בשבת ההיא, בביתם של שי ונעמה נוב בקריית ארבע חברון, היה משהו באוויר שאי אפשר היה למדוד בדרגות, בתקנים או במספרים היבשים של הצבא. היו שם עשרות אנשים, תושבים, שכנים, חברים, אנשי ציבור וקצינים, אבל מעל הכול היה שם בית. בית חי. בית שמריח מסעודת שבת, מקירות שספגו שנים של חסד שקט, ממבטים של אנשים שיודעים כמה דרך עבר בחור צעיר אחד עד שעמד שם, זקוף, עם דרגות קצונה על הכתפיים.
ג' לא הגיע אל הרגע הזה ביום אחד. שום דרגה אמיתית לא נתפרת על הכתף ברגע אחד. היא נולדת מלילות ארוכים של מאבק פנימי, מפעמים שבהם אדם כמעט מוותר על עצמו ואז מוצא לידו מישהו שמאמין בו יותר ממה שהוא מאמין בעצמו, מבקרים קרים שבהם צריך לקום שוב, להתייצב שוב, לבחור שוב בחיים של שליחות ומשמעת וגדילה.
לפני כשנה וחצי הגיע ג' אל העמותה. הוא הגיע עם הסיפור שלו, עם המטען שלו, עם מה שעזב מאחור ועם מה שקיווה לבנות קדימה. ואז התחילה הדרך. טיפול מסור, גב יציב, עבודה עצמית עמוקה, ועוד צעד ועוד צעד, עד בה"ד 1, עד ההשלמה החילית, עד הרגע שבו נער שהיה צריך בית הפך לקצין באחד מחילות הלוגיסטיקה של צה"ל.
כמה כוח יש ברגע כזה? כמה אנשים עומדים מאחורי דרגה אחת קטנה? יש שם מפקדים. יש שם חברים. יש שם אנשי עמותה שלא ויתרו. ויש שם את שי ונעמה נוב, המשפחה המלווה של הדירה שבה מתגורר ג', אנשים שהפכו בשבילו להרבה מעבר לכתובת לשבת. הם היו עבורו אבא ואמא במובן העמוק של המילים: מקום לחזור אליו, שולחן להניח עליו את העייפות, עיניים שרואות אותך גם כשאתה עוד לא יודע לראות את עצמך.
שי, אדריכל במשרדו של הרב שלום שראל, אביו של רס"ן בניה שראל הי"ד שנפל במבצע צוק איתן, יודע בוודאי דבר מה על בניין. לא רק בניין של קירות, חלונות ותוכניות עבודה, כי אם בניין של אדם. ונעמה, מנהלת המרכז הרפואי של קופת חולים מאוחדת בקריית ארבע, יודעת גם היא מהי רפואה שאינה מסתיימת במרשם או בבדיקה, כי יש פצעים שהתרופה שלהם היא נוכחות, הקשבה, אמון, בית.
ובין הבאים לברך עמדו גם ראש המועצה המקומית קריית ארבע חברון, מלאכי לוינגר, וקציני החטיבה המרחבית יהודה. אבל נדמה שברגעים כאלו כל הברכות מתכנסות למשפט אחד פשוט: ראינו אותך. ראינו את הדרך. אנחנו גאים בך.
והדרך הזאת לא נעצרת בבית אחד, בשבת אחת, בקצין אחד.
לפני כשבועיים, בבסיס חיל האוויר בחצרים, עמדו שניים מחיילי העמותה, ד' וא', בטקס סיום קורס מפעילי ציוד מכני הנדסי כבד. גם שם, תחת השמש הרחבה של הדרום, מול הכלים הגדולים והברזל הכבד, היה אפשר לראות את אותו פלא עדין: צעירים שקיבלו הזדמנות, אחזו בה בשתי ידיים, והפכו אותה לאחריות. הם ישובצו בבסיסי חיל האוויר ויעסוקו בהכשרות מסלולי המראה ונחיתה, באותם המקומות שבהם כל מטוס שממריא נשען גם על עבודה שקטה של אנשים שאינם תמיד נראים, אבל בלעדיהם שום כנף לא עולה לאוויר.
ואז הגיעה ההפתעה המתוקה, זו שממלאת את הלב בחום פשוט: ד' נבחר לחניך המצטיין של הקורס.
יש רגעים שבהם המילה "כבוד" נשמעת קטנה מדי. כי מאחורי ההצטיינות הזאת יש נער או בחור צעיר שאולי פעם לא ידע אם יהיה מי שיחכה לו, וכעת הוא עומד על מגרש המסדרים, במדים, מול מפקדים, ומוכיח לעצמו ולעולם שהוא לא שולי, לא אבוד, לא נשכח. הוא כוח. הוא חלק. הוא נושא על כתפיו אחריות ממשית לביטחון ישראל.
וגם אל המשטרה נשלחו זרועות. עד לא מזמן היה ד' הנציג היחיד של העמותה במשטרה. הוא הגיע מהמטה הארצי לשרת במרחב חברון, ליד הבית, כמפקד בסיס המתנדבים של הר חברון. ועכשיו הצטרפו אליו גם י' ומ', שסיימו קורס שוראים, הקורס הבסיסי להכשרת שוטרים, במכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש.
ישבתי בדמיון מול הרחבה הזאת, מול המדים הכחולים, מול הצעדים המדודים, וחשבתי כמה עמוק הסיפור הזה. כי יש מי שעבורו מדים הם תפקיד, ויש מי שעבורו מדים הם שפה חדשה של חיים. הם אומרים: אני שייך. אני נדרש. אני עומד על המשמר. אני יכול להיות זה שמגן על אחרים.
בעצם הימים הללו שלושת השוטרים של העמותה כבר משתתפים בקורס מתקדם במכללה הלאומית, ובעוד כחודש וחצי, בעזרת השם, הם עתידים לסיים גם אותו. עוד מדרגה. עוד שער. עוד הוכחה לכך שכאשר נותנים לאדם גב, הוא מסוגל לזקוף קומה.
גם החטיבה המרחבית יהודה כבר משופעת, ברוך השם, בכוחות הללו. מ' משמש שם כסמל מבצעים, ובקרוב יצטרף אליו גם י'. מ' וי' אחרים משרתים כנהגים מבצעיים, שומרים על גדרות היישובים ומסיירים סביבם. בקרוב יצטרפו אל הנהגים גם צ' וגם א', וכך יגיע מספר חיילי העמותה המשרתים ליד הבית, בהגנה על הבית, לשישה חיילים.
יש משהו מצמרר ביופי שלו במילים האלו: ליד הבית, בהגנה על הבית. אותם צעירים שעזבו מאחור משפחה, קהילה, עבר שלם, לעיתים גם כאב שאי אפשר להסביר במילים, מוצאים את עצמם שומרים על בתים של אחרים, על ילדים שהולכים לישון בשקט, על כבישים, שערים, גדרות, לילות. הם עזבו בית כדי להגן על בית. ומתוך הבית שקיבלו מהעמותה, הם יוצאים להחזיר ביטחון לבית הלאומי של כולנו.
זו בדיוק הנקודה שבה הסיפור היפה הופך לשאלה שמונחת לפתחנו, כבדה ופשוטה: מה קורה כאשר עוד ועוד חיילים דופקים בדלת, ואין מקום לפתוח להם?
כי ככל שהגיוסים מתרבים, כך מתרבים גם החיילים שמבקשים להיכנס אל המעגל הזה של חום, ליווי ואמון. והלב רוצה לומר כן לכולם. איך אפשר להביט בחייל שעזב הכול כדי לשרת את עם ישראל ולהגיד לו שאין מיטה, שאין חדר, שאין תקציב, שאין דירה? איך אפשר לסגור דלת בפני מי שפתח את חייו בשבילנו?
אבל המציאות לפעמים נוקשת כמו ברזל קר. אין תקציבים לפתיחת דירה תשיעית.
דירה תשיעית. שתי מילים שנשמעות טכניות, כמעט מנהלתיות, ובאמת הן עולם מלא. דירה תשיעית פירושה עוד שולחן שבת. עוד מקרר שמתמלא לקראת סוף שבוע. עוד מיטה נקייה אחרי שבוע בבסיס. עוד מפתח בכיס של חייל שיודע שיש לו לאן לחזור. עוד משפחה מלווה. עוד כתף ברגעים הקשים. עוד קצין לעתיד, אולי עוד חניך מצטיין, עוד שוטר, עוד נהג מבצעי, עוד נשמה שמקבלת מחדש את האמון שלה בעצמה.
לשם כך הושק פרויקט גיוס המונים לגיוס 85,000 שקלים לפתיחת הדירה התשיעית. לשמחתנו, ההיענות גדולה. עברו רק שבועיים מאז עלה הפרויקט, וכבר כמעט מחצית מהסכום גויסה. זה מרגש, מחמם, מעיד עד כמה הלב של עם ישראל יודע לזהות אמת כשהוא פוגש בה.
אבל חצי דרך היא עדיין דרך שמבקשת השלמה.
וכאן, ממש כאן, מגיע התור שלנו. לא של מישהו רחוק. לא של נדבן בלתי נראה. שלנו. של כל מי שמבין שמאחורי הביטוי "חייל בודד" מסתתר לעיתים אדם שרק צריך שמישהו יגיד לו: אתה לא לבד. של כל מי שמאמין שמדינה אינה נבנית רק ממטוסים, גדרות, בסיסים וקורסים, כי אם גם מדירה קטנה וחמה שבה חייל יכול להניח את התרמיל, לשתות כוס קפה, ולשמוע קול אנושי שאומר לו: חיכינו לך.
העמותה הזאת אינה מעניקה רק קורת גג. היא מעניקה גב. היא מעניקה לב. היא מעניקה את המרחב הנדיר שבו אדם צעיר יכול להתפרק לרגע, להתיישר שוב, ולצאת למחרת חזק יותר אל המשימה שלו. היא הופכת בדידות לשייכות, שבר לבניין, חייל שמחפש מקום לחייל שמגן על המקום.
ובסופו של דבר, אולי כל הסיפור כולו מתכנס אל התמונה ההיא, בביתם של שי ונעמה נוב, בשבת בקריית ארבע חברון. חייל אחד, ג', עומד שם עם דרגות קצונה. סביבו קהילה. לידו משפחה מלווה. מאחוריו עמותה שלמה. לפניו עתיד.
ומי יודע כמה ג' נוספים עומדים עכשיו בחוץ, על הסף, עם תיק צבאי על הגב ולב שמחכה לדלת שתיפתח?
הדירה התשיעית היא הדלת הזאת. עכשיו צריך לפתוח אותה.
