אחת השאלות המוסריות הקשות והנוקבות ביותר שעולות מתוך קריאת התנ"ך היא שאלת מחיית עמלק. הציווי שניתן לשאול המלך על ידי שמואל הנביא: "וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק", מזעזע כל אדם בעל מוסר בסיסי. כיצד ייתכן שהתורה, שנועדה להביא אור וחסד לעולם, מצווה על הרג של תינוקות וילדים רק בשל השתייכותם לעם מסוים? שאלת עמלק פותחת צוהר לבירור עמוק יותר על ייעודו של עם ישראל והיחס ההלכתי והמוסרי לגויים בכלל.
הייעוד הבסיסי: לחנך את העולם מתוך אהבה
לפני שניגשים לדיני מלחמה, יש להבין את מהות קיומו של עם ישראל. עם ישראל לא נוצר כדי להסתגר או כדי להשמיד עמים אחרים, אלא כדי להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" – מודל מוסרי שנועד לתקן את העולם במלכות שדי.
הכלל החינוכי הגדול קובע שאי אפשר לחנך עולם בלי לאהוב אותו. זו הסיבה שאברהם אבינו, גם כאשר נחשף לרוע המוחלט של אנשי סדום, לא מיהר לשמוח לאידם אלא עמד והתפלל עליהם בתקווה שאולי יימצאו שם צדיקים והם יחזרו בתשובה. אהבת האדם והרצון בתיקון האנושות הם נקודת המוצא.
סוד עמלק: מנגנוני הבלימה של ההלכה
כאשר בוחנים את מצוות מחיית עמלק במשקפי ההלכה, מתגלה תמונה שונה לחלוטין מהקריאה השטחית של הפסוקים. ההלכה מראש נבנתה עם "מנגנונים" שמונעים הרג עיוור.
ראשית, הרמב"ם (בהלכות מלכים) פוסק הלכה דרמטית: כל גוי שמקבל על עצמו קיום של "שבע מצוות בני נח", גם אם הוא מזרע עמלק – לא הורגים אותו. שבע מצוות בני נח אינן דרישה להתגייר או לקיים תורה ומצוות, אלא קבלה של מוסר אנושי בסיסי (איסור רצח, גזל, וכו') והחלטה שלא להיות אדם מזיק. פסיקה זו מוכיחה שהציווי אינו גזעני-ביולוגי, אלא מוסרי: המלחמה היא נגד הרוע, וברגע שהעמלקי זונח את דרך הרוע הקיצונית – הוא ניצל.
שנית, ברמה המעשית, חז"ל קבעו כי "סנחריב בלבל את האומות". כיום לא ניתן לדעת מבחינה גנטית מי הוא עמלקי, ולכן המצווה במתכונתה המעשית מושעית לחלוטין. גם אם יבוא נביא ויצביע על אדם כעמלקי, לא נוכל לפגוע בו אם הוא חי חיים מוסריים כבן נח.
קריאת השכמה למאבק ברוע המוחלט
אם המצווה לא ניתנת ליישום כיום, מדוע היא נכתבה? בדומה לפרשת "בן סורר ומורה" (שעל פי חז"ל לא הייתה ולא נבראה מעולם, ונכתבה רק כדי ש"נדרוש ונקבל שכר"), מחיית עמלק היא "קריאת השכמה" והצבת כיוון מוסרי.
התורה דורשת מאיתנו לא להתעלם מקיומו של רוע מוחלט ומפלצתי. אנו בדורנו חווינו מפלצות אדם שלא חמלו על נשים ותינוקות – מהנאצים ועד למחבלי חמאס. כשאנו שואלים "מה עשה התינוק העמלקי?", עלינו לשאול את עצמנו בכנות: אם הייתה לנו ודאות מוחלטת שתינוק מסוים יגדל להיות היטלר או יחיא סינואר וירצח מיליונים – האם לא היה מוסרי לעצור אותו עוד בהיותו תינוק?. התורה, במקרה ההיסטורי הספציפי של עמלק, נתנה ודאות אלוקית שהאומה הזו, בתרבותה הקדומה והמושחתת, היא תמצית הרוע, ולכן החובה הייתה למחות אותה כדי להגן על העולם.
הטוב שבגויים הרוג? עדכון גרסה היסטורי
פעמים רבות אנו נתקלים באמירות קשות בחז"ל, כמו אמירתו של רבי שמעון בר יוחאי: "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו, טוב שבגויים הרוג". מבט מדוקדק יגלה שאמירה זו נאמרה בסיטואציה ספציפית מאוד – על המצרים שרדפו אחרי עם ישראל לים סוף. גם המצרים ה"טובים" כביכול, שלא היו אדוקים בעבודה זרה, לקחו את סוסיהם ורדפו אחרי יהודים כדי לשחוט אותם. הדבר מזכיר את גילויים של "בלתי מעורבים" בעזה, אנשים נורמטיביים לכאורה, שלקחו חלק פעיל בשמירה על חטופים ובמעשי טבח.
אולם, היחס העקרוני לגויים בימינו שונה בתכלית. הגאון רבי משה רבקש (מחבר הספר "באר הגולה", שלא לבלבל עם המהר"ל מפראג) כותב מפורשות: כל הגזירות הקשות שגזרו חז"ל על גויים נגזרו על עובדי עבודה זרה הקדמונים, שהיו שטופים בזימה ושפיכות דמים. אך אומות העולם בימינו, שמאמינים בבריאת העולם, בעיקרי הדת וביציאת מצרים – לא רק שאין שום איסור להצילם, אלא אנו מחויבים להתפלל בשלומם ולהציל אותם!.
לכן, המושג ההלכתי של סיוע לגוי "מפני דרכי שלום", איננו תירוץ פוליטי או התחמקות מחשש שיפגעו בנו. הקדוש ברוך הוא נקרא "שלום", ורחמיו על כל מעשיו; אנו מצילים כל אדם, יהודי כגוי, משום שאנו הולכים בדרכיו של ה' שהוא רחום על כל הבריות כולן.
ההבדל בין אידיאולוגיה להכרח
אם כך, מדוע ישנן הלכות רבות של הרחקה מהגויים, כמו איסור אכילת לחמם ושתיית יינם?. התשובה היא שזו איננה אידיאולוגיה של התנשאות, אלא קורח המציאות והכרח ההישרדות. עם ישראל, בדומה לאיש ציבור או רב עיר שחייב לשמור על קוד לבוש והתנהגות כדי לשמר את השפעתו, חייב לשמור על גבולות וזהות מובחנת. רק דרך השמירה על ייחודו וקדושתו הוא יוכל למלא את תפקידו ולהאיר לעולם.
באותו אופן, גם הצבא והמלחמות אינם אידיאולוגיה. "הצבא הוא הכרח בל יגונה". בעולם לא מתוקן אנו מחויבים להילחם מלחמת מצווה להגנתנו, אך החזון האולטימטיבי של היהדות הוא עולם של שלום, כפי שהיה בימי שלמה המלך, שבו "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו", ולא יהיה צורך עוד בצבאות או במלחמות. התורה נבנתה מראש כדי ללוות את האנושות המתפתחת מהעולם הפרימיטיבי של פעם ועד לעולם המתוקן של ימות המשיח.
