סוגיית הגיוס לצה"ל של בני ישיבות עולה לא פעם כנושא לוויכוח פוליטי וחברתי, אך עבור האדם המאמין, נקודת המבט צריכה להיות בראש ובראשונה הלכתית ותורנית. במיוחד בימים של לחימה שבהם עם ישראל חווה ניסים גלויים, עולה הצורך לברר מהו היחס התורני האמיתי למלחמה, להגנת המולדת ולחובת השירות הצבאי.

"לא תעמוד על דם רעך" וקניין התורה
לפני שנכנסים לגדרי "מלחמת מצווה", חובת הגיוס וההגנה על עם ישראל נובעת מדבר פשוט ובסיסי: החובה המוסרית וההלכתית של "לא תעמוד על דם רעך". כשם שאדם אינו שואל "מה החובה שלי לצאת ולכבות שריפה" כאשר הבניין של השכן בוער, או מה החובה להציל אדם שטובע בנהר, כך פשוט וברור שמי שרואה את חבריו מותקפים וחייב לצאת לעזרתם.
מעבר לכך, התורה עצמה דורשת מעורבות חברתית כדי שתוכל להתקיים בלומדיה. המשנה במסכת אבות מונה 48 מעלות שהתורה נקנית בהן, ואחת המרכזיות שבהן היא "נושא בעול עם חברו". ללא הנשיאה בעול הקולקטיבי, התורה כלל אינה יכולה להידבק באדם.

התורה כ"חמצן" לעומת חובת ההשתדלות
טענה נפוצה בקרב ציבורים מסוימים היא שלימוד התורה פוטר מן הצבא משום ש"בזכות הלימוד שלנו החיילים מצליחים". על פי המקורות, אין ספק שהתורה היא ה"חמצן" של עם ישראל ושל העולם כולו; בלעדיה אין חיים, וזהו יסוד שמוזכר בספרים כמו "נפש החיים" ו"אורות התורה". עם זאת, אין בכך כדי לפטור מן החובה המעשית לעשות מעשה. כשם שאברך שלומד תורה ובנו נופל ונפצע לא יסתפק בלימוד תורה לזכותו אלא ירוץ איתו מיד לרופא, כך גם במלחמת העם אי אפשר להסתמך רק על לימוד התורה כביכול כפטור מיציאה לקרב.

החתם סופר, בחידושיו למסכת סוכה, מחדד נקודה זו היטב. הוא מסביר מדוע הציווי לעבודת האדמה ("ואספת דגנך") כתוב בפרשת קריאת שמע לצד מצוות תפילין. כשם שאדם אינו יכול לטעון שביטול תורה מונע ממנו להניח תפילין או לבנות סוכה (שהרי אלו מצוות), כך אדם אינו יכול לטעון שהוא מניח את מחרשתו או נמנע מיציאה למלחמת מצווה בטענה של ביטול תורה. היציאה להילחם – ממש כמו קיום העולם, המסחר ויישוב ארץ ישראל – היא מצווה בפני עצמה.

גדרי מלחמת מצווה ומסירות נפש
על פי ההלכה, קיימים שני סוגים עיקריים של "מלחמת מצווה" הנוגעים לימינו:
1. כיבוש הארץ: הרמב"ן פוסק לדורות שאסור לנו לעזוב את ארץ ישראל בידי שלטון זר, ומצוות יישוב הארץ משמעה גם לכבוש אותה.
2. עזרת ישראל מיד צר: כאשר אויבים באים לתקוף אותנו (ולא רק כדי לרצוח, אלא כדי לפגוע בריבונות על הארץ), החובה היא לצאת אליהם בכלי נשק, ואף לחלל עליהם את השבת, שכן כל עיירות ארץ ישראל מוגדרות כ"עיירות ספר" על פי הרמב"ם.

ישנו הבדל הלכתי תהומי בין הצלת יחיד למלחמת מצווה. בספר "משפט כהן" של הראי"ה קוק וכן בספר "מנחת חינוך" מוסבר כי בחיי היום-יום, אדם אינו מחויב (ואף לא תמיד רשאי) להסתכן במוות ודאי כדי להציל אדם אחר שטובע. אולם, המושג של מלחמה לאומית הוגדר על ידי הקב"ה כמציאות שבה נהרגים. במלחמת מצווה החייל מחויב להקריב את חייו ולסכן את עצמו למען הכלל, כדי שכל חייל ידע שלא מפקירים אותו וכדי לשמור על מורל העם.

שלושת השבועות: אגדה או הלכה?
כלפי הטענה של התגרות באומות או הפרת "שלושת השבועות", המקורות משיבים נחרצות: ראשית, מדובר בדברי אגדה שלא נפסקו להלכה על ידי הפוסקים המרכזיים שהתעסקו ביישוב הארץ. שנית, הגויים הם אלו שהפרו את השבועה ראשונים בפרעות הרבות לאורך שנות הגלות, הרבה לפני תחילת הציונות. יתרה מזאת, חלוקת הארץ והקמת המדינה קיבלו אישור של האומות המאוחדות, כך שאין כאן התגרות באומות.

האתגר הרוחני במחנה הצבאי
רבים חוששים שהשירות בצבא עלול לפגוע ברמתו הרוחנית של החייל הדתי או החרדי, עקב פקודות שירות משותף ובעיות צניעות. הקושי קיים והצבא אכן נדרש לבצע התאמות, אך מצד שני - קושי זה אינו פוטר את האדם מקיום חובתו. התורה מכירה בסכנה הרוחנית שבמלחמה (שבה מתגלים כוחות של גבריות וכוחנות), ולכן ציוותה באופן ייחודי דווקא על "קדושת המחנה" (״והיה מחניך קדוש״) במסגרת צבאית.

המציאות הוכיחה שניתן לגדול בתורה גם מתוך שירות צבאי. עולם התורה הציוני דתי הצמיח ראשי ישיבות, רבנים ודיינים ששירתו שירות צבאי מלא ואף שימשו כקצינים (כדוגמת הרב דוב ליאור, הרב אליעזר שנוולד, ועוד). שילוב זה בא לידי ביטוי מרגש במיוחד בעת המלחמה, בה ניתן לראות בתי מדרש גדושים בחיילים על ציודם המלא, שלומדים תורה בהפוגות שבין הקרבות, מה שמוכיח שה"ספרא והסייפא" (התורה והסייף) ירדו לעולם כשהם כרוכים יחד.

סיכום: בין האידיאל למציאות
צבא ומלחמה אינם אידיאל ביהדות. האידיאל הוא חזון אחרית הימים בו "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" ובית המקדש עומד על מכונו. אך כל עוד מציאות זו לא התממשה, ואויבים קמים עלינו לכלותינו, השירות בצבא הוא לא רק "הכרח בל יגונה" אלא מלחמת מצווה עליונה שעליה אסור לנו להשתמט מנשיאה בעול. התורה מחייבת אותנו לא רק להישאר באוהל בית המדרש, אלא גם לצאת החוצה, להגן על עם ישראל מתוך קדושה, ולקדש שם שמים במערכות ישראל.