יש אנשים שנכנסים להיסטוריה כמו מי שפותח דלת כבדה בחדר חנוק.
אנואר סאדאת היה איש כזה.
הוא לא היה רק נשיא מצרי שחתם על הסכם. הוא היה אדם שעמד מול עולם ערבי שלם, מול זיכרון מלחמות, מול דם, מול השפלה, מול רחובות רועשים ומול קצינים שידעו היטב כמה יקר עלול להיות מחיר השלום — ובכל זאת הלך קדימה. לא בצעד מהוסס, לא בהסתר, לא דרך שליחים ופתקים חשאיים בלבד, כי אם בגוף ממש, בפנים גלויות, אל ירושלים. כמו אדם שחוצה נהר סוער על גשר עץ דק, בזמן שכל מי שעל הגדה צועק לו לחזור.
לבנון ראה בו את אביו הגדול של השלום. הסכם השלום עם מצרים, כך תואר בעיניו, היה פרי הילוליו של סאדאת; נשיא שנרצח מפני שרצה בכל מחיר להביא לנורמליזציה עם ישראל, לא רק להפסקת אש קרה, לא רק לגבול שקט, גם לחיים אחרים בין שתי המדינות. לבנון האמין שאילו סאדאת היה נשאר בחיים, כל הסיפור היה נראה אחרת. השגרירים הראשונים בקהיר עוד זכרו תקופות פתוחות יותר, ימים שבהם נדמה היה שאולי השלום הזה לא יישאר רק מסמך חתום בארכיון, כי אם יירד יום אחד אל הרחוב, אל האוניברסיטה, אל בית הקפה, אל פני האדם הפשוט.
ואז בא הכדור.
הרצח של סאדאת לא הרג את הסכם השלום, אך הוא שינה את נשימתו.
השלום המשיך לחיות, אך כמו אדם שעבר פציעה קשה ונשאר מאז זהיר, מכווץ, מפחד לזוז מהר מדי. תחת סאדאת, השלום רצה לצאת החוצה. תחת מובארק, הוא הוכנס פנימה, אל חדרי הביטחון, אל המשרדים, אל ערוצי התיאום השקטים. הוא נשמר, בהחלט. אולי אפילו בקנאות מסוימת. אך הוא לא פרח.
חוסני מובארק ירש את הכיסא לאחר שהחלום הגדול של סאדאת נקטע באש. הוא קיבל לידיו מדינה ענקית, כבדה, עייפה ממלחמות, תלויה במערב, נושאת בתוכה עולם ערבי שלם של כעסים, פחדים וגאווה פצועה. הוא לא ביטל את השלום. הוא הבין היטב את ערכו. הוא ידע שהגבול השקט עם ישראל הוא נכס אסטרטגי עצום, שהסיוע האמריקני קשור בו, שהצבא המצרי מרוויח ממנו, שהמדינה כולה נשענת על היציבות שהוא מעניק.
אך מובארק לא אהב את השלום כפי שסאדאת אהב אותו.
הוא ניהל אותו.
וזה הבדל תהומי.
יש שלום שנולד מתוך חזון, ויש שלום שנשמר מתוך זהירות. יש שלום שיוצא אל המרפסת ומנופף לשלום לשכנים, ויש שלום שנשאר מאחורי וילונות כבדים, מבקש רק שלא יפריעו לו. סאדאת רצה להפוך את ישראל למציאות שאפשר לדבר איתה בגלוי. מובארק העדיף להפוך את ישראל לעובדה שאפשר לעבוד איתה בשקט, רחוק מן הרחוב, רחוק מן המצלמות, רחוק מן האיגודים המקצועיים, רחוק מן העיתונאים, רחוק מן הלב המצרי.
כך נולד השלום הקר.
לא מלחמה, לא ידידות.
לא ירי, לא חיבוק.
שגרירות ישראלית בקהיר, אך שגריר שמתקשה למצוא מלון שיסכים לארח אותו. הסכם רשמי, אך עיתונאי מצרי שעלול לשלם מחיר חברתי כבד על פגישה עם הנציג הישראלי. תיאום ביטחוני חשוב, אך חרם ציבורי כמעט מוחלט. דלת מדינית פתוחה, ומאחוריה מסדרונות ארוכים של חשד.
מובארק שמר על השלום כמו ששומרים על אש קטנה בכיריים: שלא תכבה, אך גם שלא תתלקח. הוא נתן למנגנונים לעבוד. הוא אפשר לצבאות לדבר. הוא הבין את שפת האינטרסים. אך הרחוב המצרי, במשך שלושים שנה, לא קיבל חינוך לשלום. הוא קיבל שקט. הוא קיבל סדר. הוא קיבל שלטון ארוך, קשה, יציב, מזדקן. ובתוך השקט הזה המשיכו לבעבע עוני, שחיתות, השפלה, אבטלה, פחד מן המשטרה, תחושת חנק של דור צעיר שפתח את עיניו וגילה שמעליו יושב אותו אדם, באותו ארמון, עם אותה מערכת, כאילו הזמן במצרים הפסיק ללכת.
שלושים שנה.
אפשר לבנות בשלושים שנה דור שלם. אפשר לרפא מלחמה. אפשר ללמד ילדים ששלום אינו בגידה. אפשר לפתוח שערים, אוניברסיטאות, תוכניות חילופי סטודנטים, שפה חדשה של אזרחות אזורית. אפשר גם לעשות דבר אחר לגמרי: להשאיר את השלום כסוד של המדינה, להשתמש בו כשצריך, להסתיר אותו כשלא נוח, לתת לרחוב להמשיך לשנוא בשם הכבוד הלאומי, ואז להתפלא שכאשר הרחוב מתעורר — הוא אינו יודע לדבר שלום.
מובארק בחר ביציבות.
במשך שנים, הבחירה הזאת נראתה כמעט בלתי מנוצחת. מצרים לא נפלה. הגבול נשאר שקט. ישראל ידעה מול מי היא עומדת. האמריקנים ידעו עם מי לדבר. הצבא המצרי ידע את מקומו. העולם התרגל לראות במובארק את האיש שמחזיק את המכסה על הסיר המצרי הרותח.
אך מכסה אינו פתרון.
הוא רק דוחה את הרתיחה.
ומתחתיו הלכו והצטברו אדים.
כאשר מובארק הזדקן וחלה, מספר לבנון, כולם במצרים דיברו על כך. הוא היה יכול לסיים את שלטונו בשקט, לפרוש בכבוד, להשאיר אחריו זיכרון של נשיא שהחזיק את מצרים יציבה בזמן קשה, שליט קשוח אך כזה שמנע מלחמות, שמר על המדינה, הוביל אותה לאורך שלושה עשורים של סדר יחסי. העם המצרי, כך סבר לבנון, יכול היה לזכור אותו כגיבור.
ואז באה הטעות.
לא טעות של נאום. לא טעות של יום. טעות עמוקה, משפחתית, כמעט פרעונית: ההתעקשות להעביר את השלטון בירושה לבנו.
כאן נסדק הכל.
כי יש רגע שבו עם מסוגל לשאת שליט זקן, גם כאשר הוא כועס עליו. יש רגע שבו הציבור אומר לעצמו: הוא שם שנים רבות, הוא חלק מן הנוף, אולי עוד מעט יילך. אך כאשר אותו שליט מבקש להפוך את הרפובליקה למשפחה, את המדינה לנחלה, את הכיסא לרכוש פרטי שעובר מאב לבן — העלבון נעשה בלתי נסבל.
זה כבר לא רק שלטון ארוך.
זו השפלה.
מצרים, ארץ הפרעונים, גילתה לפתע שגם בעידן המודרני יש מי שחולם על שושלת. מובארק, ובעיקר סביבתו המשפחתית, ביקשו לסלול את הדרך לבנו. בעיני לבנון, זו הייתה הטעות שהולידה את המהפכה. מובארק היה יכול לרדת מן הבמה כמנהיג היסטורי, אולי שנוי במחלוקת, אולי קשוח, אולי רחוק מן הרחוב, אך עדיין כזה שזוכרים לו יציבות. במקום זאת, הוא סיים כאיש שהרחוב כבר לא פחד להפיל.
כמה אכזרית היא ההיסטוריה לשליטים שאינם יודעים מתי לקום מן הכיסא.
הכיסא, אחרי שנים רבות מדי, מפסיק להיות מקום ישיבה. הוא הופך למלכודת. בתחילה הוא מעניק כוח, אחר כך הוא דורש נאמנות, ולבסוף הוא לוחש לאדם שהוא המדינה עצמה. מובארק, שישב שלושים שנה בראש מצרים, כנראה האמין שהמערכת תמשיך להחזיק. שהצבא לא יפקיר אותו. שהרחוב יצעק ויירגע. שהמערב יגמגם. שהאחים המוסלמים יישארו תחת פיקוח. שהעם המצרי, עם כל מרירותו, יעדיף יציבות על פני תהום.
אך הוא לא שמע את הדור שנולד מתחת לשלטונו.
דור שלא הכיר נשיא אחר.
דור שראה את אביו עומד בתור ללחם, את אמו מודאגת מפרנסה, את חבריו מחפשים עבודה, את שוטרי המשטר מדברים אליו בגסות, את משפחת השלטון מתקרבת אל ירושה כאילו מצרים כולה היא בית פרטי על גדת הנילוס.
ואז, בינואר 2011, הרחוב התעורר.
בהתחלה זה נראה כמו מהפכה של צעירים ליברלים. אנשים שרצו חירות, זכויות, פרנסה וכבוד. אך שורש הכעס היה עמוק יותר מהסיסמאות. הוא ננעץ בשלושים שנות קיפאון. בשלום שנשמר מלמעלה ולא הוסבר מלמטה. בשלטון שידע לדבר עם וושינגטון וירושלים, אך הפסיק לשמוע את קהיר. במערכת שהחזיקה את המדינה בכוח עד שהכוח עצמו נעשה הסיבה לפיצוץ.
וכאן מתחבר סיפור מובארק לסיפור סאדאת.
סאדאת הבין שהיסטוריה גדולה דורשת סיכון גדול. הוא ידע ששלום עם ישראל יעלה לו בשנאה, אולי בחייו, ובכל זאת פתח את הדלת. מובארק הבין שהסיכון הזה מסוכן מדי. הוא השאיר את הדלת פתוחה כדי שהמדינה תוכל לעבור דרכה כשצריך, אך דאג שרוב המצרים לא יתקרבו אליה. הוא ניהל את הירושה של סאדאת, אך לא המשיך את תנופתה. הוא שמר על הפיקדון, אך לא הפך אותו לבית.
ולכן, כאשר הגיעה המהפכה, השלום לא עמד בלבבות כמורשת מצרית עמוקה. הוא עמד כמבנה רשמי, קר, מזוהה עם משטר ישן שהרחוב רצה למחוק. מי ששנא את מובארק יכול היה לשנוא גם את מה שמובארק שמר. מי שראה בהסכם השלום סמל של כניעה, של תלות באמריקה, של ניתוק מן העם הפלסטיני או מן העולם הערבי, מצא לפתע רגע שבו אפשר לצעוק זאת בקול.
הטרגדיה היא שהשלום שרד את המלחמות, אך כמעט לא שרד את הרחוב.
לא מפני שהרחוב המצרי נולד שונא שלום, כי מפני שלא נתנו לו בעלות עליו. לא לימדו אותו לראות בו עתיד. לא בנו סביבו תרבות. לא הפכו אותו למסלול טבעי של קשרים, ביקורים, לימודים, מסחר גלוי וגאווה אזרחית. השלום נשאר במרתפים הקרירים של הממסד, וכאשר הממסד עצמו החל להיסדק, גם השלום רעד.
מובארק חשב כנראה שהיציבות היא הירושה הגדולה שלו.
אך בסוף, דווקא רעיון הירושה החריב את היציבות.
זהו הפרדוקס המר של שלושים השנים: האיש ששמר על הסכם השלום כמעט מכל משמר, שמר עליו באופן שהותיר אותו בודד. האיש שהחזיק את מצרים הרחק ממלחמה עם ישראל, לא הצליח לקרב את מצרים לשלום עם ישראל. האיש שבנה שלטון שנראה בלתי ניתן להזזה, שכח שכל שלטון שאינו יודע להתחדש הופך יום אחד לאבן כבדה על צוואר העם.
ואז באה כיכר תחריר.
אותה כיכר שהפכה למראה ענקית מול פניו של המשטר. שם כבר לא דיברו בשפה של ארמונות. שם לא עניינו את ההמון פגישות סגורות, תיאומים ביטחוניים, שיחות עם שגרירים או חשבונות אסטרטגיים. שם דיברו על לחם, חירות וכבוד. וכאשר הרחוב גילה את כוחו, גם ישראל גילתה משהו מפחיד: השלום החשוב ביותר שלה עם העולם הערבי נשען במשך שנים על אדם אחד, על מערכת אחת, על משטר אחד, יותר מאשר על אהבת עם.
סאדאת חלם שהשלום יהיה גשר.
מובארק הפך אותו למעבר מאובטח.
המהפכה הראתה עד כמה המעבר הזה צר, עד כמה תהום עמוקה פעורה סביבו, ועד כמה מסוכן לבנות עתיד של מדינות על כתפיו של שליט שאינו יודע להיפרד מן העבר.
במבט לאחור, הטעות של מובארק לא הייתה רק הרצון להוריש את השלטון לבנו. זו הייתה הטעות האחרונה, הגלויה, זו שהדליקה את החומר היבש. הטעות העמוקה יותר הייתה המחשבה שאפשר לשלוט בזמן. שאפשר להקפיא מדינה שלמה במשך שלושים שנה. שאפשר לשמור על שלום בלי לטפח אותו. שאפשר להחזיק רחוב שלם מחוץ לסיפור, ואז לצפות ממנו שלא יפרוץ פנימה ביום שבו הדלת תיסדק.
השלום עם מצרים נולד באומץ של סאדאת.
הוא חי בזהירות של מובארק.
והוא כמעט טבע במהפכה שנולדה מן הטעות של שלושים השנים.