הטלפון צלצל באחד מאותם ימים כבדים שאחרי חורבן גוש קטיף, ימים שבהם האוויר בארץ היה מלא אבק עקירה, מלח של דמעות, ושקט מוזר של אנשים שלא ידעו עוד איך לקרוא למה שאיבדו. זה לא היה עוד אירוע פוליטי, לא עוד פרק חדשותי שנפתח ונסגר באולפן. זה היה חור שנפער בלב. בתים שהיו מלאים קולות ילדים נעקרו ממקומם, רחובות שהכירו פסיעות של שבת התרוקנו, ובתי כנסת, אותם מקומות שבהם יהודי מניח את ראשו מול ריבונו של עולם, נשארו מאחור כמו יתומים בתוך ארץ שהפכה בן רגע זרה ומאיימת.
יש רגעים שבהם אדם יושב בחדרו, שומע את העולם ממשיך לנוע בחוץ, מכוניות חולפות, דלתות נפתחות, אנשים מדברים על סידורים של יום חול, והוא יודע שבתוכו משהו עדיין יושב שבעה. כך ישבנו אז. על היישובים, על האנשים, על הבתים, ועל גלות השכינה הקטנה והנוראה הזאת, שהייתה גדולה מכל מה שאפשר היה להסביר במילים.
ואז צלצל הטלפון.
על הקו היה רבה של רחובות, הגאון רבי שמחה הכהן קוק. לא בכל יום גדול תורה מתקשר כך, סתם באמצע יום חול, אל כתב חרדי שיושב בין כאב אחד לכותרת אחרת. הקול שלו היה שקול, כמו קול של מי שיודע כי גם אחרי שהדלת נסגרת, עדיין יש חלון קטן שצריך לנסות לפתוח. הוא שאל בשלומי, ואז פרש לפניי את ההצעה.
הוא דיבר גם בשמו של רבה של חיפה, הגאון רבי שאר ישוב כהן. שניהם שבו זה עתה ממפגש בין־דתי בספרד, מפגש שלא עסק ברעיונות מופשטים על שלום עולמי ולא בנאומים חגיגיים עטופים בנימוס אירופי, כי אם בדבר מוחשי, בוער, כמעט בלתי נתפס: גורלם של בתי הכנסת שנותרו בגוש קטיף.
ארגון בין־דתי צרפתי ניסה להוביל מהלך עדין ומסוכן. הרעיון היה פשוט על הנייר ומטלטל במציאות: אנשי חמאס בעזה יתחייבו לשמור על בתי הכנסת שבגוש קטיף, וכנגד זאת ישראל תשמור על מספר מסגדים שהיו נתונים בסיכון. כמה שברירי נשמע הסכם כזה כשהוא מונח על השולחן, וכמה כבד הוא נעשה כשמבינים מה עומד מאחוריו. מצד אחד בתי תפילה יהודיים שנעזבו בעל כורחם, מצד שני אויב מר ומחושב, ומעל הכל השאלה העתיקה, הכמעט ילדותית מרוב כאב: האם יש בעולם מקום שבו קדושה יכולה להישאר קדושה גם כשבני האדם משתגעים?
הסיכום דרש דבר אחד: אישיות רבנית, או לפחות אדם בעל זיקה רבנית ברורה, תיכנס לעזה, תסייר בבתי הכנסת, תבדוק את מצבם, תחתים את מפקדי חמאס על ההסכם, ותחזור לישראל.
בתחילה ביקשו הרבנים לנסוע בעצמם. אפשר לדמיין את המחזה: רבנים מכובדים, זקנים בתורה ובאחריות, נכנסים אל לב עזה כדי להציל בתי כנסת נטושים. אבל המחלקה ללוחמה בטרור במשרד ראש הממשלה הטילה וטו מוחלט. מסוכן מדי. לא שולחים לשם רבנים בסדר גודל כזה. הלשכה הציעה למצוא מישהו אחר, אדם שמכיר את הפלסטינים, מכיר את השטח, ומכיר גם בתי כנסת.
כך נפל הפור עליי.
חצי שנה קודם לכן שבתי מביקור מתוקשר כאורח הרשות הפלסטינית, שם ראיינתי את ראש השב"כ הפלסטיני ראשיד אבו שבאכ. מבחינת מי שחיפש פתרון, הייתי יצור מתאים באופן משונה: כתב חרדי שמזהה בית כנסת גם בחושך, ומצד שני אדם שכבר דרך במסדרונות פלסטיניים, שמע את השפה, ראה את המבטים, הכיר מעט את כללי המשחק. “סע לשם,” אמר לי הגר"ש קוק, “תעשה את העבודה, ויהיה לך גם סקופ.”
הוא ידע היטב על איזה מיתר הוא פורט.
כי עיתונאי, גם כשהוא עטוף ביראת שמים, גם כשהוא יודע שמולו עומדת סכנה ממשית, מרגיש לפעמים איך הכותרת העתידית קוראת לו כמו אור קטן בקצה מנהרה חשוכה. זה לא רק יצר הפרסום. לפעמים זו התחושה שאתה עומד מול דלת שאף אחד אחר לא יפתח, ושמאחוריה מחכה סיפור שהציבור חייב לדעת. האם פחדתי? בוודאי. האם הבנתי עד הסוף לתוך מה אני נכנס? כנראה שלא. האם ההתרגשות גברה על הפחד? באותו רגע, כן.
נציג הארגון הצרפתי היה אמור להתלוות אליי. הוא היה הערב לשלומי, או לפחות כך נאמר. המילה “ערב” נשמעה יפה מאוד בשיחות הכנה, כמעט מרגיעה, אבל כל מי שמכיר את עזה ידע שגם הערבות הזאת דקה כמו נייר רטוב. לחטוף עיתונאי בעזה לא דרש אז מאמץ גדול. לפעמים זה היה קל יותר מארוחת בוקר.
ביום שנקבע יצאתי לדרך. על פי בקשת חמאס התחפשתי לתייר נורווגי. יש משהו כמעט מגוחך ברגע שבו אדם יהודי, חרדי, נשלח למשימה להצלת בתי כנסת, ובאותו זמן מכסה את עצמו בתחפושת זרה, כאילו עליו להסתיר את עצמו כדי לגעת בקדושה שנשארה חשופה. עברתי את מעבר הגבול אחרי בדיקה קפדנית, וכל צעד הרגיש כמו מעבר בין עולמות. מאחוריי נשארה ישראל, עם כל פחדיה, כאביה והוויכוחים שלה. לפניי נפתחה עזה, מאובקת, פצועה, רעבה לסודות, מלאה עיניים.
מעבר לגבול המתין רכב של חמאס. נכנסתי אליו, והנסיעה החלה.
רחובות עזה באותם ימים נשאו ריח של מלחמה ישנה וחדשה יחד. אבק דק עלה מהכבישים, עשן עמד בין הבניינים, אנשים הביטו ברכב כאילו הם יודעים שבתוכו יושב מישהו שאינו שייך. יש מבטים שאדם לא שוכח. לא מפני שהם צועקים, דווקא מפני שהם שקטים מדי. הם חודרים דרך החלון, סורקים את הפנים, שואלים בלי מילים: מי אתה, ומה אתה עושה כאן?
כעבור כשעה הובילו אותי אל מפקדת חמאס ששכנה בתוך אוניברסיטת עזה. בשלב מסוים קשרו את עיניי. החשכה שנפלה עליי ברגע הזה הייתה חשכה גופנית, אבל גם פנימית. אתה מאבד את הדרך, מאבד את השליטה, וכל מה שנשאר לך הוא קצב הנשימה, פעימות הלב, והתפילה הקטנה שאדם אומר בלי להזיז שפתיים: ריבונו של עולם, תוציא אותי מכאן חי.
כשהוסרה הכיסוי מעל עיניי, ראיתי סביבי מאות עיניים. סקרניות, חשדניות, בוחנות. לו היו יודעים מי אני באמת, לו היו מבינים שמתחת לתחפושת התייר הזר עומד כתב חרדי עם פאות, ספק גדול אם הייתי יוצא משם על רגליי. נשיא אוניברסיטת עזה, צעיר, יפה תואר, היה גם מפקד חמאס בעזה באותם ימים. כך לפחות הוצג הדבר בפניי. הוא קיבל את פניי בקרירות מחושבת, באותה אדיבות מסוכנת של אנשים שיודעים שהם שולטים בחדר.
ואז הגיע אחד הרגעים המוזרים במסע הזה. הסרתי את הפאה הנוכרית מעל ראשי, והפאות האמיתיות שלי התגלו. כל התחפושת, כל הכיסוי, כל המשחק העדין הזה בין זהות מוסתרת לזהות גלויה, התנקז לרגע אחד. יהודי עומד בלב מפקדת חמאס בעזה, פאותיו נראות לעין, והוא בא לבקש על בתי כנסת שנשארו מאחור. איך אפשר להסביר דבר כזה? איזה סופר היה מעז לכתוב סצנה כזאת בלי שיאמרו לו שהיא מוגזמת?
אבל אז, דווקא כשנדמה היה שהמשימה עומדת להתקרב אל תכליתה, חמאס חזר בו.
הם לקחו אותי למעט מבתי הכנסת. ראיתי שרידים של קדושה בתוך מציאות שכבר לא רצתה להכיר בה. מקום שבו נשמעו פעם קדיש וקדושה, פסוקי תהילים ותפילת נעילה, עמד כעת תחת מבטם של אנשים שלא באו להתפלל בו. יש קירות שיודעים לשמור הד. גם כשהספסלים ריקים, גם כשהארון איננו, גם כשהרצפה מאובקת, אתה מרגיש שהמקום זוכר. אולי זו תמימות לחשוב כך, אולי זו אמונה, ואולי כל בית כנסת בעולם נושא בתוכו שכבה נסתרת של דמעות שאי אפשר למחוק.
אבל על ההסכם הם לא חתמו.
המסמך נשאר ללא חתימה, והשליחות הגדולה, זו שבשבילה נכנסתי לשם, התפוגגה בין אצבעותיי. באותו רגע הרגשתי לא רק אכזבה עיתונאית. זו הייתה תחושה של החמצה קדושה. כאילו עמדתי ליד דלת של בית כנסת נעול, והמפתח כבר היה בכף ידי, ופתאום מישהו משך אותו ממני.
ובכל זאת, אנשי חמאס ידעו היטב מה אני מחפש. הם הבינו שעיתונאי שנכנס לעזה לא יוצא בידיים ריקות. אולי כסוג של פיצוי, אולי מתוך גאווה, אולי מתוך רצון להראות כוח, הם לקחו אותי לסיור אחר. סיור שערורייתי, מסוכן, מצמרר. הם הראו לי את האתרים שמהם שוגרו קטיושות לעבר שדרות ולעבר יישובים בישראל, והרשו לי לצלם.
שם, בין עפר לעשן, הבנתי פתאום את הפער הבלתי נסבל שבין שני חלקי המסע. באתי לראות בתי כנסת, מקומות שנועדו להעלות קול אדם אל השמים, ומצאתי את עצמי מצלם נקודות שמהן נשלח אש אל בתים של יהודים. באתי לחפש שרידים של תפילה, והם הראו לי את מכונות הפחד. באתי בשם ניסיון קטן להציל קדושה, ועמדתי מול מנגנון של טרור שחי מהיכולת להפוך כל גבעה, כל סמטה, כל חור באדמה, לנקודת שיגור.
הכתבה שפורסמה אחר כך עוררה סערה גדולה. רבים שאלו איך העזתי להיכנס. אחרים תהו מי הבטיח שאחזור. האמת היא שאף אחד לא באמת הבטיח. לא הארגון הצרפתי, לא ההבנות השקטות, לא הרכב שחיכה בגבול, לא המילים המדודות של המארחים. בעזה של אותם ימים, אדם יכול היה להיכנס על בסיס הסכם ולצאת על בסיס נס.
במשך שנים שתקתי. לא מפני שלא רציתי לספר. עיתונאי רוצה לספר, זו מלאכתו וזו מחלתו. שתקתי מפני שהיו דברים שלא הותרו לפרסום, מפני שמאחורי הנסיעה ההיא עמדו רבנים, מגעים, ניסיונות שקטים, ומאבק קטן ועקשן על כבודם של בתי הכנסת. הציבור ראה את הסיור, את התמונות, את הסערה. הוא לא ידע שהכול התחיל מצלצול טלפון אחד, מכאב של רבנים על בתי כנסת שנותרו מאחור, ומניסיון כמעט בלתי אפשרי להציל משהו מתוך החורבן.
היום, כשאפשר סוף סוף לגלות, אני חוזר אל אותו רגע ראשון. אל החדר. אל הטלפון. אל הקול של הרב קוק. אל ההצעה שנשמעה אז כמו שילוב בלתי סביר של שליחות, סכנה וסקופ. ואני חושב על בתי הכנסת של גוש קטיף, על הקירות שראו דורות של תפילה, על הבימות שעליהן קראו בתורה, על הילדים שענו אמן, על המתפללים שעמדו שם בימים נוראים וביקשו שנה טובה, חיים, שלום, גאולה.
מה נשאר מבית כנסת אחרי שעוזבים אותו? האם הוא הופך למבנה נטוש, או שהוא ממשיך להיות צלקת חיה בלב של מי שהתפלל בו? אולי זו השאלה שבגללה נסעתי. לא רק כדי להשיג חתימה של מפקדי חמאס, לא רק כדי להביא צילום נדיר מעזה, כי אם כדי לומר, אפילו לרגע אחד, שגם כשעוזבים יישוב, גם כשסוגרים שער, גם כשהמדינה ממשיכה הלאה, יש מקומות שלא נוטשים בלב.
הנסיעה ההיא לא הצילה את בתי הכנסת כפי שקיווינו. היא לא הביאה את החתימה המיוחלת. אבל היא גילתה משהו אחר: עד כמה רחוק מוכנים יהודים ללכת בשביל זיכרון של קדושה, ועד כמה עמוקה יכולה להיות האחריות לבית תפילה שנשאר מאחור, גם כשהדרך אליו עוברת בתוך רחובות מאובקים של אויב, בעיניים קשורות, בזהות מוסתרת, ובלב שמנסה לא לרעוד.
כי לפעמים המאבק על בית כנסת אינו מסתיים כשהמפתח נמסר, כשהדלת נסגרת, כשהאחרון עוזב. לפעמים הוא מתחיל דווקא אז, בתוך השקט שאחרי החורבן, כשהכול נראה אבוד, ומישהו עדיין מרים טלפון ואומר: אולי עוד אפשר להציל משהו.
