יש שאלות שחוזרות אל האדם לא מפני שהוא שכח את התשובה, רק מפני שהמציאות עצמה לוחצת עליהן מכל הכיוונים עד שהן מתחילות לבעור. כזאת היא השאלה על הר הבית. האם העלייה אליו היא מצווה, קריאה של נשמה יהודית לשוב אל המקום שממנו הכול התחיל, או שמא מדובר בחשש נורא של כרת, קו דק שאסור לדרוך עליו גם מתוך אהבה, גם מתוך כמיהה, גם מתוך דמעות.
ודווקא עכשיו, בזמן מלחמה, השאלה הזאת נשמעת אחרת.
יש משהו במלחמה שמפשיט את החיים מכל הקישוטים שלהם. פתאום אדם לא שואל רק מה נוח, מה מקובל, מה יגידו, מה עושים כולם. פתאום הוא שואל מה שורשי, מה אמיתי, מה קדוש, על מה בכלל אנחנו נלחמים, ואיפה נמצא הלב של הסיפור היהודי בתוך כל העשן, הדם, הדגלים והתפילות. וכששואלים כך, הר הבית לא נשאר אתר רחוק בירושלים. הוא נהיה פצע פתוח, געגוע ישן שקם על רגליו, אבן כבדה שיושבת על החזה ולא נותנת להמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר.
הרי זו איננה רק שאלה טכנית של מסלול, מדידה, שערים וגבולות. זו שאלה על היחס שלנו אל הקודש. האם אנחנו עומדים מולו מרחוק, ביראה רועדת, כי יש מקומות שכל צעד בהם עלול להפוך מקדושה לשבר? או שאולי דווקא היראה עצמה דורשת נוכחות, דורשת דרישה, דורשת שלא נסתפק בלהזכיר את המקדש בסידור ובשירי חתונה, בזמן שהלב כבר התרגל לחיות בלעדיו.
וכאן נולדת המתיחות הגדולה, זו שלא נותנת מנוח.
מצד אחד, החשש הוא לא סתם חשש. לא מדובר בחומרה צדדית או במנהג יפה. כשמדברים על כרת, מדברים על שפה הלכתית חריפה, בוערת, כזאת שלא מאפשרת זלזול ולא סובלת קלות דעת. יש קדושה שכדי לגשת אליה צריך לדעת גם לסגת ממנה, לדעת לעצור, לדעת לומר: אני אוהב ולכן אני נזהר. יש אנשים ששומעים את המילה "הר הבית" ומיד הלב שלהם מתכווץ מפחד, לא מפני שהם רחוקים מהמקדש, רק מפני שהם קרובים אליו כל כך עד שהם מסרבים לגעת בלי ודאות מלאה.
ומצד שני, יש קול אחר, עמוק לא פחות, אולי אפילו עתיק יותר. קול שאומר: איך אפשר לדבר בלי סוף על מקום המקדש, להתפלל אליו שלוש פעמים ביום, לבכות עליו בתשעה באב, להזכיר אותו בכל שמחה יהודית, ואז לחיות כאילו אין לנו שום תביעה ממשית אליו? איך אפשר לומר "ותחזינה עינינו" ולבקש מעצמנו לא לראות? איך אפשר לגדל דורות על געגוע, ואז להיבהל כשהגעגוע מבקש צורה, רגליים, מסע, נוכחות?
ודווקא בימי חול המועד המתח הזה מתחדד עוד יותר. ירושלים מתמלאת צעדים, משפחות, ילדים עם בקבוקי מים, אבות עם עיניים בורקות, אמהות שמחפשות דרך להעביר לילדים לא רק טיול, רק זיכרון חי. האוויר מלא חג, ובתוך החג הזה מתגנבת גם התחושה העתיקה של עלייה לרגל, כמו ריח דק מן העבר שעולה פתאום בין האבנים. אדם עומד מול האפשרות לעלות, ובלב שלו שני קולות נאבקים. קול אחד מושך אותו קדימה, קול של שיבה, של "לשכנו תדרשו". קול שני עוצר אותו, קול של רעד, של גבול, של "הישמר לך".
ואולי זו בדיוק הנקודה. הר הבית חושף לא רק מחלוקת הלכתית, רק מצב תודעתי של דור שלם. דור שכבר איננו יכול להסתפק בסיסמאות. דור שחזר לארצו, נלחם על חייו, קובר את מתיו, מגן על גבולותיו, ושואל את עצמו מהו המרכז הפנימי של כל זה. האם חזרנו רק כדי לשרוד, או גם כדי לזכור מי אנחנו. האם הריבונות שלנו היא רק שפה של צבא וממשלה, או שיש בה גם נשמה, גם חזון, גם בית שעדיין חסר בתוך הבית הלאומי שלנו.
בזמן מלחמה השאלה הזאת נהיית חדה כמעט עד כאב. כי במלחמה אדם מבין שמקומות קדושים אינם רעיון מופשט. הם מצפן. הם סיבה. הם הלב שמזרים דם אל כל האיברים. ודווקא כשיש איום, דווקא כשהחיים שבירים, דווקא כשהמוות מסתובב בחוץ כמו רוח קרה, הכמיהה אל מה שנצחי מתגברת. לא במקרה השאלה עולה עכשיו. לא במקרה היא חוזרת למרכז. זה לא רק מפני שיותר אנשים עולים, ורק מפני שיש דיון ציבורי. זה מפני שהנשמה הלאומית עצמה דופקת על הדלת.
ובכל זאת, אסור שהדופק הזה יהפוך לפזיזות.
יש הבדל דק, קריטי, בין כיסופים לקדושה ובין הסתערות עליה. יש הבדל בין דרישת מקדש ובין מחיקת הגבולות שהמקדש עצמו מציב. אהבה אמיתית לקודש איננה שוברת כל גדר. לפעמים היא עומדת בדממה מול הגדר, נושקת לה בעיניים, ובכך מגלה עומק גדול יותר מכל תנועה דרמטית. מי שרוצה באמת את הר הבית, צריך להיות מוכן גם לשאת את כובד האחריות שהשם הזה מטיל עליו. לא רק התלהבות, גם ענווה. לא רק תשוקה, גם משמעת. לא רק להרגיש, גם ללמוד, לברר, לשאול, להקשיב.
אולי לכן השאלה "מצווה או כרת" כל כך מטלטלת. כי היא לא נותנת לנו לברוח למקום הנוח. היא לא מרשה לנו להפוך את הר הבית לסמל ריק, וגם לא לדחוף אותו לפינה מאובקת של פחדים לא מעובדים. היא מכריחה אותנו לפגוש יחד שני יסודות שיהדות חיה בנויה מהם תמיד: אהבה ויראה. כיסופים וגבול. תנועה ועצירה. אש ומים.
ואולי בסופו של דבר, עוד לפני הפסיקה, עוד לפני ההכרעה, יש כאן מתנה קשה ויקרה: עצם העובדה שהשאלה חיה. עצם זה שעם ישראל שב ושואל מה מקומו מול מקום המקדש, כבר אומר שמשהו קם לתחייה. במשך דורות היו יהודים שיכלו רק לחלום. אנחנו חיים בדור שבו החלום דופק על שערי המציאות, ובדיוק בגלל זה צריך לב אליו יותר, לא פחות.
הר הבית, בתוך ימי מלחמה ובתוך ימי מועד, עומד מולנו כמו מראה. מי שמביט בה ברצינות, לא רואה רק אבנים עתיקות. הוא רואה את מצב הנשמה שלו, את מצב הדור שלו, את המרחק שעוד נותר ואת הקרבה שכבר התחילה. והשאלה איננה רק אם מותר לעלות או אסור לעלות. השאלה עמוקה יותר, חרישית יותר, תובענית יותר: האם באמת התעורר בנו הרצון לפגוש את הקודש כמו שהוא, עם כל האש שבו ועם כל האחריות שבו.
כי יש מקומות שאדם לא מתקרב אליהם ברגליים בלבד. הוא מתקרב אליהם בכל מה שהוא.
