התורה אינה משנה את האדם באופן אוטומטי לימוד תורה אינו פועל כקסם שמתקן את האדם מעצמו. התורה נותנת לאדם כלים להשתנות, אך אם הוא בוחר שלא לעבוד על כך באופן אקטיבי, הוא יכול לדעת את כל התורה "ישר והפוך בעל פה" ולהישאר אדם מושחת. כדי שהתורה תשפיע, נדרשת התכווננות מיוחדת למקצוע של "תיקון המידות", ובלעדיה, אדם יכול להיות "הצדיק הכי גדול" כלפי שמיים, אך עדיין לפגוע באחרים ולעשות ככל העולה על רוחו.
משל מסך הטלפון: דרך ארץ קדמה לתורה על מנת שהמצוות והתורה ייספגו באדם כראוי, המידות הטובות (בין אדם לחברו) חייבות להוות את הבסיס. המקורות ממשילים זאת להדבקת זכוכית מגן על מסך של טלפון סלולרי: אם לא מנקים תחילה את המסך מאבק, מגן הזכוכית פשוט לא יידבק. ה"אבק" הוא הפגמים בהתנהגות שבין אדם לחברו, וכאשר הם קיימים – ה"זכוכית", שהיא המצוות שבין אדם למקום, אינה יכולה להידבק. זו הסיבה המעשית לכך ש"דרך ארץ קדמה לתורה".
התוצאות ההרסניות של "צדיקות" ללא מידות לאורך ההיסטוריה המקורות מציגים כיצד לאורך ההיסטוריה הקפדה דתית ללא יושר הובילה להרס:
חורבן מוסרי בתקופת ירמיהו: הנביא ירמיהו זעק על אנשים שהקפידו להגיע לבית המקדש, הקריבו קורבנות ולמדו תורה, אך בפועל היו מושחתים, רצחו וגנבו. הם הפכו את המקום הקדוש ל"מערת פריצים", משום שהקפידו על פרטים טכניים אך זנחו את תואר המידות.
חורבן הארץ בתקופת בית שני: על פי הנצי"ב מוולוז'ין (בהקדמתו לספר בראשית), בדור של בית שני היו אנשים שהיו "צדיקים גדולים ולמדו בכוללים", אך הם לא היו "ישרים". הם החשיבו כל אדם שלא חשב בדיוק כמותם למין ואפיקורוס ונידו אותו. השנאה וצרות העין הזו הובילו לחורבן יישובי הארץ, והנצי"ב קובע בחריפות כי "הקדוש ברוך הוא איננו סובל צדיקים כאלה".
לסיכום, כאשר אדם הופך ללומד תורה שמקפיד על החלק של "בין אדם למקום" אך זונח את עבודת המידות ו"בין אדם לחברו", זהו חילול השם הכי גדול שיכול להיות. הקדוש ברוך הוא אינו מחפש רק "צדיקים" שמקפידים על הלכות טכניות, אלא אנשים "ישרים" כאברהם אבינו, שהיושר והאכפתיות שלו גרמו לו להתפלל אפילו על רשעי סדום.