יש רגעים שבהם העולם מפסיק להיראות כמו עולם.
בית שהיה פעם מלא בקולות של ילדים, ריח של קפה בבוקר, ארונות עץ, תמונות משפחתיות על הקיר, פתאום עומד שם מרוסק, פעור, שקט מדי. האבק מרחף באוויר כמו ערפל אפור וכבד, הברזלים חשופים כמו צלעות שבורות, והדממה שבתוך ההריסות אינה דממה רגילה. זו דממה שמקשיבים לה. זו דממה שאולי מסתתרת בתוכה נשימה.
אל תוך הדממה הזאת נכנסים לוחמי החילוץ וההצלה של פיקוד העורף.
לא עם רעש גדול, לא עם גבורה שמבקשת מחיאות כפיים, כי מי שנכנס אל אתר הרס יודע שאין שם מקום לפוזה. יש שם רק אחריות כבדה, ריכוז חד, ידיים יציבות, עיניים שמחפשות סימן קטן של חיים, ואמונה עקשנית שאולי, מתחת לבטון, מתחת לקורות שהתמוטטו, מתחת לשכבות של אבק ופחד, יש אדם שמחכה שמישהו יבוא אליו.
החיילים המשרתים ביחידת החילוץ וההצלה פועלת תחת פיקוד העורף. היחידה, שהוקמה בשנת 1984, נקראים לוחמי פלוגות החילוץ וההצלה (ובסלנג צה"לי- פלחיס"ט). הלוחמים מתמחים בשיטות חילוץ שונות לצורך חיפוש לכודים באתרי הרס, הפעלת כלי החילוץ, מתן עזרה ראשונה ללכודים, הצלת לכודים ממבנים רבי קומות המחייבת שימוש בציוד טיפוס וגלישה, ועוד. בנוסף, ערוכים חיילי היחידה לטיפול באירועים בהם נעשה שימוש בחומרים לא קונבנציונאליים, חומרי לחימה כימיים או חומרים מסוכנים, ולצורך כך עוברים חיילי היחידה הכשרות נרחבות
מכיוון שחיילי היחידה עלולים לפעול לא פעם במתארי לחימה שונים, עוברים חיילי היחידה מיומנויות לחימה שונות, ירי במצבים שונים, מתנסים בקרב מגע, תפעול אמצעי ראיית לילה וכן מתרגלים השתתפות בלחימה עם יחידות חי"ר וצוותי פריצה באזורי לחימה שונים, יחד עם ביצוע תרגילים ואימונים עם משטרת ישראל, מד"א וכיבוי אש. חיילי היחידה נחשבים ללוחמים לכל דבר ועניין, ומקבלים תעודת לוחם.
חיילי היחידה עוברים טירונות בביסל"ת (בסיס הטירונות של חיל התותחנים) או בביסל"ש (בסיס הטירונות של חיל השיריון), ומצטיידים ב- 16M מקוצר. חיילי היחידה מקבלים הקצאות ואימונים בדומה לחיילי החי"ר, ומקבלים פק"לי קלעים, מטולים, אמצעי ירי מדויקים ליום וללילה ועוד. הטירונות נמשכת כ- 8 שבועות, ולאחריה החיילים מוסמכים לרובאי 03. לאחר מכן, יוצאים החיילים לקורס מחלצים ואב"כ בבה"ד 16 שבצריפין (בסיס ההדרכה של פיקוד העורף), קורס שנמשך כ- 10 שבועות ובמהלכו לומדים החיילים תכנים רבים, בין השאר- מוכשרים כצוותי פריצה וסריקה.
בראש יחידת החילוץ וההצלה עומד אל"מ (אלוף משנה). היחידה מורכבת מאנשי מילואים ומחיילים סדירים. בנוסף לאנשי החילוץ משרתים ביחידה: מפקדים, רופאים, מהנדסים, מפעילי ציוד מכני הנדסי וכלבי חילוץ שמאומנים לאתר אנשים לכודים מתחת להריסות עד מלחמת המפרץ הראשונה הורכבו יחידות אלו מאנשי מילואים בעיקר וממספר מצומצם של חיילים סדירים, לרוב בוגרי חיל ההנדסה, בעלי ידע אזרחי הקשור בבינוי. לאחר מלחמת המפרץ התגלה צורך בהרחבת היחידות והגברת זמינותן על ידי שילובם של לוחמים ולוחמות בשירות סדיר, וכך נולדו פלוגות החילוץ וההצלה של פיקוד העורף, במבנה הנוכחי שלהם.
מתוך ההבנה הזאת התרחבה היחידה, ומתוך הצורך הזה נולדו פלוגות החילוץ וההצלה במבנה המוכר כיום, עם לוחמים ולוחמות בשירות סדיר, עם זמינות גבוהה יותר, עם תורת לחימה וחילוץ שהולכת ומשתכללת משנה לשנה. זו הייתה הבנה לאומית עמוקה: הביטחון אינו נגמר בגבול. לפעמים הוא מתחיל דווקא בחדר מדרגות שקרס, ברחוב אפוף עשן, בבית שנפגע באמצע לילה.
וכדי לשמור על היכולת הזאת, היחידה מתאמנת שוב ושוב. תרגילים שנתיים, תרחישים מורכבים, עבודה בשטח, שיתוף פעולה עם גופי החירום, חידוד של כל פעולה וכל החלטה. מבחוץ זה נראה לפעמים כמו עוד אימון, עוד תרגיל, עוד קסדות צהובות בתוך אתר מדומה. מבפנים זו הכנה לרגע שבו שום דבר כבר לא יהיה מדומה. כי ביום האמיתי, כשהקריאה תגיע, לא יהיה זמן ללמוד. יהיה רק זמן לזכור.
אולי משום כך נחשבת היחידה לאחת המקצועיות בעולם בתחום החילוץ וההצלה. המקצועיות הזאת אינה נוצרת ביום אחד. היא נבנית משכבות: שכבה של ידע, שכבה של ניסיון, שכבה של משמעת, שכבה של אומץ, ושכבה עמוקה במיוחד של חמלה. בלי חמלה אי אפשר להיות מחלץ אמיתי. אפשר לדעת לחתוך ברזל, אפשר להפעיל מנוף, אפשר להחזיק נשק ולרוץ תחת אש, אבל ברגע שבו אתה שומע אדם לכוד לוחש מתוך ההריסות, צריך להיות בך משהו רך מאוד כדי להמשיך, ומשהו חזק מאוד כדי לא להישבר.
זו אולי דמותו המורכבת של לוחם החילוץ וההצלה: יד אחת יודעת להחזיק נשק, והיד השנייה יודעת להחזיק פצוע. עין אחת סורקת סכנה, והעין השנייה מחפשת דמעה, תנועה, אצבע, נשימה. הוא מתאמן למלחמה כדי להציל חיים, הוא נכנס לאזורי הרס כדי להחזיר סדר, והוא נושא על גבו את אחת ההבטחות העמוקות ביותר של חברה לאזרחיה: גם כשהכול נופל, מישהו יבוא.
והרי בסוף, בתוך כל המונחים הצבאיים, כל הקורסים, כל הפק"לים, כל הכלים, כל ראשי התיבות, עומד רגע פשוט עד כאב. אדם אחד כלוא בחושך. אדם אחר מגיע מבחוץ. ביניהם יש בטון, פחד, זמן אוזל, ואמונה.
ואז נשמעת הקריאה.
"אנחנו פה."
לפעמים אלו שתי המילים שמחזיקות עולם שלם.
