הבום הראשון לא נשמע כמו קול של מלחמה. הוא נשמע כמו סוף העולם.
לא היה בו אותו רעש מוכר של ירייה, לא נקישה קצרה, לא הדף רחוק שמאפשר לאדם לומר לעצמו, הנה, זה שם, זה מעבר לגבעה, זה לא נוגע בי. זה היה בום כמעט על־קולי, עמוק, מלא, כזה שנכנס דרך האוזניים ויורד אל הקרביים, מטלטל את העצמות מבפנים, כאילו מישהו לקח את האדמה כולה, את השמים האפורים של מזרח אוקראינה, את האוהל הצבאי, את המפות, את שולחן הפיקוד, את הנשימה שלנו — וניער אותם באכזריות ביד אחת.
לרגע אחד הגוף הבין לפני השכל.
הוא התקפל. הוא התכווץ. הוא חיפש מחסה בתוך עצמו.
יש פחד שמגיע דרך המחשבה, פחד שאפשר להתווכח איתו, להרגיע אותו, לספר לו סיפורים על ניסיון, על מלחמות קודמות, על ישראלים שכבר ראו הכול. ויש פחד אחר, קדום יותר, חייתי יותר, כזה שלא מבקש רשות מן האדם. הוא פשוט קם מתוך הבטן, לופת את הגרון, מצמית את העור, ומזכיר לך באכזריות שכל המילים היפות על אומץ נכתבות בדרך כלל במקומות שבהם אין פגזים.
עמדנו באוהל הפיקוד הקדמי של חטיבת הצנחנים 79 של צבא אוקראינה, אי שם בגבעות הקפואות של מחוז דונייצק, במקום שבו הערפל לא היה רק מזג אוויר, כי אם שמיכה עבה של חורף, עשן, פחד ומלחמה. מחוץ לאוהל עמדו תותחי הצבא האוקראיני מכוונים אל הגבעות שממול, ושם, מעבר לקו האפור של האופק, המתינו לועי התותחים של הבדלנים הפרו־רוסים, אותם אנשים שהאוקראינים כינו “בדלנים” בקול רשמי, אך בשיחות השקטות, כשלא היה צורך בדיפלומטיה, הם אמרו בפשטות: אלה הרוסים עצמם. ידו הארוכה של פוטין.
הבום הרעיד את הכול.
ואנחנו, ישראלים שבאו לראות, להבין, לכתוב, הצטנפנו באוהל כמו ילדים שנתפסו באמצע סופת ברקים. מולנו, סביב שולחן המפות, עמדו קצינים גאורגים ואוקראינים, אנשים שפניהם כבר למדו מזמן לא להסגיר דבר. הם היו רכונים על הקווים, החצים והסימונים, מדברים בקצרה, בחדות, בתנועות ידיים מדודות, כאילו הרעש הזה היה לא יותר מטריקת דלת במסדרון.
בראשם עמד הקולונל מירב קיקבידז, סגן הרמטכ"ל של צבא גאורגיה, שועל קרבות ותיק, אדם שנראה כאילו המלחמה כבר ישבה איתו לכוס קפה יותר מפעם אחת. לצדו עמד סגנו, לויטננט קולונל אירקלי קורסבדיאני, ראש אמ"ן של צבא גאורגיה, קצין קשוח, מדויק, שקט, מאלה שעיניהם רואות גם את מה שאחרים מעדיפים לא לראות.
קיקבידז ניתק מן המפות, הביט בנו, וחיוך קטן, כמעט ממזרי, עבר על פניו.
“הרעש ששמעתם,” אמר בידענות של מי שיודע להבחין בין מוות אחד למשנהו לפי הצליל, “אר־פי־ג'י.”
הוא אמר את זה כאילו אמר: יורד גשם.
ואולי זו בדיוק התהום שבין מי שחי בתוך מלחמה לבין מי שבא לבקר בה. בעבורנו, הרעש הזה היה שער שנפתח אל פחד שאין לו תחתית. בעבורם, זו הייתה שורה נוספת ביומן המבצעי של היום. עוד פיצוץ. עוד הדף. עוד סימן לכך שהחזית חיה, נושמת, בועטת, טורפת את מי שמתקרב אליה בלי כבוד.
“מפחיד,” אמרתי לו, והקול שלי ניסה להישמע רגיל, אך נשא בתוכו את רעד הגוף. “זה לא משחק ילדים. אנחנו בתוך הקרב.”
קיקבידז צחק. לא צחוק של זלזול, יותר צחוק של אדם שכבר ראה פחדים רבים מדי, ולכן למד לחייך אליהם לפני שהם בולעים אותו.
“ישראלי אמור לפחד פחות,” עקץ אותי. “חשבתי שאתם רגילים. סיפרת לי שהיית במלחמות רבות. אז איפה הגבורה שלך?”
מה עונים לשאלה כזאת?
אפשר לדבר על עזה, על לבנון, על אינתיפאדה, על אזעקות, על מקלטים, על ילדים ישראלים שלומדים לזהות מרחוק את ההבדל בין נפילה ליירוט. אפשר להתעטף לרגע בגאווה לאומית, ליישר כתפיים, לומר שגם אצלנו יודעים מהי מלחמה. אך האמת, ברגע כזה, פשוטה הרבה יותר: לכל חזית יש פחד משלה. לכל מלחמה יש ריח אחר. לכל פגז יש דרך אחרת להזכיר לאדם שהוא קטן.
ואז, מתוך חבורת הקצינים שהייתה רכונה על המפות, התרומם הקצין השני. אירקלי קורסבדיאני. הוא הביט בנו, וכמו אדם שמבקש לשלוף מן הכיס את הדבר היחיד שנותר לו מילדות רחוקה, מארון משפחתי מאובק, מזיכרון יהודי שכמעט נמחק בין בתי ספר צבאיים, שדות אימונים ומלחמות מול רוסיה — הוא אמר פתאום:
“שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד.”
בתוך אוהל פיקוד קפוא, בין מפות קרב, מכשירי קשר, חיילים חמושים וריח מתכתי של מלחמה, נשמע פתאום הפסוק העתיק ביותר של הפחד היהודי והאמונה היהודית גם יחד.
זה היה רגע מוזר עד כאב.
כי יש פסוקים שנאמרים בבית הכנסת, עטופים בטלית, בין קירות מוכרים, באור רך של בוקר. ויש פסוקים שנאמרים ליד מיטת ילד קטן, כשאבא מכסה אותו בשמיכה. ויש “שמע ישראל” אחר, כזה שנולד מתוך תהום, מתוך מקום שבו אדם אינו בטוח אם השעה הבאה שייכת לו. שם, מול התותחים, הפסוק הזה לא היה רק הצהרה של אמונה. הוא היה תעודת זהות אחרונה. הוכחה קטנה, כמעט נוגעת ללב, של קצין גאורגי בכיר שרצה לומר לנו: גם אני משלכם. גם בי יש חוט דק, עקשן, שלא נקרע.
בהמשך נשמע אותו אומר שוב את “שמע”, ואת הפרשייה הראשונה שזכר בעל פה. לא הרבה מעבר לזה הוא ידע על יהדותו. זה כמעט כל מה שנשאר לו מן הבית היהודי, מן הדורות, מן הסבים והסבתות, מן המקומות שבהם יהודים נשאו את זהותם בזהירות, לפעמים בגאווה, לפעמים בפחד. אך כשהוא מצא מולו יהודים ישראלים, סמוך כל כך לשדה הקרב, הוא רצה להראות להם את האוצר היחיד שהיה לו.
ואולי דווקא מפני שזה היה מעט, זה היה כל כך הרבה.
כי שם, ליד דונייצק, הבנתי שוב דבר שאדם יודע ושוכח וצריך ללמוד מחדש: היהדות אינה מתעוררת תמיד באולמות מוארים, בשיעורים מסודרים, סביב שולחנות ערוכים. לפעמים היא מתעוררת במקום שבו האדם קרוב ביותר לסוף. לפעמים היא עולה מתוך הפחד כמו גחל קטן מתוך אפר. לפעמים כל מה שנשאר ליהודי הוא פסוק אחד, והוא מחזיק בו כמו שאדם נאחז בדופן סירה בלב ים שחור.
הדרך לשם התחילה הרבה לפני הפיצוץ.
כדי להגיע אל קו הלחימה טסנו מקייב לדנייפרפטרובסק, עיר ששמה לבדו נשמע כמו מבחן קבלה לאזרחות אוקראינית. מי שיודע להגות אותו בלי להתבלבל, חשבתי לעצמי, ראוי לקבל דרכון במקום. משם נותרו עוד חמש שעות נסיעה, דרך כבישים שבורים, מחוררים, כבישים שהם פחות כבישים ויותר אוסף של בורות המחוברים זה לזה ברצועות אספלט עייפות.
דימה הנהג הגיע מוקדם בבוקר. הוא היה מן האנשים האלה שמדברים מעט ונוהגים הרבה, כאילו הכבישים השבורים של אוקראינה הם שפה שהוא למד בילדותו. המכונית הקטנה יצאה לדרך, והקור עטף אותה מבחוץ כמו כף יד קפואה. הערפל ישב על השדות, על הכפרים, על גושי הבתים הדלים שנראו כאילו נשמטו מתוך סיפורי הבעל שם טוב ונשכחו בצד הדרך.
אוקראינה היא מדינת ענק. ישראלי מתקשה להבין מרחקים כאלה. אצלנו נסיעה של שעה וחצי כבר מרגישה כמו מסע. שם נוסעים ונוסעים, עיר מתרחקת, כפר מופיע, יער חולף, כביש נשבר, ושוב כלום, ועוד כלום, ועוד מרחב אינסופי של אדמה קרה ושמים נמוכים. ככל שהתקרבנו לאזור הלחימה, הכבישים נעשו שקטים יותר והמחסומים צפופים יותר.
במחסום הראשון האטה המכונית, ודימה עצר מיד. לא היה צורך להסביר מדוע. באזורים כאלה, מכונית שאינה עוצרת בזמן עלולה להפוך בתוך שניות למטרה. החיילים התקרבו אלינו בעיניים דרוכות, נשקיהם שלופים, מכוונים אל חלונות הרכב. דימה פתח את החלון, והקור פרץ פנימה כמו אורח לא מוזמן, חד וחצוף, ממלא את המכונית בריח של מתכת, בוץ וחורף.
“מי אלה?” שאל אחד החיילים, והקנה שלו הצביע עלינו.
לא הבנו את השפה, אך בתוך שטף המילים של דימה שמענו פתאום מילה אחת מוכרת, משונה, כמעט מצחיקה במקומה: “סינגוגה”. בית כנסת.
דימה הסביר להם שאנחנו נוסעים לבית הכנסת. סתם יהודים. אולי רבנים. אולי אורחים. אנשים שאין להם כל עניין במלחמה, כביכול. תעודת העיתונאי שלי הייתה קבורה עמוק בתיק, והמצלמה גם היא לא חיפשה באותו רגע פרסום. יש רגעים שבהם אדם מבין שהאמת המקצועית שלו פחות חשובה מהיכולת לצאת מן המחסום בשלום.
עשינו את הפרצוף התמים ביותר שיכולנו לגייס. פנים של יהודים בדרך לבית כנסת, שקועים בשרעפי קודש, בלי שום קשר לתותחים, לרוסים, לבדלנים או למפות הקרב. החייל פתח את הדלת, הביט בנו בעיניים קרות, כאלו שכבר החליטו שכל אדם חשוד עד שיוכיח אחרת.
“פספורטה,” דרש, ברי"ש מתגלגלת ובטון שאין בו בקשה.
הגשנו דרכונים. הוא הביט, דפדף, שקל אותנו בשתיקה, ואז פטר אותנו לשלום.
כעבור חצי שעה, במחסום הבא, הפספורטים כבר לא הספיקו. החיילים ערכו חיפוש אגרסיבי ברכב. הם פתחו תיקים, הזיזו חפצים, פשפשו בתא המטען, הציצו מתחת לשטיחים, חיפשו משהו, כל דבר, שיאשר את החשד הטבעי שלהם: מרגלים. בימים כאלה, כל אדם זר הוא שאלה מסוכנת. כל מצלמה היא אולי כלי נשק. כל מבטא זר נושא בתוכו אפשרות לבגידה.
הם אפילו החרימו אלה שהייתה לדימה ברכב. אחר כך, בדרך חזרה, יחזירו אותה להפתעתנו. גם במלחמה, מתברר, יש בירוקרטיה קטנה של אבסורד.
רק בשעות הצהריים, אחרי שהמכונית חטפה עוד ועוד מכות מן הבורות, ואנחנו יחד איתה, הגענו למתחם קטן ומלוכלך שתושבי המקום התעקשו לקרוא לו “תחנה מרכזית”. זו הייתה עיירת הגבול וולודרסקויה, המקום האזרחי הקרוב ביותר לאזור הלחימה. כמה חנויות עייפות עמדו שם, חלונות ראווה מאובקים, בוץ קפוא, אנשים מעטים, ותחושה כבדה של מקום שהחיים לא עזבו אותו לגמרי, אך גם לא הבטיחו להישאר.
שם חיכה לנו הג'יפ הצבאי.
בתוכו ישבו שני חיילים במדים מנומרים של הצבא האוקראיני. כובעי צמר עבים כיסו את ראשיהם, קלצ'ניקובים ישנים נחו לידם, ועל המותניים שלהם הייתה אותה דריכות גופנית של אנשים שכבר אינם עושים תנועה מיותרת. הכול היה שייך למזרח אירופה: המדים, הבוץ, הנשק, הג'יפ, הקור, האפור. ואז נפתח הפה, ומה שיצא ממנו היה עברית.
“תעלו לכאן,” ציווה אחד מהם בעברית רצוצה, כבדה, מתוקה ומוזרה כל כך בתוך הנוף הזה.
שמו היה דוד. הוא היה אחד המפקדים במקום. “תרגישו בבית,” אמר, ובאותו רגע הזיז מן הספסל האחורי קלצ'ניקוב כבד וכמה מטולי אר־פי־ג'י כאילו פינה צעצועים שילדים שכחו אחרי משחק. בבית? שאלתי את עצמי. איזה בית נראה כך? איזה בית מריח מאבק שריפה? איזה בית מקבל את אורחיו עם מטול ליד הרגל?
לצדו ישב צבי, גם הוא לוחם יהודי בצבא האוקראיני, גם הוא בעברית רצוצה בעלת ניגון אוקראיני עמוק. כששאלנו מה יהיה עם דימה הנהג, שנשאר מאחור, ענה צבי בקור רוח: “הוא לא יעז לזוז. הוא לא יסתבך עם הצבא. אנחנו זה הצבא.”
דוד ירד מן הג'יפ ודיבר עם דימה באוקראינית. לא הבנו את המילים, אך הטון היה ברור גם בלי מילון. משפטים קצרים, חמורים, חדים. כשחזר אלינו, טרק את הדלת ואמר: “אמרתי לו שלא יעז לזוז.” אחר כך הוסיף ברמז מה יקרה אם בכל זאת יחליט לזוז.
מאוחר יותר נגלה שמתחת לכובע הצמר של דוד מסתתרת כיפה.
יש רגעים שבהם ההיסטוריה היהודית אינה צריכה נאומים. מספיק כובע צמר שמתרומם מעט, כיפה שמבצבצת תחתיו, עברית שבורה ליד קלצ'ניקוב, ופתאום כל הגלות עומדת מולך בגוף אחד. יהודי במדי צבא אוקראיני, ליד גבול רוסיה, בתוך מלחמה שאינה שלו לגמרי, ועם זאת שלו מאוד, כי הוא חי כאן, כי ביתו כאן, כי הקהילה שלו כאן, כי אם האש תתקדם עוד קצת, היא תגיע גם אל בית הכנסת.
הג'יפ יצא לדרך בנהמת מנועים. עשרים דקות אחר כך כבר היינו בתוך אזור הלחימה.
הכביש נעלם בהדרגה. קודם היה אספלט שבור, אחר כך שביל רעוע, אחר כך רק תוואי עפר קשה שהג'יפ דילג עליו בגסות, כאילו נולד במיוחד כדי לזלזל בנוחותם של בני אדם. מבעד לחלונות שמענו ירי. לא ירי רחוק של סרטים, לא פסקול מעומעם, כי אם קולות חדים, יבשים, מתגלגלים על פני הגבעות.
“הבדלנים?” שאלתי.
צבי כמעט צחק. “איזה בדלנים? אלה הרוסים בעצמם. הבדלנים הם היד הארוכה של פוטין.”
המשפט הזה, שנאמר תוך כדי רעש מנוע, קפיצות ג'יפ ושריקות ירי מרוחקות, היה בעיניי תמצית המלחמה כולה. למלחמות יש שמות רשמיים, הסברים מדיניים, מסמכים, כותרות, הצהרות, הכחשות. בשטח, ליד קו האש, השפה מתקצרת. אין זמן למילים מסובכות. יש מי שיורה עליך, ויש מי שאתה מחזיר אליו אש. יש מי שרוצה להתקדם, ויש מי שעומד מולו ואומר: עד כאן.
כשהגענו לאוהל הפיקוד הקדמי, הערפל כבר ישב נמוך מאוד על הגבעות. חיילים התרוצצו במרחב הפתוח, תותחים עמדו מוכנים, מכשירי קשר פלטו קולות מקוטעים. מפעם לפעם נשמעו יריות, אחר כך שקט, אחר כך שוב רעש עמום שהתגלגל בין הגבעות. זו לא הייתה דרמה של הסתערות גדולה. זו הייתה מלחמה של שחיקה, של המתנה, של בדיקת ערנות, של צד אחד שיורה כדי לבדוק אם הצד השני עדיין שם, ושל צד שני שמשיב כדי להזכיר: אנחנו כאן. אל תנסו.
ובתוך כל זה עמד אירקלי קורסבדיאני היהודי ואמר “שמע ישראל”.
לא כדרשן. לא כחזן. לא כאדם שמבקש לרגש קהל.
כקצין.
כחייל.
כיהודי שעמד קרוב מספיק למוות כדי לזכור פתאום מה נשאר כשכל היתר מתקלף.
חשבתי על הדרך הארוכה שעבר הפסוק הזה עד שהגיע לכאן. הוא עבר חדרי ילדים, בתי מדרש, רכבות, מחנות, שדות קרב, ספינות מעפילים, תעלות מלחמה, מרתפים סובייטיים שבהם יהודים לחשו יהדות בזהירות. ועכשיו הוא עמד כאן, בקור של דונייצק, בין קצינים גאורגים, חיילים אוקראינים, ישראלים מבוהלים, וגבעות שמאחוריהן המתינו תותחים רוסיים.
כמה מעט צריך כדי שיהודי ייזכר שהוא יהודי.
כמה הרבה צריך לעבור כדי להבין שהמעט הזה הוא עולם שלם.
אחר כך עוד יצאנו החוצה. קיקבידז הראה לנו את שרידי המטול, כאילו הציג הוכחה משפטית למה שהגוף שלנו כבר ידע מזמן. הקור נשך את הפנים, הבוץ נדבק לנעליים, והאוויר היה מלא במין מתיחות שקופה, כמו חוט דק מדי הנמתח בין חיים למוות. אתה עומד שם ומנסה להיראות רגוע. אתה שואל שאלות. אתה רושם פרטים. אתה אומר לעצמך שאתה עיתונאי, שזו העבודה, שצריך להביט היטב, לזכור, להביא את הסיפור הביתה.
אך בפנים, עמוק יותר מן המחברת, שואל משהו אחר: מה עושה כאן יהודי? מה מחפש יהודי במקום שבו פגזים נופלים על גבעות זרות, בין צבאות שאינם מדברים בשפתו, בתוך מלחמה שסיפוריה התחילו הרבה לפניו ויימשכו גם אחרי שיעזוב?
ואולי התשובה עמדה שם כל הזמן.
יהודי נמצא שם מפני שבכל מקום שבו יש מלחמה, יש גם יהודים. יש יהודי במדי קצין גאורגי שזוכר רק את “שמע”. יש יהודי במדי צבא אוקראיני שמסתיר כיפה מתחת לכובע צמר. יש נהג שמסביר במחסום שהנוסעים שלו הולכים ל“סינגוגה”, כי לפעמים המילה בית כנסת היא תעודת מעבר טובה יותר מכל תעודה אחרת. יש קהילה במריופול שמחכה מעבר לקו הפחד. יש בית כנסת שאורו הקטן דולק ליד גבול האש.
ויש גם אותנו, עומדים באוהל הפיקוד, מנסים להבין איך הפכה נסיעה עיתונאית למסע אל המקום שבו הזהות היהודית מתקלפת מכל הקישוטים שלה ונשארת חשופה, פשוטה, רועדת, חיה.
בערב, כשנחזור מן הקו אל המקום שהמקומיים קראו לו מלון, אף שצריך היה דמיון נדיב מאוד כדי לקבל את ההגדרה הזאת, נזכור את הבום ההוא שוב ושוב. הוא ימשיך לרעוד בגוף גם אחרי שייפסק. כי פיצוץ כזה אינו נגמר ברגע שבו הדף האוויר שוכך. הוא נשאר בתוך האדם, מכה מדי פעם מבפנים, מזכיר לו את האוהל, את הקור, את המפות, את עיני הקצינים שלא זעו, ואת הקול האחד שנשמע שם פתאום, זר ומוכר, חלש וחזק, עתיק וחדש:
“שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד.”
שם, בחזית דונייצק, הבנתי שהפסוק הזה אינו שייך רק לבתי כנסת. הוא שייך גם לאוהלי פיקוד. הוא שייך גם לרגעים שבהם אדם מפחד להרים את הראש. הוא שייך גם לקצין יהודי שכמעט שכח הכול, אך לא שכח את זה. הוא שייך גם למקומות שבהם העולם נדמה כאילו הוא נחרב, ודווקא אז, מתוך האבק וההדף, עולה קול קטן ומבקש להזכיר: לא הכול נחרב.
יש דברים שנשארים גם מול התותחים.
