם פנסיה או פתרון תעסוקתי, ולצערי הרב, תוך זמן קצר יהיו כאן טרגדיות. הממשלה הולכת לפרק את המנהלה ב-2013 כדי להעלים את הפשע שנעשה לאנשי גוש קטיף. יש אנשים שהצליחו, אבל מספרם מועט. לחזקים תמיד יש יכולות, אבל המערכות לא אמורות להיות בנויות על החזקים. החוכמה היא לטפל ברוב הדומם, ויש אנשים שסופגים ורק בגלל הכבוד לא מדברים. עד שאחרון המפונים לא יסודר, המדינה צריכה לקחת אחריות".