היהודים שמרדו באסד
הם יושבים בבתיהם שברחבי הארץ ומסרבים לרחם על הפליטים הנאנקים תחת אסד הבן. הם, יהודי סוריה, סבלו סבל רב גם מהעם הסורי שלא פספס הזדמנות להציק להם ולשבש את חייהם ולהעליל עליהם עלילות, הם מרדו באסד האב כבר אז כשברחו בדרכים לא דרכים חצו גבולות תוך סכנת נפשות והגיעו לארץ חמדת אבות דרך תורכיה ודרך לבנון. חלק מהם נתפסו על ידי המחובראת הסורי ועונו עד צאת נשמתם וחלק צלחו את הדרך. בפעם הראשונה הם התכנסו ביחד ושיחזרו את מסלולי בריחתם סיפרו על חיי הגהינום שעברו וגם ... איך הציל אותם המרגל הישראלי אלי כהן ממוות מרוכז על ידי השלטון

בתיה כהן לא תשכח את הדילמה הזאת לעולם וועד, מרחוק הם כבר ראו את החופש המתקרב, את הגבול התורכי. אבל הם היו עדיין בתוך השטח הסורי, במקום הרגיש ביותר, בגבול. זרקורי הצבא הסורי סרקו את השטח. עשרות היהודים הבורחים רצו אחרי החושך, כשהאיר הזרקור בשטח שבו הם היו, היהודים נפלו על הקרקע, כשהעתיק השומר את הלומות הזרקור למקום אחר, ניצלו הבורחים את החושך ורצו הלאה. דממת מוות שררה בלילה הקריר ההוא. הם ידעו שכל קצה של שיעול עלול להסגירם לידי הצבא ומשם לידי המחובראת הסורי שרק שמעו עורר בקרבם חלחלה עזה. "לפתע החלה סימה לבכות", מספרת בתיה, סימה הייתה בת חודשיים בסך הכל, הנפילות הפתאומיות שלנו על הקרקע, החבטות והשריטות גרמו לה לבכות. בכייה הרעיד את כל האזור השקט שבו כל פיפס קטן נשמע מייד. אמרתי לעצמי", משחזרת בתיה כהן את הרגעים הקשים ההם, "אני חייבת להפסיק את הבכי הזה לפני שכולנו נמות. יש כאן פיקוח נפש של כל הקבוצה כולה", האם המסורה שמה את ידה על פיה של התינוקת שלה בת החודשיים וחסמה אותו, בידיעה ברורה כי יתכן שהיא עומדת לאבד אותה, אבל סימה לא נחנקה, היא שרדה.
היום, חמישים שנה אחרי, יושבת יחד עם בתיה כהן גם בתה, סימה ברדוגו, נשואה, אם לילדים ובעצמה סבתא מאושרת לנכדים, ניניה של אמה בתיה כהן, וגם... יוזמת המפגש המיוחד הזה (פרטים במסגרת)
כמו כל עם ישראל, גם משפחת כהן על כל שלוחותיה, עוקבת בעניין רב אחרי החדשות המגיעות מסוריה והקרבות שנערכים שם בין צבאו של באשר אסד לבין המורדים, בני המשפחה מכירים היטב את הערים, את הרחובות ואת הסמטאות הם גדלו בהם, משם הם ברחו. גם מי שלא זוכר גדל על הסיפורים. בני המשפחה מתקשים לרחם על הסורים הנטבחים, "כשתבין מה הם עשו לנו ובאיזו אכזריות הם התייחסו אלינו, תבין", אמרו לי בני המשפחה. כל אחד מהם ברח בדרך אחרת, דרך לא דרך מהגהינום הזה שנקרא סוריה.
"היו שני סוריה, הייתה יהדות סוריה שלמדה תורה ופרחה, והייתה יהדות סוריה שסבלה סבל נורא. עד קום המדינה פרחה היהדות במיטבה, בתי כנסת ובתי מדרש גדולי תורה וארזי הלבנון, כאן פרחה היהדות של קהילת חאלב שעקרה מסוריה עוד בשנות השלושים. עם קום המדינה השתנה לחלוטין מצבה של יהדות סוריה, היחס אל היהודים הורע מאוד, גזירות נגזרו על הקהילה היהודית, החופש שלהם הוגבל, כל יהודי יכול היה ליפול למשיסה בידי כל סורי, המצב היה נורא", מספרת סימה ברגודו, אז כאמור תינוקת בת חודשיים שאינה זוכרת דבר, את הכל קלטה מסיפורים שעליהם גדלה.
דורות רבים התגוררו בני משפחת כהן התגוררה בעיר קמישלי, במשולש הגבולות של סוריה עם עיראק ותורכיה. ראש המשפחה היה מוכתר היהודים היו לו אדמות צאן ומרעה והוא העסיק את כל היהודים במקום, לכאורה המשפחה חיה ברווח כלכלי ועושר רוחני, המצב היה מצויין. אלא שבשנות החמישים החלו היחס להשתנות. יום אחד קמה משפחת כהן וגילתה כי כל אדמותיה צאנה ובקרה, כל רכושה הולאם על ידי הסורים. ממשפחה אמידה ומסודרת הפכו בני המשפחה לעניים וחסרי כל. "המצב היה נורא", מספרים בני המשפחה, "לא היה לנו בית ספר, הערבים הסורים לא רצו שנלמד, שלא לדבר על לימוד תורה למדנו תורה במחתרת. את בית הספר היהודי הפכו לבית משפט השלום. מיום ליום הלכו הגזרות והחמירו. יום אחד גילו יהודי קמישלי כי כל הבתים שלהם מסומנים בצבע אדום, הם לא הבינו מדוע, הם לא ידעו כי השלטון הסורי זומם להרוג בבת אחת את כל יהודי סוריה. רק שנים לאחר מכן נודע להם כי איש עסקים סורי עשיר בשם כאמל אמין ת'אבת שהיה חבר של כל ראשי השלטון הסורי ותרם רבות למפלגתם, התערב והפעיל קשרים כדי לבטל את הגזרה הזאת. אז הם לא הבינו מה פתאום סוחר סורי עשיר ופטריוט מגלה כזאת איכפתיות ליהודים. לימים נודע להם כי חסיד אומות העולם הזה לא היה אלא המרגל הישראלי אלי כהן הי"ד שלמרות הסיכון שלקח על עצמו כשהתערב בגלוי למען בני עמו, הוא לא חס על עצמו ועבד לבטל את רוע הגזירה והציל את יהודי קמישלי ממוות בטוח.
מיום ליום נעשו החיים בקמישלי קשים יותר, משפחת כהן החליטו להעתיק את מגוריהם לחלאב. שם כבר היה בית ספר יהודי, "גם שם לא למדו תורה בבית הספר. המנהל היה ערבי והשגיח על כל מה שלמדנו. אחרי שעות בית הספר", מספר ר' משה כהן, "היינו הולכים כל הילדים בדרכי סתר למקום מיוחד מאחורי בית הספר, שם למדנו כולנו תורה בסתר ואוי לנו אם היינו נתפסים על ידי המחובראת הסורי".
"אסור היה ללכת ברחוב בכיפה", ניזכר ר' משה כהן, "פחדנו גם להזדהות כיהודים. השלטונות שרצו לדעת שהיהודים לא ברחו, הכריחו את ראשי המשפחות להתייצב מידי ערב ובוקר בתחנת המשטרה על מנת להוכיח שהם נמצאים, "יום אחד", מספר ר' משה, "הלכנו להתייצב במשטרה, השוטר החליט להרביץ כי בא לו, מה זה היה יהודי? הוא סטר על לחיי שתי סטירות נעמדתי ולא הגבתי, החבר שלי ז"ל התכופף ברגע שקיבל את הסתירה והתחמק מהסטירה וידו של השוטר הונפה באויר בלי להיתקל בפרצופו, הדבר הרגיז אותם, הם עצרו אותו והתעללו בו בצורה מחרידה. מספר ימים היה בכלא בעוון של 'הפרעה לשוטר ... בעת מילוי תפקידו", הוא חזר הביתה שבר כלי.
יהודים בסוריה לא יכלו ללכת לאן שרצו, על מנת לנסוע לעיר אחרת, קראו לזה בערבית ממנוע תג'וועל, כלומר עוצר היינו צריכים לבקש אישור מיוחד מהמחובראת הסורי לאישור הזה קראו 'איג'זע'. בדרך כלל לא היינו מקבלים את האישור. המחובראת הסורי הילך על היהודים אימים. השוטרים היו מסתובבים בין בתי היהודים ומפילים אימה ופחד, הם היו יכולים להיכנס בבוקר לבית אחד היהודים או לבית הכנסת ולעצור בלי שום סיבה את כל מי שיחפצו. מי שהצטלם ליד מבנה יכול היה להיעצר בתואנה שהוא מרגל. "את כל אחד היו מאשימים שהוא מרגל", אומרת לילי כהן, אז ילדה. "בסוריה לא נשאתי חלילה את השם כהן זה היה שם יהודי מדי, שמי לילה סאלח, פחדנו להיקרא כהן,
אזרח סורי צריך היה לקבל את אישור השלטונות לנישואיו, אלא שהשלטונות התנו את האישור בשירות צבאי, היהודים שירתו בצבא הסורי ולכן לא היו זכאים ללדת בבית החולים. אני זוכר שאימי ילדה בבית", מספר ר' יצחק כהן, אחיה של סימה ברדוגו, "היא ילדה את סימאה אחותי בבית כשהלכנו בשבתות ובחגים לבית הכנסת, לבושים בבגדי חג, הילדים הערבים, אלו שהיום זועקים מרה נגד אסד, היו מתפרעים וזורקים עלינו אבנים", הם מספרים. "היינו מפחדים לצאת החוצה הייתי מסתכלת כל הזמן שלא עוקבים אחרי על מנת להרביץ לי", מספרת אחת מבנות המשפחה. לעולם לא ישכחו כיצד קמו יום אחד וגילו כי המחובראת שרף את בית הכנסת בתואנה שזהו מקום ריכוז למרגלים של מדינת ישראל, "חודשיים לפני פסח", מספר ר' משה, "היו השלטונות מחדירים סרט לבתי הבילוי שלהם שבו היו מראים לגויים כיצד היהודים צלבו היהודים את אותו האיש ימח שמו וזאת כדי ללבות את השנאה ליהודים. וזה עוד לא הכל, חודש לפני פסח היו מתחילים לאפות את המצות, המוסלמים היו מספרים כיצד אנחנו היהודים לוקחים את הילדים הנוצרים ושוחטים אותם ואת דמם שמים על המצות. בערב פסח הם היו עורכים שוב הלוויה ממלכתית לאותו האיש ימח שמו, ה'לוויה' הייתה עוברת בבתי מגורינו, וכל מטרתתה לא הייתה אלא להסית נגד היהודים.
אין פלא שבגהינום זה, כל היהודים היו עסוקים רק בדבר אחד – כיצד לברוח מכאן וכמה שיותר מהר. "חסכנו פרוטה לפרוטה על מנת שיהיה לנו כסף לשלם למבריח", הם מספרים, "כל מכשיר חשמלי שקנינו איחלנו לעצמנו להשאיר אותו שלם ולא לפתוח אותו משום שנהיה בארץ ישראל, כל ארוחה שהתחלנו לאכול ברכנו את עצמנו שלא נזכה לסיים אותה כי נהיה בדרכנו לארץ ישראל
ואז יום חמישי אחד, אחרי שחתמתי כרגיל במשטרה, הגעתי הביתה", משחזר אבי המשפחה ר' משה כהן, "הודעתי לרבנית שלי בתיה ולכל המשפחה להיות נכונים לערב הזה כי הלילה אנחנו בורחים. יצרתי קשר עם מבריח בשם אבו מחמוד", מספר ר' משה, "בין היהודים עברה השמועה שאבו מחמוד שהיה בעל חברת הסעות שנסעה מסוריה לתורכיה והוא היה בעל דרכון, דבר שהיה מאוד נדיר ביהדות תורכיה. הוא למעשה מבריח ותמורת סכום הגון הוא מוכן להבריח לאן שצריך.
"נכנסתי למתח נוראי", מספרת סימה כהן, "כל האחים שלי ברחו עוד קודם לכן, נותרנו רק אני ואחותי שתינו נשואים, "לא יכולתי להכין אוכל לשבת מרוב התרגשות, האמת שגם לא היינו צריכים, הרי היינו אמורים לברוח. אלא שהשכנה הנוצרית החלה לשאול מה קרה שאינכן מכינות אוכל לשבת, ענינו לה כי אנו מוזמנים לסעודת ברית בשכונה השנייה, אלא שלפתע אמרתי לאחותי בואי נעשה בכל זאת משהו כדי שיחשבו שאנו מכינים לשבת, כל כך פחדנו מהשלטונות שחששנו שמא הקיר שלידינו ילשין. אתה צריך להבין, חוץ מהשוטרים הרשמיים, היה מטעם המחובראת מישהו שניכנס ובדק את נוכחות היהודים, הוא היה ניכנס לבתים בשעות הלילה בלי הזמנה. הוא אפילו היה מסיר שמיכות מעל היהודים הישנים לראות שהם כאן. "אם מישהו לא היה בבית במקרה, הם היו יכולים לעצור את כולם באשמה שהם שלחו אותו לרגל בישראל. היו באים הביתה מסירים את השמיכות מעל האנשים בעת השינה. אם אחי לא היה במקרה בבית היו אומרים לאבי 'שלחת אותו לישראל בוא איתנו', ואם לפתע הוא היה מופיע בעת שאנחנו אכן בורחים מה נעשה? אבל השכנה הנוצריה שדווקא הבינה היטב לאן מועדות פני המשפחה לא הלשינה לשלטונות היא רצתה את הבית ואת הרכוש שהשאירו, "אללה מעכ”, אמרה להם בציניות, אלוקים אתכם.
בליל יום חמישי יצאו בני משפחת כהן לדרכם הארוכה. "הוציאו אותנו מהעיר", הם משחזרים את מסלול בריחתם, "על יד ההר נפגשנו כל הבורחים, הלכנו ברגל זה אחר זה הביאו אותנו למערה בערים ושם התחבאנו. היינו רק חצי קבוצה, המבריח הלך להביא את החצי השני של הקבוצה. היינו במתח נוראי, ומה אם נתפס ואם לא נגיע", משחזר ר' יצחק כהן. הגיעה הקבוצה השניה הלכנו כולנו על גב ההר, מנסים לחמוק משומרים ושוטרים, עקב בצד אגודל. הלכנו כל הזמן כשהמבריח, אבו מחמוד מבקש מאיתנו לשמור על השקט. ואז הגענו ממש קרוב לגבול כשאנו מנסים לחמוק מאורות הזרקורים", נזכרת גב' בתיה כהן, סימה החלה לבכות ואני התלבטתי האם להמית אותה, כפי שכבר תואר בראשית הכתבה".
התברר כי גם בגבול התורכי היו לאבו מחמוד קשרים. המתנו עד שתתחלף המשמרת ותגיע המשמרת הנכונה שגם קיבלה את הבקשיש המתאים, עד אז המתינו הבורחים באורווה של סוסים, המשמרת הזאת פתחה לנו את הגדר ונתנה לנו לעבור. מונית ובה שבע מקומות באה לאסוף אותם. המבריח ביקש מהם להתחלק לשתי קבוצות אבל הם סרבו להיפרד לרגע, הפחד עוד בער בהם. 33 איש ניכנסו בתוך מונית שהכילה שבעה מקומות. הם הגיעו לבאב אל וואד, (שער הרוח ) ומשם נסיעה ארוכה של 24 שעות לאיסטנבול, 24 שעות ושנות אור מהחושך לאור מעבדות לחירות. שם כבר קיבל אותם מישהו מהסוכנות היהודית שהביאם לקונסוליה הישראלית, הנפיק להם דרכונים, שיכן אותם במלון. כעבור שבועיים של חופש ושכרון חושים, עלו על טיסת 'אל על' והגיעו לארץ ישראל אל הבית הזה בטירת הכרמל שבו אנו יושבים ומשחזרים את הסיפור.
הם הגיעו אל המנוחה והנחלה, אבל עדיין נותרו שם קרובי משפחה שזעקו את זעקתם. "כשעליתי הייתי תינוקת בת חודשיים אבל כל ימי גדלתי באווירה של הקרובים שעוד נותרו שם", מספרת סימה, "לא יכולתי להבין מדוע עושים עצרות עבור יהודי רוסיה אבל שוכחים את יהודי סוריה שעוד נותרו שם, יהדות סוריה הייתה יהדות שקטה, כל מטוס שעבר בשמים התפללתי שה' יביא בו את דודה סברינה שנותרה שם. כילדה חרדית כתבתי לשר הקליטה שמעון פרס ושאלתי אותו מדוע אין אמות מידה שוות ליהודי סוריה ויהודי ברית המועצות. הוא כתב לי בחזרה ששיטת הפעולה בנושא יהודי סוריה היא אחרת וכי איתם המגעים ופעולות צריכות להיות שקטות יותר", נזכרת סימה.
עשר שנים לא היה להם כל קשר עם קרוביהם, כל כך קרובים אך כל כך רחוקים. אחרי עשר שנים החליט דוד אחר לברוח יחד עם קבוצה של שבעה בחורים בדרך מתוחכמת ביותר. בדיוק באותה דרך שבה חדרו מחבלים לישראל, גם הם החליטו לחדור. הם רכשו סירת גומי והחליטו לחתור לכיוון ישראל וקיוו שהשיטור הימי של ישראל יתפוס אותם. וכך אכן קרה
"חשבו שהם מחבלים", מספרים בני המשפחה", "הם החלו לצעוק 'שמע ישראל' ודיברו בעברית תנכית. השיטור הימי הקיף אותם בחרדה אבל הם ראו שהם לא חמושים. באותו רגע האמינו להם. הביאו אותם לנהריה. ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין באו לראותם. משם הביאו אותם לסבתא ברמלה, אמרו לה 'הבן של אחותך הגיע', "עד היום לא אשכח", משחזרת סימה ברדוגו, "איך הגענו כולנו לראות את מרדכי ומשום שלא האמנו שזה הוא בדקנו האם נותר לו כתם הלידה שהיה לו בלידתו. זה היה הוא"
אחיו, דוד הגיע אף הוא בצורה מתוחכמת שנים רבות לאחר מכן, מלחמת שלום הגליל פרצה ונפתחה הגדר הטובה, הוא הגיע כערבי שבא לעבוד בארץ וכאן גילה כי הוא יהודי מסוריה.
לילי כהן, הייתה אחת מקרובות המשפחה שנותרו שם. בזה אחר זה ברחו אחיה מביתם שבחלאב. בכל פעם שנעלם אחד מהאחים, היו באים אנשי המחובראת ולוקחים את אביה ר' משה לכלא והיו מענים אותו באשמה כי שלח את בניו לישראל על מנת להילחם בצבא הסורי ואז פרצה מלחמת ששת הימים שבה בחסדי שמים ישראל הכתה שוק על ירך את כל שונאיה. עבור יהודי סוריה נפתחה התקופה הקשה ביותר בתולדותיהם
"פרצו אלינו הביתה", נזכרת לילי שהייתה ילדה קטנה, "אנשי המחובראת היו אומרים 'אתם מרגלים' ויש לכם מכשירי קשר, הם היו הופכים את הבית לחפש את כלי הריגול שלנו. אפילו את המרתף שבו איכסנו את כל האוכל שלנו הפכו. היינו מייצרים גבינות ריבות כי לא היינו סומכים על תוצרת מקומית. אבי ספג מכות רצח.
גם יפה עובד או בשמה הערבי חסינה, נשארה שם ולא יכולה לשכוח את הימים ההם: "כל האזרחים בסוריה הפכו לחיילים. כל ילד בן 12 קיבל נשק, אלא שבמקום ללכת לחזית הם באו להציק ליהודים. אבא היה אז בבית סוהר משום שמספר שנים קודם לכן ניסינו לברוח ונתפסנו", מספרת יפה, "גרנו מספר משפחות בבית ובו עשר משפחות של יהודים כולנו היינו ילדים. כולל אשה מבוגרת בת 70. הם נכנסו לביתה ושברו לה את הבית יחד איתם באו הילדים עם הנשק שניכנסו לבית וצעקו לנו 'היכן החבאתם את המרגלים. רק גבר אחד היה בבית, הוא היה בן שבעים. מרוב פחד הוא התחבא מתחת למיטה והתגלה תפסו אותו והאשימו אותו בריגול, החלו 'לחפש' את מכשיר הקשר שלו. לא עזרו לו כל הכחשותיו, הוא ישב חצי שנה בכלא.
לילי גרה בחלאב. "החלטנו גם אנחנו לברוח, היינו קבוצה שרצתה לברוח זה היה בשנת 72. התקשרנו עם מבריחים שהבטיחו לנו שיסדרו לנו הכל, הם הבטיחו כי הם יודעים את הדרך לגבול ואת הדרכים להבריח אותו, האמנו להם. רק כשכבר יצאנו מחוץ לעיר, והתבקשנו להציג את הדרכונים שלנו, התברר לנו כי המבריחים לא השיגו לנו דרכון. "לא הייתה לנו ברירה, לחזור כבר לא יכולנו, ידענו כי דבר בריחתנו כבר התגלה ובוודאי כבר מחפשים אחרינו, החלטנו להמשיך. את הגבול מסוריה ללבנון חצינו בלי כל בעיה", היא מספרת, הבעיה התעוררה לפנות בוקר, הלכנו בהרים ירדנו בבקעות, התמלאנו בבוץ ובלכלוך ואז לפתע גילו אותנו השוטרים הלבנונים. הם שאלו את שמותינו אמרנו את שמותינו הערבים, וסיפרנו להם סיפור כיסוי שהכנו מראש למקרה שניתפס, הסיפור היה שאנחנו חברי משלחת קבוצת כדורעף הצריכים להגיע למשחק בלבנון ושפספסנו את ההסעה ואנחנו מפחדים שיזרקו אותנו מהקבוצה ולכן החלטנו ללכת ברגל. אמרו לנו המתינו כאן, יבואו לתחקר אתכם למחרת בבוקר. ישבנו כל הלילה רועדים מפחד, חשבנו לעצמנו שהנה הגיע סופינו. לפתע בשעה 5 ניכנס מישהו בלבוש אזרחי, ושאל אותנו האם אנו רוצים לשתות משהו, ענינו לו כי כל מה שאנו רוצים הוא להגיע למשחק, "בעוד שעה תעמדו מאחורי העץ הגדול תלכו בשקט בלי לצייץ, אני אהיה הראשון ואתם תלכו אחרי כשאני יעצור תעצרו כולכם.
בלי לדעת לזהותו של האיש שהציל אותם, הם התייצבו ליד העץ וכך אכן היה עד אשר הגיע למערה בהר, "בשעה 7.30 תבוא מונית לאסוף אתכם, אל תדברו מילה אחת עם המונית וגם אם יעצרו אתכם רק הנהג ידבר. וכך באמת היה הגיעה המונית נסענו במונית עצרו אותנו בגבול, ביקשו דרכונים הנהג אמר לשומרי הם באחריותי, השומרים הביטו בנו כלא מאמינים, לא היינו נראים כמו ספורטאים שפספסו הסעה. כולנו היינו מלאי בוץ אני הייתי נעולה בנעל אחת בלבד את השניה איבדתי בבוץ. הנהג לקח אותם הצידה החל לשכנע אותם עד ששיחררו אותנו והניחו לנו לעבור. עד עצם היום הזה אנו לא יודעים מי היה האיש אולי המלאך הגואל אליהו הנביא.
אלא שבזה לא נגמרו תלאותיהם. "הבחורים הערבים לקחו אותנו לבית כנסת בלבנון וואדי אבו ג'נין היה שם בית כנסת גדול שבקומתו העליונה פעל בעבר בית ספר שם גילינו עוד מספר יהודים שהוחזקו שם במסתור", היא מספרת, "קיבלה אותנו בכניסה משפחה נוצרית, יחד איתנו ניכנסו גם המבריחים שדרשו כסף נוסף, "אם לא תתנו לנו כסף נלשין עליכם למשטרה, איימו המבריחים, "אם לא תסלקו מכאן אני אלך למשטרה", אמרה האישה כששמעו זאת הבחורים הם ברחו בעצמם.
בשעות הצהרים הגיע רב הקהילה. הם הצטרפו לקבוצת היהודים שהיו כולם בורחים מסוריה מדמשק ומחאלב, הקהילה סיפקה להם אוכל ובגדים ואסרה עליהם לצאת מחוץ למבנה. המשפחה הנוצרית והדרוזית טיפלה בהם.
כעבור מספר שבועות חל יום הכיפורים, רב הקהילה אסף אותם ואמר להם מייד בצאת יום הכיפורים אתם ממשיכים בדרככם תהיו מוכנים", במשך כל יום הכיפורים הם חיכו בהתרגשות להמשך דרכם לארץ ישראל אלא שאותו יום הכיפורים פרצה מלחמת יום הכיפורים עדו מספר חודשים שהו היהודים בבית, לאחר מספר חודשים בערב אחד, העלו את היהודים על משאית צפופה והסיעו אותם לנמל התעופה של בירות, משם העלו אותם על מטוס והטיסו אותם לפריז. כעבור מספר ימים הם נחתו בארץ ישראל. אלה היו הבורחים האחרונים
יפה עובד היום פנחס ומשפחתה ניסתה מספר פעמים לברוח מחלאב. הפעם הראשונה הייתה אחרי תפיסתו ותלייתו של אלי כהן הי"ד, "אבא החליט שאי אפשר להישאר עוד", היא מספרת "הניסיון הראשון היה ביום שישי, הוציאו אותם מחוץ לעיר והם חיכו למבריח שלפתע שאל מדוע לא הביאו אוכל לילדים. הוא החליט בעצמו לארגן פלאפל לילדים. טרם הספיק המבריח לחזור וכבר הקיפו אותם פלוגה של חיילים בנשק שלוף רובים וסכינים. הם העלו אותם לטנדר וחזרו לחלאב במפחי נפש ועצרו את כולם. הגברים נלקחו לחקירה. כולם חזרו מהר חוץ מאביה. בדברה על אביה, לא מתאפקת יפה ופורצת בבכי מר, עד היום היא שומעת את זעקותיו בעת שעינו אותו שוביו, הוא לא רצה להסגיר את מארגני הבריחה. "תלו אותו על הקיר והיכו אותו מכות רצח", היא מתארת ופורצת בבכי, הביאו את אביה ר' אליהו אחרי שלשה ימים כשכולו שותת דם. מעולם הוא לא סיפר על מה שעבר בידי שוביו אבל היום הם יודעים כי היכו אותו בחגורה עם אבזם ברזל, כיבו עליו סיגריות וחישמלו אותו בכיסא חשמלי. הוא נצר את פיו ולשונו מלהסגיר את המארגנים. "לאח שלי הייתה טלית גדולה. הם עטפו אותו בטלית ושאלוהו לשמו, "דוד", אמר להם, "אה אתה דוד בן גוריון", אמרו לו הסורים והיכו אותו שוב, הם הכריחו אותו לעוות את פניו ולשרבב את לשונו כדרך שנראה אלי כהן הי"ד בעת תלייתו על ידם. לבסוף הם שחררו את הנשים והילדים והגברים נותרו במעצר. במשך חצי שנה חיו המשפחות חסרות וודאות להיכן נעלמו הגברים "במהלך הזמן פרצו שמועות שתלו אותם, ששחררו אותם, שעינו אותם, לא היה את מי לשאול לא היה עם מי לעמת את השמועות", נזכרת יפה. "עד היום אני לא יודעת כיצד גידלה אותנו אמא ללא אבא וללא פרנסה. אבא לא אכל בכלא מטעמי כשרות. יום אחד שוחרר אבא והגיע הביתה. כדרך שנעצר כך שוחרר. "אמא הייתה במקום אחר, רצתי שלשה ק"מ ברגל להודיע לה כי אבא חזר. הוא חזר כמובן שבר כלי שבור מפורק ורצוץ".
שנתיים לאחר מכן ברח אחיה פנחס. ביום השלישי דיווחו ההורים המודאגים לשלטונות כי בנם נעלם, הם היו חייבים על פי החוק. אם היו מגלים זאת לאחר מכן ההורים היו סובלים. כעבור שבוע הדפקו על דלתם אנשי המחובראת
"לך תתחבא", יעצה האם המודאגת לבנה הצעיר דוד אבל הוא סירב. היו אלה אנשי המחובראת הם לא האמינו לאב שאין ידו במעל "היכן הוא", שאלו המחובראת "אתה שלחת אותו לישראל", האשימו וביקשו מהאב להתלוות אליהם "אל תקחו אותו יש לו טארומה מבית סוהר התחננה האם "אם הוא היה בבית הסוהר אז יש לו עבר", השיבו ברשעות כשצחוק שטני ממלא את פניהם ולקחו גם את האב וגם את האח חצי שנה הם היו בבית הסוהר.
בשנת שמונים העם הסורי מרד בנשיא אסד.. האב. מוקד ההתקוממות היה באל חמאדיה יריות היו ברחובות, הצבא נלחם במורדים בדיוק כמו עכשיו. ואז החליטה המשפחה לברוח. האחר הצעיר סיכם עם מבריח והכין את בני המשפחה להיות מוכנים לבריחה הנוספת. "הדחנו מייד את הכלים", היא מספרת "חשבנו מה יהיה עם נחזור הכלים יעלו צחנה", אלא שאבי המשפחה למוד ניסיון מר וכואב סירב להצטרף "לכו אתם אני אשאר כאן", אמר. המשפחה סירבה לעזוב את האב לבדו. השוק היה ריק, קונים לא היו בשל המהומות ברחובות המורדים באסד אבל האב סירב לעזוב את חנותו ולהגיע הביתה.
לבסוף נכנע האב, "מה שה' גזר עליכם יהיה גם איתי", והצטרף. 32 שנה אחרי הניסיון הראשון שוב ניסתה המשפחה הפעם היא הייתה גדולה בהרבה. "למרות השנים שעברו לא שכחתי את הדאגה שמא נתפס הפעם ", מספרת יפה.
"לבשנו כולנו בגדים כהים כדי שלא נראה. התקרבנו לגבול תורכיה. לאחר חצי שעה הגיעה טנדר פתוח ועלינו עליו בזה אחר זה. ירדנו בגבול והתחלנו ללכת האיש המבוגר ביותר היה בן 90 התינוק הקטן היה בן שנה. האם נתנה לתינוק סמי הרדמה על מנת שירדם אבל הקור העיר אותו והוא החל לבכות. המבריח התעקש להרוג את התינוק, האם סירבה בכל תוקף. "אנחנו נמות כאן כולנו", צעק המבריח, לפתע התערב אחד הבחורים, "אם אתרחק מהגבול יקל עלינו" הציע ואף הוריד את מעילו כדי שהילד יתחמם והוא אכן נרגע בחזרה. הם עברו את הגבול בשקט אחרי שפלוגת חיילים תורכיים ששוחדה פתחה עבורם את הגבול, שם המתין להם אוטובוס שהיה אמור להביא אותם לאיסטנבול, אלא שהאוטובוס התקלקל, לאיסטנבול הם הגיעו בתחבורה ציבורית שם כבר נלקטו על ידי נציג הסוכנות היהודית ואחרי שבועיים הגיעו לישראל.
שרה לוי ברחה מקמישלי, כמו כולם רצינו לברוח לישראל אבא שלי קיבל מכות רבות גם האחרים שלי ברחו, כל אח שברח היו מכינסנם את אבי. הגיע הזמן הלכתי אני ואחותי אמרה לי בן אחותי יכול להבריח אותי אבל הניסיון שלו עם בעלי חיים לא עם אנשים. התנאי היה שיביא אותנו עד איסטנבול.
כל המגיעים לאיסטנבול היו צריכים גם לעמוד לדין בבית משפט השלום באיסטנבול כשהשגרירות הישראלית מעמידה לרשותם עורכת דין שהסבירה את מצבם. זה היה הליך פרוצדוראלי משום שכולם יצאו בסופו של דבר זכאים ושוחררו על מנת להתאזרח בקונסוליה הישראלית ולהמשיך בדרכם לארץ ישראל.
עכשיו כשהם יושבים ועוקבים אחרי ההתקוממות הסורית וצופים בקרבות של 'צבא השחרור הסורי' בצבא הסדיר של אסד, הם מאחלים מכל הלב הצלחה לשני הצדדים, "ערביי סוריה אינם כערביי כל מדינות ערב, הם שונאים יהודים ומררו לנו את החיים ואין זה תפקידנו לרחם עליהם".