הצלף עם הציציות

בפעם הראשונה שאתה רואה אותו, המוח מסרב לסדר את התמונה.
יש שם מדי סיירת אוקראיניים, מנומרים, כבדים, ספוגים בריח של שדה, אבק שריפה וזיעה צבאית; יש שם רובה, לא כאביזר תצוגה ולא כסמל דרמטי, כי אם ככלי עבודה יומיומי של אדם שמוצב בנקודות שבהן המרחק בין נשימה אחרונה לבין המשך החיים נמדד לפעמים במילימטרים; ויש שם גם זקן חסידי ארוך, ציציות המשתפלות עד סמוך לנעליים, מבט יהודי רך בתוך פנים של לוחם, ובכיס — סידור ותהילים, שני ספרים קטנים שעוברים איתו אל המקומות שבהם בני אדם רגילים אינם אמורים לעמוד.
ר’ יוסף אשר צ’רקסקי נראה כמו סתירה מהלכת רק למי שמאמין שהעולם מסודר במגירות נקיות. כאן חסיד, שם חייל. כאן בית כנסת, שם שדה תעופה מדמם. כאן ברכת “הגומל”, שם רובה צלפים רוסי. כאן ילד בר מצווה הלומד מאמר חסידי בישיבה של חב”ד, שם אבא היוצא אל קו האש ומנסה להחזיר הביתה לא רק את גופו, כי אם גם את צלם האדם של מולדת מתפרקת.
אך אולי דווקא בו, בדמות הזו שנראית בתחילה בלתי אפשרית, נמצאת אחת התשובות העמוקות ביותר לשאלה שריחפה מעל כל המסע הזה באוקראינה: מה עושה יהודי בתוך מלחמה שאינה נראית במבט ראשון כמלחמתו?
את התשובה הוא לא אמר בקול גדול. הוא לא נשא נאום. הוא לא ביקש שיכתבו עליו כגיבור. הוא דיבר בפשטות כמעט מביכה, כאילו הדברים מובנים מאליהם, כאילו כל יהודי בעל משפחה, פרנסה, שיעורי תורה וילד בישיבה, קם בוקר אחד, לובש מדי סיירת, נכנס ליחידת “דנייפר 1”, ומוצא את עצמו צולף לעבר עמדה רוסית סמוך לשדה התעופה של דונייצק.
“כשפרצה המלחמה”, אמר, “הרגשתי שאני אזרח מדינת אוקראינה החייב למדינה הכרת הטוב. לא יכולתי לשבת סתם כך בבית. הייתי חייב לעשות כל אשר לאל ידי כדי להציל את המדינה”.
כך, בשקט הזה, נולד הרגע שבו אדם מפסיק להיות צופה מן הצד.
הרב שמואל קמינצקי, רבה של דנייפרפטרובסק, דחק בנו לפגוש אותו. “אתם חייבים לפגוש אותו”, אמר. “אם לא פגשתם אותו, לא תבינו את עומק ההתנדבות לצבא אוקראינה”. בתחילה חשבנו שכבר ראינו הכול. יהודים במדים אוקראיניים, קצינים גאורגים שאומרים “שמע ישראל”, כיפות מתחת לכובעי צמר ליד קלצ’ניקובים. מה עוד יכול להפתיע במסע כזה?
ואז הגיע ר’ יוסף אשר.
לא דמות של פורים. לא חסיד שהתחפש לחייל כדי לשמח חתן וכלה. לא תמונה סמלית שמישהו ביים לצורך כתבה. איש ממשי, חי, נושם, שנמצא עמוק בתוך הסיפור הזה. בעל תשובה שחזר ליהדותו שנים רבות לפני שהמלחמה פרצה, למד תורה, התחבר לקהילה היהודית בדנייפר, נשא אישה, בנה בית, עבד לפרנסתו, ובמקביל שמר על כושר גופני כמעט באופן תמים, ללא תוכנית נסתרת, ללא ידיעה שהגוף שהוא מאמן היום יידרש מחר לעמוד במבחן של אש.
הוא התאמן יום יום. סתם כך, לשמור על גוף בריא. בין ענפי הספורט שאהב הייתה גם צליפה, בעיקר ברובי ציד. מי היה מאמין אז שהתחביב הזה, שנראה אולי שולי, כמעט רחוק מעולמו של חסיד המגדל בית יהודי, יהפוך ביום מן הימים לכישרון מציל חיים? מי יכול לדעת אילו כלים מכין לו האדם בשנות השקט, כדי להשתמש בהם בשעה שבה העולם סביבו מתחיל לבעור?
כשהמלחמה פרצה, הוא הלך ללשכת הגיוס.
זו לא הייתה הליכה פשוטה. יהודי חרדי אינו נכנס אל צבא זר כמו אדם היוצא לקנות לחם. הוא נושא איתו היסטוריה, חששות, שאלות הלכתיות, פחדים משפחתיים, זיכרונות ישנים של עמים ומדים, של יהודים שידעו היטב כי לא כל מי שלבש מדים סביבם בא להגן עליהם. אך ר’ יוסף אשר בא לשם מתוך תחושה אחרת. הוא חי באוקראינה. ילדיו גדלו שם. הקהילה שלו שם. המדינה הזו נתנה לו מקום. וכעת, כשהיא נפרמת תחת איום רוסי, הוא חש שאינו יכול לעמוד מנגד.
בחנו את הכושר שלו. שאלו במה הוא טוב. הוא אמר שעיקר אומנותו בצליפה. משם שלחו אותו לסיירת “דנייפר 1”, יחידה מיוחדת שישבה דרך קבע במחנה סמוך לדונייצק, לא רחוק מן המקומות שבהם הלחימה כבר חדלה להיות כותרת והפכה לעפר, אש וצעקות קשר.
איך קיבלו אותך? שאלנו.
הוא חייך מעט. “קלטו אותי יפה מאוד. לא נתקלתי בגרם אחד של אנטישמיות”.
ואז הוסיף, בנימה שאינה משאירה מקום רב לספק: “והאמת, חסר למי שינסה להתחיל איתי”.
זה לא נאמר בגאווה ריקה. היה שם משהו יהודי עתיק שהחליף צורה. לא פחדן. לא מתנצל. לא מתחנן שיניחו לו. יהודי שיודע ללמוד, להתפלל, לברך, לחנך את בנו לתפילין, וגם לעמוד מול מי שמנסה לפגוע בו או בבית שבו הוא חי. לא מתוך אהבת כוח. לא מתוך שמחה באלימות. מתוך ידיעה שבחיים יש שעות שבהן עדינות לבדה אינה מספיקה, ושמירה על החיים דורשת לפעמים יד יציבה מאוד.
המשימה הראשונה המשמעותית שלו הייתה הקרב על נמל התעופה של דונייצק.
במלחמה ההיא, שדה התעופה לא היה רק מקום שממנו מטוסים ממריאים ונוחתים. הוא היה סמל. הוא היה שער. מי ששלט בו, שלט בכניסה לעיר. מי שהחזיק בו, החזיק ביכולת לקבוע את נשימת המרחב כולו. הלוחמים דיברו עליו ביראת כבוד קשוחה. מי שלא היה שם, אמרו, כמעט לא נחשב. הקרב הזה היה מבחן הכניסה של הצבא האוקראיני המתחדש, מבחן שנכתב בדם, בבוץ ובאש.
ר’ יוסף אשר היה חלק מן הפעילות שהטתה את הכף לטובת האוקראינים, לפחות בחלק מן השדה. הוא מספר את זה בלי להרחיב מעבר למה שמותר, בלי להתייפייף, בלי לבנות לעצמו פסל. הציבו אותו לא הרחק משדה התעופה. מול הכוחות האוקראיניים עמדה עמדה רוסית שירתה ללא הפסקה על כל מי שניסה להתקרב. אותה עמדה שיתקה את התנועה. היא הפכה את ההתקדמות למלכודת. כל ניסיון להתקרב אל השדה נענה באש.
ואז, בדרכים נסתרות, עקפו את העמדה.
אפשר לדמיין את זה: אדמה קרה, מרחב פתוח, סכנה שאינה נראית תמיד לעין, נשימות קצרות, תנועה נמוכה, רובה צלפים ביד, זקן וציציות בתוך מדי סיירת. חסיד מאוקראינה, בעל תשובה, אב לילדים, עומד בנקודה שבה כל הריכוז שלו מתכנס אל הכוונת. ברגע כזה אין מקום לתיאטרון. אין מקום לדימויים. העולם מצטמצם לנשימה, אצבע, מטרה, החלטה.
הוא פתח באש מדויקת לעבר העמדה הרוסית.
הירי שלו אפשר לכוחות האוקראיניים לעבור את המכשול, להסתער קדימה, להגיע אל שדה התעופה ולכבוש בחזרה חלק ממנו. משפט אחד קצר, כמעט טכני, מחזיק בתוכו עולם שלם: יהודי חסידי, עם סידור בכיס, משנה את תנועת הקרב בעזרת אש מדויקת.
ואז הגיע הכדור שכמעט סיים את הסיפור.
הרוסים הבינו מאין מגיעה האש. צלף רוסי כיוון אליו. הכדור עבר מילימטרים מראשו. לא לידו במובן הרחב שבו מספרים סיפורי מלחמה אחרי שנים, לא רחוק ממנו במרחק נוח של זיכרון מרוכך, כי אם קרוב כל כך שהגוף מבין מיד עד כמה דק היה החוט שעליו נתלו החיים.
יש רגעים שבהם אדם אינו ניצל “כמעט”. הוא ניצל ממש.
בשבת שלאחר מכן עלה ר’ יוסף אשר לתורה ובירך “הגומל”. אחר כך ערך סעודת הודיה. אפשר לעצום עיניים ולראות את המעבר הבלתי נתפס הזה: מאש שדה התעופה אל בימת הקריאה בבית הכנסת, מן הכוונת אל ספר התורה, מן הכדור ששרק ליד הראש אל המילים “הגומל לחייבים טובות”. איזה מרחק יש בין שני המקומות האלה? אולי אלפי שנות גלות. אולי פסיעה אחת בלבד.
כי בעולמו של ר’ יוסף אשר, הרובה והסידור אינם חיים בשני עולמות נפרדים לחלוטין. הם אינם מתערבבים באופן זול, חס ושלום, ואין בהם אותה קדושה. אך שניהם נישאים בתוך אדם אחד. יד אחת מחזיקה באחריות לחיים, והלב מחזיק ביראה מפני מי שנתן את החיים. יהודי יכול לעמוד בקו אש, ובאותו רגע לדעת היטב שהוא אינו בעל הבית על נשימתו. הוא עושה את המוטל עליו, מכוון, פועל, מגן, ובתוך כל זה יודע שהחיים תלויים במקום גבוה בהרבה מן היד הלוחצת על ההדק.
בכיסו נשא כל העת סידור ותהילים.
“אלה שומרים עליי במלחמה”, אמר.
לא קסם. לא קמע זול. לא ביטחון ילדותי שהספר הקטן בכיס מבטל את חוקי הפגזים והצלפים. זו הייתה אמונה עמוקה יותר, כזו שאינה מבטיחה לאדם שלא ייפגע, אך מזכירה לו מי הוא בזמן שהוא עלול להיפגע. הסידור שומר עליו מפני שכשהוא נוגע בו, הוא זוכר שהוא אינו רק לוחם. התהילים שומרים עליו מפני שבתוך הרעש הם מחזירים לו קול פנימי. בתוך המדים הם מחזירים לו שם יהודי. בתוך המלחמה הם מחזירים לו את הגבול הדק שבין הכרח לבין אכזריות, בין גבורה לבין שכרון כוח.
כשביקשנו ממנו סיפורים נוספים, הוא סירב בנימוס. “עוד מוקדם לדבר על הדברים האלה”, אמר. הוא הסביר רק שבאופן עקרוני הוא הצלף של היחידה, והוא מבצע את עבודות הירי המדויק. “אנחנו יוצאים לכל המקומות שבהם נראה כי הבדלנים הרוסים כבשו את המקום, ואני מנסה להטות את הכף”.
מנסה להטות את הכף.
כמה פשוט. כמה גדול.
לא לנצח את העולם. לא להכריע את ההיסטוריה. להטות את הכף. ברגע מסוים, בעמדה מסוימת, בקו מסוים, לאפשר לכוח שלך להתקדם, למנוע מן האויב לשלוט, להחזיר מעט אוויר לריאותיה של מדינה הנאבקת על חייה. לפעמים זה כל מה שאדם יכול לעשות בעולם הזה: להטות את הכף מעט לטובת החיים.
והיה בזה גם דבר יהודי מוצהר מאוד.
“אני רוצה שידעו שיהודי אינו מפחד משום דבר זולת הקדוש ברוך הוא”, אמר. “היראה היחידה שיש לי היא יראת החטא. כשאני מרגיש שה’ איתי, אני נלחם טוב יותר”.
המשפט הזה יכול להישמע זר מאוד לאוזן מודרנית, אולי אפילו חריף מדי. איך מחברים יראת חטא ללחימה? איך מדברים על קדושה ליד רובה? אך אצל ר’ יוסף אשר לא הייתה בזה מלאכותיות. הוא לא הפך את המלחמה לבית מדרש, ולא את בית המדרש למלחמה. הוא אמר משהו אחר: הפחד הגדול ביותר של יהודי אינו מפני האדם שמולו, גם כשהאדם הזה חמוש. הפחד העמוק ביותר הוא לאבד את עצמו. לאבד את היראה. לאבד את הגבול. לאבד את הידיעה שגם בשדה הקרב יש דין ויש דיין, וגם כשאדם נלחם, הוא נדרש להישאר אדם.
בבית, בנו הבכור דוד חגג באותה שנה בר מצווה.
הפרט הזה שובר את הלב יותר מכל ירייה. כי בתוך כל הסיפור הצבאי, בתוך שדה התעופה, הכדורים, העמדות, הסיירת, הצליפה והנס — עומד ילד. ילד עם חליפה וכובע, לומד בישיבה של חב”ד, משנן דרשה למדנית, מתכונן לתפילין, מנסה להיות גאה באביו ובאותו זמן לפחד עליו כל כך.
ר’ יוסף אשר לא החמיץ את החגיגה. אף יום. גם כשהיה רחוק מן הבית, גם כשהמלחמה לקחה ממנו ימים ולילות, הוא למד עם דוד לבר המצווה. הלך לרכוש לו תפילין. למד איתו הלכות תפילין. למד איתו את המאמר שאמר בבר המצווה. האב שהיה בימי חול לוחם בסיירת, שב לבית הכנסת כלובש סירטוק חסידי, עומד ליד בנו, מברך “ברוך שפטרני”, מגיש קידוש, ונראה לרגע כמו כל אב יהודי נרגש שילדו נכנס לעול מצוות.
מי שהיה נקלע לבית הכנסת באותו יום, ולא ידע דבר, לא היה מעלה בדעתו שביום חול האיש הזה לובש מדים אחרים. שהיד שמניחה על כתף בנו יודעת גם להחזיק רובה צלפים. שהכיס שבו מונחים סידור ותהילים נוסע איתו אל מקומות שבהם האדמה רועדת. שהאבא המחייך בקידוש נושא בתוכו גם את קול הכדור שעבר מילימטרים מראשו.
דוד, הבן, אמר את הדברים בפשטות של ילד שכבר הבין מוקדם מדי כי העולם אינו בטוח.
“בהתחלה חשתי גאווה גדולה שאבא התגייס לצבא”, סיפר. “אחרי שהגאווה חלפה, היא התחלפה בפחד גדול”.
כמה מדויק הוא המעבר הזה מילדות לבגרות. בתחילה אבא הוא גיבור. אחר כך פתאום מבינים שגיבורים יכולים לא לחזור. שהמדים אינם תחפושת. שהסיפורים שאנשים מספרים בהתלהבות בסעודות שבת מסתירים לילות שבהם הטלפון חייב לצלצל כדי שהלב ימשיך לפעום. דוד ביקש מן הכיתה להתפלל להצלחת הצבא האוקראיני ולהצלחת אביו. הם התפללו יחד. הוא הקפיד לדבר עם אביו מדי יום, לוודא שהכול בסדר. “סוף סוף הוא לא נמצא בקייטנה”, אמר במילים של ילד שמנסה לצחוק מעט כדי לא לבכות.
הוא קיבל על עצמו מעשים טובים בכל יום כדי שאבא יצליח.
שם, אולי, נמצא לב הסיפור יותר מאשר בשדה התעופה עצמו. אבא עומד עם רובה מול הרוסים. בן עומד עם סידור בכיתה. האב מכוון את עינו אל הכוונת. הבן מכוון את ליבו אל שמים. שניהם מנסים להטות את הכף. כל אחד במקום שבו הוא יכול.
איזה כוח יש לתמונה הזו.
בצד אחד של אוקראינה, ליד דונייצק, חסיד עם זקן וציציות שוכב אולי בעמדה צבאית וממתין לרגע שבו יידרש לפעול. בצד אחר, ילד יהודי בישיבה של חב”ד אומר תהילים, מקבל על עצמו עוד מצווה, ומבקש מן הקדוש ברוך הוא להחזיר לו את אבא הביתה. בין שניהם נמתח חוט דק, שקוף, חזק מכל חוט ברזל: חוט של משפחה, אמונה, פחד ואהבה.
רבים מבקשים להבין את המלחמה דרך מפות. מי כבש, מי נסוג, איזה שדה תעופה, איזו עמדה, איזה מחוז, איזה גבול. זה חשוב. בלי מפות לא מבינים את תנועת הכוחות. אך כדי להבין מה מלחמה עושה לבני אדם, צריך להביט בר’ יוסף אשר צ’רקסקי. באדם אחד שההיסטוריה הניחה עליו שתי מערכות בגדים: סירטוק ומדים. בשתי שפות של אחריות: תפילה וצליפה. בשני פחדים: פחד של משפחה ופחד של מולדת. ובאמונה אחת, פשוטה, שאינה נבהלת מן הסתירה מפני שהיא אינה רואה בה סתירה.
הוא לא עזב את יהדותו כדי להיות לוחם.
הוא לא עזב את אחריותו האזרחית כדי להיות חסיד.
הוא נשא את שתיהן יחד, בכובד, בענווה, לפעמים בוודאי גם בכאב. וכך, בתוך דמות אחת, התמזגו דברים שבדרך כלל אנחנו מעדיפים להרחיק זה מזה כדי שהעולם יהיה קל יותר להבנה: בית הכנסת ושדה הקרב, בר מצווה ונמל תעופה הרוס, תהילים וירי מדויק, ילד שמחכה לטלפון ואבא שצריך לצאת לעמדה.
כאשר פגשנו אותו, לא חשבתי רק על אוקראינה. חשבתי על דורות של יהודים שהעולם הכריח אותם לבחור בין פחד לבין קיום, בין שתיקה לבין עמידה, בין להיות מוגנים על ידי אחרים לבין ללמוד לשמור על עצמם. ר’ יוסף אשר לא דיבר בשפה של נקמה יהודית. הוא דיבר בשפה של הכרת הטוב, של אחריות, של אומץ, של יראת שמים. אבל עצם עמידתו שם, במדי סיירת, עם ציציות ארוכות עד הנעליים, הייתה הכרזה שקטה: יהודי אינו חייב להיות רק מי שמסתתר מן ההיסטוריה. לפעמים הוא גם מי שעומד מולה.
ובכל זאת, בסוף, מה נשאר מן הסיפור?
לא הרובה. לא המדים. לא הכדור שחלף ליד הראש. לא אפילו שדה התעופה.
נשארת התמונה הקטנה: סידור ותהילים בכיסו של צלף. בן הלומד הלכות תפילין עם אביו לפני שהאב חוזר אל היחידה. סעודת הודיה אחרי נס שאירע במרחק מילימטרים. ילד שמבקש מחבריו לכיתה להתפלל. חסיד שאומר כי יהודי אינו מפחד משום דבר זולת הקדוש ברוך הוא, ואז יוצא אל החזית מפני שהוא מפחד מאוד לאבד את ארצו, את ביתו, את החובה שהונחה עליו.
יש אנשים שהמלחמה שוברת אותם.
יש אנשים שהמלחמה מגלה אותם.
ר’ יוסף אשר צ’רקסקי לא נולד בשדה הקרב. הוא נולד מחדש הרבה לפני כן, כששב ליהדותו, כשבנה בית, כשחינך את ילדיו, כשבחר בחיים של תורה. המלחמה רק לקחה את כל מה שכבר היה בו — הכושר, האומץ, האחריות, האמונה, היראה — והעמידה אותו תחת אור קשה, קר, אכזרי, כזה שאי אפשר לזייף בו דבר.
שם, ליד דונייצק, התברר כי לפעמים אדם אחד יכול לשאת על גופו סיפור שלם: מדינה מתפוררת, קהילה יהודית, אב ובן, סידור ורובה, פחד ואמונה.
ובתוך כל הרעש, בתוך כל האש, בתוך כל מה שנדמה בלתי אפשרי, עמדה דמותו של הצלף עם הציציות והזכירה דבר פשוט מאוד: יש יהודים שהולכים אל המלחמה לא מפני שהם אוהבים את המלחמה, כי אם מפני שהם אוהבים את החיים מספיק כדי להגן עליהם.