בלילה, כשהעיר כבר מושכת עליה שמיכה דקה של חלונות כבויים, יש אנשים שהבית שלהם נשאר מאחור כמו נמל רחוק. הם אינם שותים את הקפה של הערב במטבח, אינם שומעים את הנשימות של הילדים מעבר לקיר, אינם מתיישבים על כיסא מוכר אחרי יום עבודה. הם יוצאים אל הים.
שם, בתוך החושך המלוח, בתוך רעש מנוע שלא מפסיק לנהום כמו חיה זקנה, מתחילה משמרת שאין לה באמת התחלה ואין לה באמת סוף. אדם אוכל על הסיפון, שותה על הסיפון, ישן מעט בקבינה צרה שהריח בה הוא תערובת של דיזל, מלח, דגים ועייפות. שלושה אנשים במשמרת, כל הלילה, רחוקים מן הבית מרחק קטן על המפה ומרחק גדול מאוד בלב.
ככה נראה הדייג לפני שהוא מגיע לצלחת. לא שקט פסטורלי של שקיעה, לא תמונה יפה של סירה קטנה וים כחול, כי אם עבודה קשה, מתכתית, רטובה, שבה הידיים נחתכות מחבלים, העיניים מחפשות סימנים בתוך חושך, והגוף לומד להתנדנד עם הגלים גם כשהוא כבר עומד על היבשה.
המכמורת היא ספינה שגוררת אחריה רשת. זה נשמע פשוט, כמעט תמים, עד שמבינים מה המשמעות של הדבר הזה: רשת כבדה נפתחת על קרקעית הים, פה רחב של כארבעה עשר מטרים, גובה של כמטר וחצי, והיא נעה לאט, מגרדת, אוספת, מביאה איתה את מה שהים הסכים לתת באותו יום. יש רשת של יום ויש רשת של לילה, יש אזורים ויש עומקים, יש חוקים שנכתבו במספרים יבשים, שמונה פאדום, מייל ימי, עומק, מרחק מן החוף, אך מאחורי כל מספר כזה עומדת שאלה אנושית מאוד: איפה מותר לאדם לחפש את פרנסתו, ואיפה צריך הים להישאר לעצמו?
פעם היו מודדים אחרת. פאדום, מידה ישנה של יורדי ים, בערך מטר ושמונים. מייל ימי, בערך קילומטר ושמונה מאות מטר. מילים שהגיעו ממסורת של מלחים, מן האנגלים, מן הציים, מן האנשים שידעו שהים אינו כביש ואין בו שלטים, ולכן האדם חייב להמציא לעצמו שפה כדי לא ללכת לאיבוד. גם היום, בתוך ספינה שיש בה מכ"ם, אקו־סונדר ומכשירי קשר, נשאר משהו עתיק מאוד בעבודה הזאת. הים מתקדם בטכנולוגיה, אבל הוא עדיין הים. הוא עדיין יכול להרים גל אחד וללמד את האדם ענווה.
קרוב יותר לחוף עובדות הסירות הקטנות. הן אינן גוררות מכמורת עמוקה, הן עוסקות ברשתות עמידה, ברשתות זימים, באותו עולם עדין ואכזרי שבו הדג נכנס בעין הרשת, עובר עד נקודה מסוימת, ואז נבלם. הוא אינו מבין את הגבול השקוף שנתפר לו במים. הוא נע כדרכו, כמו כל יצור חי שמאמין שהמרחב פתוח לפניו, ופתאום העולם נסגר עליו.
הדייגים מכירים את המקומות האלה כמו שאיכר מכיר תלם בשדה. יש שטחים שחוזרים אליהם, יש קרקעית טובה, יש מכשולים שצריך להיזהר מהם, יש אזורים שבהם הדגים מופיעים חודש או חודשיים ואז נעלמים כאילו מישהו מחק אותם מן המים. רוב הדגים אינם מקומיים במובן הפשוט של המילה. הם עוברים. מן הדרום, מעזה, ממצרים, מן הים האדום, מן נתיבים עתיקים שהיו שם הרבה לפני גבולות ומפות. יש דגים שהגיעו מים סוף והשתקעו כאן, דגים ששמותיהם מתגלגלים בפי הדייגים כמו שמות של שכנים: ברבוניות, פס צהוב, סרגוס, מליטות, גרבידות, מרמירים. כל שם כזה הוא צבע, ריח, מחיר בשוק, עונה, זיכרון של שלל טוב או של לילה ריק.
והלילה הריק קשה יותר מכל סערה. כי דייג יכול לעמוד מול רוח, מול גשם, מול ידיים כואבות, אבל איך עומדים מול ים שאינו נותן? איך חוזרים אל הנמל עם ארגזים ריקים, כשבבית מחכים חשבונות, וכשבסירה עצמה שרפו דלק, זמן, כוח, חיים?
ביפו ידעו את זה היטב. הנמל לא היה רק מקום שבו סירות נקשרות אל רציף. הוא היה לב פועם, מחוספס, מלא צעקות, מכירות, ריח של דגים טריים, קרח נמס, קפה שחור, סוחרים שבודקים בעין אחת את הסחורה ובעין שנייה את המחיר. שם עמדו דייגים שיצאו לים בגיל שש־עשרה והתאהבו בו ממבט ראשון, אהבה מסוכנת מן הסוג שאדם יודע שתעלה לו ביוקר ובכל זאת אינו מצליח לעזוב.
הדייג העברי הממוכן היה פעם סמל של תקומה. כמו האיכר החורש את האדמה, כך עמד הדייג מול הים. המדינה הצעירה רצתה לא רק שדות, לא רק פרדסים, לא רק טרקטורים באבק, היא רצתה גם פנים אל הים. קיבוצים החזיקו ספינות מכמורת, יהודים למדו מקצוע שנחשב שנים רבות זר להם, והים התיכון נעשה חלק מן הסיפור הציוני, לא תפאורה כחולה בקצה הארץ, כי אם שדה עבודה רחב, קשה, פתוח.
לצד זה התקיים הדייג הערבי, הוותיק, המקומי, עם סירות קטנות יותר, רשתות קרובות יותר לחוף, ידע שעובר מאב לבן, מן הידיים אל הידיים, בלי ספרים ובלי תרשימים. היו גם שיטות שהובאו מבחוץ. איטלקים הגיעו ולימדו דייג באורות, שיטה שבה הספינה גוררת או מלווה סירות קטנות עם פנסים חזקים, לוקסים שמאירים את הלילה מתחת לפני המים. האור מושך פלנקטון, היצורים הזעירים של הים, והפלנקטון מושך את הדגים הקטנים, והדגים הקטנים מושכים את הרשת. כך בונים מלכודת מאור.
אפשר לדמיין את המראה הזה: חושך רחב מסביב, ים שחור, ובתוכו עיגול בהיר ורועד של אור. מתחת לאור מתחילה תנועה. חיים קטנים מתכנסים, כסף זעיר מרצד במים, ואז הספינה עושה סיבוב, הרשת נסגרת, טבעות ברזל יורדות, חבלים נמתחים, והים, לרגע אחד, נראה כאילו הוא נלכד בתוך שק.
פעם היו סרדינים. הרבה סרדינים. מאה ארגזים, לפעמים יותר. דייגים היו יודעים לצאת, להדליק, לאסוף, לחזור. היום הם אומרים בפשטות כבדה: אין סרדינים. משפט קצר, כמעט יבש, אבל בתוכו יש עולם שלם שנעלם. כי כשדג נעלם, לא נעלם רק מין אחד מן המים. נעלמת שיטה, נעלמת פרנסה, נעלמים סיפורים שסיפרו על סיפון, נעלם הביטחון שאם תעשה מה שאביך עשה, ואם תעמוד באותו מקום ותפרוש אותה רשת, הים ישיב לך כמו שהשיב לו.
על ספינת מכמורת מודרנית יש כבר עיניים אחרות. מכ"ם שמזהה כל דבר מעל פני המים, משרטט קו חוף, מסמן מרחקים, מזהיר ממכשולים. אקו־סונדר שקורא את הקרקעית מתחת, מגלה עומקים, בליטות, סכנות. שלושה מכשירי קשר. מערכות הידראוליות שמרימות את הווירה, את הכבלים, את הרשת הכבדה, מנוף שמעלה שק גדול מן המים. פעם הגוף עשה חלק גדול יותר מן העבודה, היום הברזל עוזר, אבל גם כשהמכונה מרימה, האדם עדיין מחכה בנשימה עצורה לראות מה יש בתוך השק.
ואז מגיע הרגע. הרשת עולה. המים נשפכים ממנה כמו מפל מלוח, הדגים מפרפרים באור, והסיפון מתמלא חיים שנגמרו. מתחילה מלאכת המיון. ארגזים, מינים, גדלים. מליטות לחוד, ברבוניות לחוד, מרמירים לחוד. דגים גדולים, קטנים, טובים לשוק, פחות טובים לשוק. שוטפים אותם, מקררים אותם, מעבירים למקרר קרוב לאפס מעלות, כי הטריות היא לא מותרות. היא ההבדל בין סחורה חיה בעיני הסוחר לבין ארגז שאיבד את כבודו.
ובבוקר מגיע הנמל.
שם מתחלפת שפת הים בשפת הכסף. הדלל עומד, המכירה הפומבית מתחילה, סוחרים באים מן הגדה, מעזה, מן השווקים, מן המסעדות, מן המקומות שבהם יודעים להעריך דג טרי עוד לפני שהוא מקבל שם בתפריט. בישראל, כך מרגישים לא פעם הדייגים, אין מספיק מודעות. עקרת הבית כבר לא תמיד יודעת להסתכל לדג בעין, להריח את הזימים, להבין מה טרי ומה עייף. השוק רוצה מחיר נמוך, הדייג יודע כמה עלה לו להביא את הארגז הזה מן הים. איך אפשר למכור בזול דבר שנקנה בלילה שלם של סכנה?
ובתווך עומד הדייג, בין הים שאינו מבטיח ובין השוק שאינו מרחם.
לכן המאבק על הנמל אינו רק מאבק נדל"ני, ואינו רק ויכוח על רציפים, חוזים ומכירת שטחים. זהו מאבק על זיכרון חי. על השאלה האם יישאר מקום לאנשים שהים הוא מקצועם, ביתם השני, לפעמים הראשון. המאבק על המכמורת אינו רק מאבק סביב שיטת דיג, כי אם סביב צורת חיים שלמה: ספינות, צוותים, קבינות, מכשירי קשר, ארגזים, מכירה פומבית, דורות של נערים שעלו לסיפון בגיל שש־עשרה ולא ירדו ממנו באמת עד סוף ימיהם.
אפשר לדבר על רגולציה, על שמירת טבע, על דגה מידלדלת, על עומקים ומרחקים וחפיפה בין שטחים. צריך לדבר על כל זה. הים אינו מחסן אינסופי, והאדם אינו רשאי לקחת ממנו בלי חשבון. אבל באותה נשימה צריך לזכור שגם הדייג אינו מספר בטבלה. הוא אדם. הוא אבא שלא ישן בבית. הוא בן שירש מאביו קשר עין עם הרוח. הוא איש שעומד בקור של שלוש לפנות בוקר ומכין קפה שחור על ספינה רועדת, כי בלי הקפה הזה העפעפיים ייסגרו, ובלי העיניים שלו הרשת עלולה להיתפס במכשול, והלילה כולו ייקרע.
יש משהו יפה וכואב בדייג. הוא חי מן הטבע, ולכן הוא תלוי בו לגמרי. הוא חזק, שרירי, יודע לקשור, למשוך, לתקן, לצעוק מעל רעש מנוע, אבל מול הים הוא תמיד קטן. אולי לכן הדייגים מדברים מעט. הים כבר לימד אותם שמילים אינן ממלאות ארגזים. אתה יכול לתכנן, לחשב, לסמן טווח, לקרוא מכשירים, לצאת בזמן הנכון, לבחור רשת נכונה, ובסוף להרים שק כמעט ריק. ומנגד, יש לילות שבהם הים נפתח פתאום, כמו יד גדולה ומסתורית, ונותן.
ואולי זו הסיבה שאהבה לים היא אהבה שאי אפשר להסביר לאדם שלא עמד על סיפון בחושך. כי מבחוץ רואים עבודה קשה, ריח, סכנה, פרנסה לא יציבה. מבפנים יש משהו נוסף: האופק. אותו קו דק שבו השמיים והמים נוגעים זה בזה, אותו קו שמושך את האדם שוב ושוב, גם אחרי לילה רע, גם אחרי סערה, גם אחרי מכירה שבה המחיר שבר את הלב.
הים לוקח. הים נותן. הים מסתיר. הים מגלה. ובין כל אלה עומד הדייג, עם הידיים המלוחות שלו ועם העיניים שכבר ראו יותר מדי זריחות מעל מים, ושואל בכל יציאה מחדש את אותה שאלה עתיקה: מה תיתן לי הלילה?
וכשהוא חוזר עם שחר, כשהעיר מתעוררת והוא כבר אחרי יום עבודה שלם, הוא עובר ליד אנשים שרק עכשיו יוצאים לקנות לחם וחלב. הם לא יודעים מאיפה הגיע הדג שעל הקרח. הם לא שומעים בתוך הברק הכסוף שלו את רעש המנוע, את חריקת הווירה, את צעקת האיש שמסמן להרים, את הדממה הקצרה לפני שהרשת נפתחת על הסיפון.
אבל הים יודע.
הים זוכר את כולם. את ספינות המכמורת, את הסירות הקטנות, את האיטלקים שהדליקו אורות בלילה, את היהודים שראו בדייג חלק מן התקומה, את הערבים שהכירו את החוף לפני שהיו בו מרינות ושלטים, את הנער בן השש־עשרה שהתאהב ולא הבין עדיין שאהבה כזאת לא עוזבים.
הים זוכר גם את מה שנעלם. את הסרדינים. את הנמל הישן. את המכירות בקול רם. את הידיים שסידרו דגים בארגזים כאילו מסדרים אותיות בסיפור שעוד רגע יימחק.
ואנחנו, אם נקשיב טוב, נשמע בתוך הריח המלוח של הבוקר לא רק סיפור של דגים, כי אם סיפור של אנשים שחיים על הגבול הדק שבין פרנסה לחלום, בין בית לספינה, בין אדמה יציבה למים שאין להם מנוחה.
