עין איה על שבת ו, קט
דברי הגמרא (שבת סז ע"א)
הַמְרַקֶּדֶת לַכֻּתָּח, וְהַמְשַׁתֶּקֶת לָעֲדָשִׁים, וְהַמְצַוַּחַת לַגְּרִסִין - יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי.
יש רגעים שבהם אדם מביט מן הצד על מעשה קטן, כמעט מגוחך, ולא מבין מדוע התורה ראתה צורך לעצור מולו, להרים גבה, ולומר: כאן יש חושך. אישה רוקדת סביב הכותח, אחרת שותקת בזמן בישול עדשים, שלישית צועקת אל הגריסין. מה כבר יש כאן? כמה תנועות גוף, מעט שקט, מעט קול. מטבח, סירים, אדי בישול, חיים פשוטים של יום רגיל. ובכל זאת חז"ל אומרים: יש בזה משום דרכי האמורי.
וכשקוראים את דברי הרב קוק, פתאום מבינים שלא מדובר כאן על פולקלור משונה, וגם לא רק על מלחמה בהרגלים של עובדי אלילים. מדובר במשהו עמוק בהרבה, דק בהרבה, וכואב בהרבה. הרב קוק חושף כאן את אחת התחבולות העתיקות של הרע: הוא לא רק מפיל את האדם לתהומות גסים, הוא קודם כול מקטין אותו. הוא מכווץ את מרחב הנשמה. הוא לוקח כוחות נפש גדולים, יקרים, אציליים, ומוריד אותם אל הרצפה, עד שהלב מתרגש ממה שלא ראוי להתרגשות, שותק במקום שאין בו עומק, וצועק במקום שאין בו בשורה.
וזה אולי הדבר המפחיד באמת. כי רשע גמור, בוטה, אדם מזהה. יש לו ריח חריף. יש לו צבע מאיים. אבל קטנות? קטנות נכנסת בשקט. היא מתיישבת בתוך הבית. היא לא שוברת את הדלת, היא רק משנה לאט את סדרי העדיפויות של הנפש. פתאום הדברים הזעירים תופסים את מרכז הבמה, והדברים הגדולים נדחקים לפינה. וכשהנפש מתמלאת פירורים, כבר אין בה מקום ללחם.
הרב קוק כותב שהרשעה מגדילה בעיני האדם את הדברים היותר קטנים, עד שהוא ממלא מהם את נפשו, וממילא עיניו נעשות קצרות מלהביט אל דברים גדולים ונעלים, אל תיקון עולם ברום המובן. איזה תיאור חד, כמעט אכזרי בדיוקו. יש לאדם בתוכו חלונות שפונים אל השמים. יש בו יכולת לשמוח על גאולה, לכאוב באמת, להתפעל מן הטוב, לחכות בסבלנות, להאמין, להבין, לשאת מורכבות. ופתאום, מבלי משים, כל החלונות הללו נאטמים באדים של מטבח פנימי קטן. כוח הדמיון מתנפח, השכל נחלש, והאדם הולך חשכים ואין נוגה לו.
הכותח הוא הדוגמה הראשונה, ודווקא הוא פותח שער גדול להבנה. כותח נעשה מדברים שנתקלקלו, מלחם מעופש ומחלב שהחמיץ, ומתוך הקלקול הזה נולד תיקון מסוים. יש כאן באמת נקודה שיש בה יופי. דבר שנשבר ושב להועיל. דבר שנפל ושב אל איזו תכלית. על תיקון כזה ראוי לשמוח. הלב האנושי בנוי כך שהוא מתמלא חדווה כשהוא רואה שבר שנחבש. מי לא מכיר את ההקלה הזאת, את הנשימה שחוזרת אחרי תקופה של קלקול, את התחושה המתוקה כשמשהו אבוד שב פתאום אל החיים?
אך כאן בדיוק באה הקטנות ומבצעת את מעשה הגניבה שלה. היא חוטפת את רגש השמחה הקדוש הזה, זה שנועד לימים גדולים באמת, ליום שבו ייחבש שבר עמו ועולמו, ומבזבזת אותו על רוטב קטן. הנפש רוקדת, אך לא מול תיקון של עולם, לא מול שיבה של אדם אל עצמו, לא מול פיוס, רפואה או גאולה, רק מול כותח. זו לא הבעיה שבאדם יש שמחה. להפך, טוב שיש בו שמחה. הכאב הוא שהשמחה הונמכה. כמו נהר עצום שהוסט אל תעלה צרה של גן נוי. כמו שופר שנועד להר סיני, והפך לצעצוע נשיפה של ילד עייף.
והאדם אפילו לא תמיד מרגיש מה אבד לו. הוא חושב שהוא חי, שהוא מתרגש, שהוא מלא. בפועל, הוא רק מבזבז אוצרות.
כך גם בעדשים. השתיקה היא אחת המתנות העמוקות ביותר שניתנו לאדם. יש שתיקה של עלבון, יש שתיקה של פחד, ויש שתיקה אחרת, גבוהה, כבדה, צלולה — שתיקה שיודעת לעמוד מול כאב בלי לברוח למילים. "וידום אהרן" איננו רק תיאור של היעדר דיבור; זו עמידה של נשמה מול תהום. זו שתיקה שיש בה הכרה בכך שלא כל דבר נפתר מיד, שלא כל חושך ניתן לפירוק על המקום, שיש רגעים שבהם האדם אינו צורח, אינו מסביר, אינו מצטדק, רק נושא.
הרב קוק רואה בשתיקה הזאת גרעין יקר של דעת רחבה ומיושבת. והנה שוב באה הקטנות, ושוב היא אינה ממציאה כוח חדש, רק לוקחת כוח אמיתי ומורידה אותו למקום זול. במקום שהשתיקה תופיע בשעות שבהן הנפש צריכה להתרחב מול הסוד, היא מוצאת את סיפוקה סביב סיר עדשים. כאילו אותה סבלנות עמוקה, אותה בשלות של רוח, נועדה כדי "להצליח" בישול. כאילו אפשר לפרוק תכונה נשמתית גבוהה דרך טקס דמיוני שאין בו מהלך ממשי באורחות החיים.
יש כאן כאב עצום על האדם. לא מפני שהוא שתק, מפני שהסכים להמיר עומק בתחליף. הסכים לקחת זהב ולהטביע ממנו כפתורים.
והגריסין מובילים את הרב קוק למקום פראי עוד יותר. כאן כבר אין רק הנמכה של רגש אצילי, יש גם משיכה לאחור, אל ראשיתיות לא מעובדת, אל התפרצות קדמונית. הרב מתאר את הרגע הקדום שבו האדם גילה לראשונה שהוא יכול לרסק גרעין, לפרק, לעבד, לשלוט בחומר הגולמי. אפשר כמעט לשמוע את הצעקה ההיא עולה מתוך שחר האנושות, צעקה של גילוי, של כוח, של פריצה. וגם בזה יש משהו מובן. התפעלות היא כוח בריא. אדם אמור להתפעל.
אך כשהקטנות משתלטת, ההתפעלות הזאת כבר איננה שער לצמיחה. היא הופכת לחזרה אל הפראי, אל התוהו, אל החייתי שבאדם. פתאום הצעקה כבר איננה צעקת לידה של תרבות, רק הד רחוק, חלול, של עולם שלא התבגר. דרכי האמורי, בלשון החריפה של הרב קוק, מחזירים את האדם אחורנית — בתכונותיו הנפשיות, באורחות חייו, בדעותיו, בתאוותיו. האדם מפסיק לעלות. הוא נסוג. הוא נראה מתורבת מבחוץ, ובפנים משהו בו שב ליילל סביב האבנים.
וכמה זה נוגע גם לחיים שלנו, כאן, עכשיו, בתוך חדרים מוארים במסכים כחולים ובתים מלאי רעש. הרי לא צריך לרקוד לכותח כדי לחיות חיי קטנות. אפשר לעשות זאת בדרכים הרבה יותר מודרניות, הרבה יותר מכובדות למראה, והרבה יותר מקובלות. אדם מסוגל להקדיש את כל סערת נפשו לוויכוח זעיר, לעוד תגובה, לעוד כבוד שנפגע, לעוד הישגון קטן שיזכה אותו במבט. הוא שומר את שמחתו לרגעים שבהם המספרים עולים, את שתיקתו למבוכה חברתית, את ההתפעלות שלו לחפצים, לאריזות, לרגעי הבל נוצצים. ובינתיים, הדברים הגדולים מחכים בחוץ כמו אורח נשכח ליד הדלת.
מתי שמחנו לאחרונה שמחה גדולה באמת, כזאת שקשורה בתיקון של נפש, בבניין של בית, בהצלה של אדם, בחסד שנעשה בלי פרסום? מתי שתקנו שתיקה נקייה מול סבל של אחר, בלי למהר להסביר, לייעץ, לפטור? מתי התפעלנו מן היכולת של אדם להתגבר על עצמו, מן יופי של אמת, מן כוח של אמונה, מן האפשרות להיות טובים יותר? אלו השאלות שדברי הרב קוק מניחים על השולחן, כמו מראה שלא נותנת לנו להתחמק.
כי בסוף, המאבק הגדול איננו רק בין קודש לטומאה, וגם לא רק בין אמת לשקר. לפעמים הוא מתחיל הרבה קודם, בשאלה מה מצליח לתפוס מקום בתוך הלב. על מה אנחנו מבזבזים את כוחות הנפש שלנו. מה מרעיד אותנו, מה משתק אותנו, מה מוציא מאיתנו קריאת התפעלות. אדם יכול להישאר דתי מאוד, תרבותי מאוד, משכיל מאוד, ובתוך תוכו לחיות חיי זוטות. והטרגדיה של זוטות איננה רק שהן קטנות; הטרגדיה היא שהן גוזלות מקום מן הגדלות.
הרב קוק מלמד כאן יסוד כביר: הבעיה באלילות איננה רק שהיא משקרת על אלוהים, היא משקרת על האדם. היא מספרת לו שהוא נועד לדברים קטנים. שהיא משכנעת אותו שדי לו במעט תנועות, מעט סגולות, מעט הרגשות מדומות, וכך היא משאירה אותו רחוק מאוד מן הייעוד שלו. במקום לתקן עולם, הוא מתעסק בקמעות נפשיים. במקום לגדול, הוא משחק בגדלות. במקום לעמוד מול אור גדול, הוא מסונוור מנצנוץ של פירורים.
ויש כאן גם בשורה. מפני שאם הרע פועל על ידי הקטנה, ממילא עבודת התיקון היא להחזיר לנפש את המידות האמיתיות שלה. להשיב את השמחה אל המקומות הראויים לה, להשיב את השתיקה אל עומקה, להשיב את ההתפעלות אל מה שראוי להתפעלות. לחנך את הלב להכיר שוב מה גדול ומה קטן. לא להתמכר לריגוש זול. לא לתת לדמיון לנהל את הבית. לפנות מקום לדברים נעלים באמת, גם כשהם פחות נוצצים, גם כשהם איטיים, גם כשהם דורשים עמל פנימי.
אולי זו כל העבודה של אדם בעולם: לשמור על הפרופורציות של הנשמה. לא לתת לקטן להתחפש לגדול. לא לתת לזמני לתפוס את מקומו של הנצחי. לדעת שרגשות הם אוצר, ושאסור לשפוך אותם על הרצפה. כי השמחה שלנו יקרה מדי, השתיקה שלנו יקרה מדי, ההתפעלות שלנו יקרה מדי. הן ניתנו לנו כדי לפגוש חיים גדולים.
וכשזה קורה, משהו באדם מזדקף. העיניים שבות להתרומם. השכל חודר מחדש. הדמיון מפסיק להשתולל ומתחיל לשרת. ואז, גם המטבח נשאר מטבח, גם העדשים נשארות עדשים, גם הגריסין נשארים גריסין — והנפש, סוף סוף, מפסיקה לרקוד סביב הזוטות, ומתחילה ללכת לקראת הדברים שבאמת ראויים לה.
