הרב הגולה של דונייצק

היה רגע שבו הרב פנחס וישצקי כבר לא היה יכול להישאר בדונייצק.

לא מפני שהפסיק להיות רבה של העיר. להפך. דווקא מפני שהיה רבה של העיר. מפני שכל חלון בביתו כבר ידע יותר מדי רעש. מפני שטילים נפלו במרחק קילומטר מן הבית. מפני שהרחובות שבהם הלך עשרים ואחת שנה, הרחובות שבהם בנה קהילה, ליווה משפחות, פתח מוסדות, דאג לכשרות, חיבק ילדים, הקים מניינים, הפכו פתאום למקום שבו אדם צריך לשאול את עצמו בכל בוקר לאן תיפול הפעם האש.

הוא חי בעיר תחת כיבוש. עיר מוכרת, אהובה, שהייתה שלו יותר משאפשר להסביר במילים יבשות של תפקיד רשמי, והפכה לאזור סכנה. בראש חודש אלול הוא עזב.

ראש חודש אלול. איזו אירוניה דקה, כואבת. הימים שבהם יהודי אמור להתחיל לשמוע את קול השופר, להתעורר, להתכנס פנימה, לחשוב על תשובה, על שנה חדשה, על רחמים, על פתיחת שערים — ובאותו זמן הרב של דונייצק נאלץ לסגור מאחוריו שער של עיר שלמה. לא שער פיזי בלבד. שער של חיים.

וכשהוא יצא, העיר לא יצאה ממנו.

אפשר לעזוב בית. אפשר לשכור דירה אחרת. אפשר להעביר מחשבים למשרד זמני בקייב. אפשר לפתוח רשימות, לענות לטלפונים, לשלוח כסף, לארגן בגדים, לדאוג לדירות, לבנות מחדש מערכת שלמה של הצלה מתוך פיזור ושבר. אך איך אדם מוציא מתוכו עשרים ואחת שנה? איך מוציאים מן הלב רחובות שבהם נשמעו צעדי הילדים בדרך לחיידר? איך מוחקים קולות של שיעורי תורה, ריח של מטבח כשר, התרגשות של בר מצווה, דלת בית כנסת שנפתחת בבוקר חורפי, נשים וגברים וטף שבאו שוב ושוב, עד שהמקום חדל להיות “פעילות קהילתית” והפך לזרימת חיים?

דונייצק לא הייתה עבורו נקודה על המפה.

היא הייתה מעשה ידיים.

עשרים ואחת שנה בנו שם הרב פנחס ורעייתו את מה שאיש מבחוץ לא יכול להבין עד הסוף. קהילה אינה נבנית מנאומים גדולים. היא נבנית ממפתחות, מטלפונים, מילדים שמגיעים בפעם הראשונה, מזוגות צעירים, מזקנים, ממורים, מאימהות ששואלות על חינוך, מאנשים שמבקשים אוכל כשר, מיהודים שבמשך שנים כמעט שכחו שיש להם בית יהודי, ופתאום מישהו דופק בעדינות על דלת נשמתם ואומר להם: אתם שייכים.

העיר הפכה לעיר יהודית חיה. לא עיר יהודית במובן ההיסטורי, לא נוסטלגיה של עיירות שנעלמו, כי אם קהילה פעילה, נושמת, מלאה קולות. עשר משפחות שלוחים. מוסדות חינוך. חיידר. מסגרת לבנות. בית כנסת. שיעורי תורה. פעילות לגברים, לנשים, לילדים. מערכת כשרות. קשרים עם מריופול. אירועים. חגים. חיי קהילה מלאים.

היו לו תוכניות להמשך.

תמיד יש תוכניות לרב שבונה קהילה. עוד כיתה, עוד שיעור, עוד משפחה שצריך לקרב, עוד ילד שצריך להכניס למוסד חינוך, עוד שבת קהילתית, עוד מערכת כשרות שצריך לחזק, עוד בניין, עוד חלום. מי שבונה קהילה אינו מסיים. הקהילה תמיד מבקשת עוד. עוד לב, עוד יד, עוד לילה בלי שינה, עוד שיחה שבה אדם אומר: הרב, אני צריך עזרה.

ואז הכול התפרק.

לא לאט, כפי שמתפרקים מוסדות מרוב עייפות. לא מתוך הזדקנות טבעית של מקום. זה התפרק באכזריות של מלחמה. פתאום התוכניות נדחקו הצידה, והמשימה נעשתה פשוטה בהרבה ונוראה בהרבה: להחזיק אנשים בחיים. לדאוג שיהיו להם בגדים לחורף. דירות. כסף. אוכל. עבודה. קשר. תקווה. נרות חנוכה. ידיעה שיש מי שסופר אותם.

“אני עדיין הרב הגולה של הקהילה”, אמר.

קשה לחשוב על משפט מדויק יותר.

רב גולה. לא רב לשעבר. לא רב של עיר שנגמרה. לא דמות טקסית שממתינה לימים טובים. רב גולה. כמו מלך בלי ארמון, כמו רועה שצאנו התפזר לכל עבר, כמו אבא שילדיו נמצאים בערים שונות והוא מחזיק את כולם בקולו. העיר כבר לא בידיו, אך הקהילה עדיין על כתפיו.

וזו נקודת העומק של הסיפור הזה: לפעמים רב נשאר רב של עיר גם כשהעיר כבר איננה בידיו.

הבריחה לקייב לא הייתה התחלה חדשה. היא הייתה המשך של שליחות באמצעים אחרים. במשרד הקהילה של דונייצק, שהועבר לבניין “גוליבר” ליד כיכר הספורט בקייב, הביאו את המחשבים, פתחו את המערכת מחדש, והתחילו לנהל עיר מפוזרת. לא עיר עם רחובות מסודרים, כי אם עיר של טלפונים. עיר של שמות. עיר של משפחות שמופיעות ברשימות. עיר של שבע מאות משפחות שצריך להיות איתן בקשר יום־יומי, לדעת מי מצא דירה, מי צריך כסף, מי בלי מעיל, מי חולה, מי מחפש עבודה, מי נשאר שם, מי הגיע לכאן, מי עלה לארץ, מי נשבר בשקט.

שבע מאות משפחות.

אפשר לומר את המספר הזה במהירות, ואז הוא נשאר מספר. אך צריך לעצור מולו. שבע מאות דלתות. שבע מאות מטבחים. שבע מאות שולחנות שבת שהזדעזעו. שבע מאות סיפורים של ילדים, זקנים, נשים, גברים, בעלי עסקים, מורים, משפחות צעירות, אנשים שבמשך שנים היו חלק ממרקם אחד, ופתאום נפרמו ממנו.

איך רב מדבר עם שבע מאות משפחות?

לא ביום אחד. לא בשיחה אחת. לא בתוכנית מסודרת שמחליפה חיים אמיתיים. הוא מדבר כמו שמחזיקים חבל מעל תהום: עוד שיחה ועוד שיחה. עוד בירור. עוד שליחה של עזרה. עוד מציאת עבודה. עוד כסף למגורים. עוד בגדים חמים. עוד ידיעה שמשפחה אחת קיבלה מה שצריך לשבוע הקרוב. ואז עוד אחת. ואז עוד אחת. כך מחזיקים קהילה גולה — לא במילים גדולות, כי אם בעבודה קטנה, עקשנית, אפורה, כמעט סיזיפית.

בחודשים הראשונים דאגו לבגדים חמים.

באוקראינה, בגדים חמים אינם מותרות. החורף שם אינו ציור יפה של שלג על גגות. הוא כוח. הוא נכנס לעצמות. הוא מעניש את מי שאין לו מעיל נכון, נעליים נכונות, חימום, כסף לחשמל. פליט בלי בגד חם אינו רק עני. הוא חשוף. הגוף שלו יודע לפני הראש שהוא ירד מדרגה בעולם. פעם היה לו ארון בבית. עכשיו הוא תלוי במישהו שיביא לו מעיל.

הרב וישצקי ואנשיו דאגו גם לכסף למגורים. בהתחלה בסיוע משרד התפוצות, אחר כך בעזרת קרן ידידות ותומכים נוספים. היו מחנות פליטים, בניינים, חדרי מגורים, חמש ארוחות ביום. הכול היה צריך מימון. הכול היה צריך תיאום. אנשים שאיבדו את מקומם בעולם לא שאלו שאלות אידיאולוגיות גדולות. הם היו צריכים מקום לישון בו הלילה ואוכל לאכול היום.

יש רגעים שבהם רוחניות מתחילה במזרן.

לפני שיעור תורה, לפני התוועדות, לפני דברי חיזוק, אדם צריך שלא יקפא. ילד צריך לאכול. אישה צריכה לדעת שיש לה איפה להניח ראש. זקן צריך תרופה. משפחה צריכה חדר, גם אם קטן, גם אם זמני, גם אם לא שלה. רק אחר כך אפשר לדבר על נרות, על תפילה, על אמונה.

אך הרב לא ויתר גם על זה.

לצד הסיוע החומרי הייתה עבודה רוחנית. ערכות לחגים. חנוכיות. קשר לקהילה. לא הייתה משפחה שלא ניסו לוודא שתהיה לה עזרה, גם אם הגיעה רחוק, גם אם עלתה לארץ, גם אם התפזרה מן המרכז. בכינוסים קהילתיים כבר לא כולם יכלו לשבת באולם אחד בדונייצק. אז עשו כינוס בסקייפ. י”ט כסלו של קהילה גולה. אנשים מפוזרים על פני אוקראינה, חלקם בארץ, חלקם במקומות זמניים, ובכל זאת מנסים להתחבר למסך אחד, לזיכרון אחד, לניגון אחד.

יש משהו שובר לב בכינוס קהילתי בסקייפ לקהילה שאיבדה את עיר מושבה.

פעם היו נפגשים פנים אל פנים. לוחצים יד. מביטים בעיניים. שותים לחיים. שרים יחד. ילדים רצים בין הכיסאות. נשים משוחחות בצד. גברים מתווכחים בחום. הרב מדבר, הקהילה מקיפה אותו בגוף ממש. עכשיו הפנים מופיעות במסכים. זה בעיר אחת, זו במדינה אחרת, זה בחדר שכור, זו בדירה זמנית. הקול נקטע. האינטרנט נחלש. אך דווקא דרך המסכים הללו עובר משהו עמוק: אנחנו עדיין יחד. העיר התפזרה, הקהילה לא נעלמה.

גם בארץ היו שלושה אירועים. גם מי שעלו קיבלו ערכות. גם הם נותרו חלק מן הקהילה. כי שליח של יהודי דונייצק אינו מפסיק להיות שליח כאשר היהודי עובר גבול. להפך. כאשר אדם מאבד את המקום שממנו בא, הוא זקוק עוד יותר למישהו שיזכיר לו שאינו מנותק.

הרב אמר: “להיות שליח של יהודי דונייצק כל עוד נשמה באפי.”

זהו משפט שאינו צריך קישוט. הוא נושא בתוכו את כל הכובד. כל עוד נשמה באפי. לא כל עוד העיר בידיי. לא כל עוד בית הכנסת מלא. לא כל עוד יש תקציבים. לא כל עוד המצב נוח. כל עוד נשמה באפי. זו הגדרה של שליחות שמתחילה במקום שבו נגמרת הנוחות.

והייתה גם תחושת האובדן האישית.

אנשים מבחוץ מדברים על קהילות כאילו הן פרויקטים. הצליחו. גדלו. נבנו. התפתחו. נסגרו. עברו מקום. אך רב שבנה קהילה עשרים ואחת שנה אינו מאבד “פרויקט”. הוא מאבד חלק מגופו. הוא מאבד מעשה ידיו. הוא מאבד את הבית שבו לא רק גר, כי אם השקיע את שנותיו, את כוחו, את אמונתו, את לילותיו, את חיוכיו, את דמעותיו. “לא שאיבדת דירה”, נאמר שם, “עשרים ואחת שנים הקדשנו. מעשה ידינו טובעים בים.”

מעשה ידינו טובעים בים.

יש בתמונה הזאת משהו בלתי נסבל. אדם עומד על החוף ורואה את מה שבנה נסחף. הוא יודע ששום דבר ממה שעשה לא היה לשווא, שהילדים שלמדו נשארו ילדים שלמדו, שהמשפחות שהתקרבו נשארו קרובות, שהמצוות שנעשו נשארו נצחיות. ובכל זאת, בעיניים של בשר ודם, בניינים נסגרים, מוסדות מתרוקנים, רחובות מתחלפים בכבישים של פליטות, והלב מרגיש כאילו הים עולה על שולחן העבודה שלך וסוחף ממנו הכול.

איך ממשיכים מכאן?

הרב וישצקי נתן תשובה שאין בה דרמה מיותרת: חיים את ההווה. עושים מה שצריך לעשות.

זה נשמע פשוט עד שחושבים על כך. לעשות מה שצריך כאשר הלב רוצה להתאבל. לעשות מה שצריך כאשר הראש מלא בתוכניות שנשרפו. לעשות מה שצריך כאשר אתה עדיין מקווה לחזור, אך אינך יודע מתי. לעשות מה שצריך כאשר אנשים מביטים אליך ומחכים שלא תתפרק, מפני שאם הרב יתפרק, מה יאמרו אז?

הוא עדיין קיווה לחזור.

התקווה הזאת לא הייתה תמימות. היא הייתה חוט חיים. גם אחרי שעזב. גם אחרי שהקים משרד בקייב. גם אחרי שהבין שהקהילה מפוזרת. גם אחרי שהמטוס המלזי התרסק והייתה תחושה שאולי העולם יתעורר, אולי הטרגדיה תביא ישועה, אולי סוף סוף מישהו יבין מה קורה שם. גם אחרי כל האכזבות, התקווה לחזור נשארה.

רב גולה מוכרח לקוות.

בלי תקווה, הגלות נעשית משרד. עם תקווה, אפילו משרד זמני בקייב יכול להיות שער אחורי לעיר שאבדה. כל שיחת טלפון היא לא רק סיוע. היא שמירת קשר עם האפשרות שיום אחד ישובו. כל ערכת חנוכה היא לא רק חג. היא הכרזה שהקהילה עדיין חיה. כל משפחה שמקבלת עזרה היא עוד אבן שנשמרת לבניין העתידי, גם אם הבניין עכשיו מפוזר בין מדינות, דירות שכורות וחדרי פליטים.

והמדינה? המדינה נתנה מעט מדי.

הסיוע הממשלתי לפליטים היה דל. 2,400 גריוונה למשפחה, סכום שהומר אז לכמה מאות שקלים בלבד. איך משפחה אמורה להתחיל חיים מחדש בסכום כזה? איך שוכרים דירה, קונים אוכל, ביגוד, תרופות, תחבורה, ספרי לימוד, חימום? המדינה, שהייתה פצועה בעצמה, לא יכלה או לא ידעה לתת מספיק. וכאשר המדינה אינה מחזיקה את הפליט, הקהילה צריכה להחזיק אותו.

“רק ליהודים דואגים”, נאמר שם בכאב שאינו מתנשא. לא כטענה שהאחרים אינם סובלים. הם סבלו מאוד. אך היהודים, לפחות, מצאו כתובת יהודית. קהילה. רב. שלוחים. קרנות. תורמים. אנשים שמבינים שכאשר דלתות אחרות סגורות, הדלת היהודית חייבת להיפתח. “אף דלת פתוחה לא נכנס כשבוערת שריפה”, נאמר שם בתחביר שבור של תמלול, אך הרעיון חד מאוד: כשיש שריפה, לא מנהלים טקסים ליד הדלת. נכנסים ומצילים.

זו הייתה שעת שריפה.

והרב לא היה רב טקסי בשעה הזאת. הוא לא עמד על במה. הוא לא הסתפק בדרשות. הוא נעשה מפקד של קהילה שאיבדה את אדמתה. יש מפקדים שמחזיקים מפות קרב, ויש מפקדים שמחזיקים רשימות של משפחות. יש מי שמחלק תחמושת, ויש מי שמחלק מעילים. יש מי שמורה על תנועה של כוחות, ויש מי שמארגן חמש ארוחות ביום. יש מי שמנהל חזית מול אויב, ויש מי שמנהל חזית מול ייאוש.

והחזית הזאת קשה יותר מכפי שנראה.

ייאוש אינו מגיע בפיצוץ אחד. הוא מגיע בבוקר שבו אדם קם בחדר שאינו שלו. בשיחת טלפון שבה מודיעים שאין עבודה. בילד ששואל שוב מתי חוזרים. באישה שמנסה לשמור על כבוד המשפחה בזמן שהיא מקבלת סיוע. בזקן שאינו מבין את העיר החדשה. באדם שבעבר תרם לקהילה וכעת צריך לקבל ממנה. בכל רגע כזה צריך מישהו שיעמוד מנגד ויאמר, בלי מילים לפעמים: אתה לא נופל. אנחנו כאן.

כך נראית הנהגה יהודית אמיתית.

לא תמיד היא עטופה בגלימות. לא תמיד היא נשמעת כמו דרשה מעוררת השראה. לפעמים היא נשמעת כמו טלפון קצר: מצאנו לכם דירה. לפעמים כמו הודעה: המעילים בדרך. לפעמים כמו שיחה עם תורם. לפעמים כמו חיפוש עבודה לאדם שלא ידע לבקש. לפעמים כמו כינוס בזום או בסקייפ שבו אנשים בוכים מול מסך, מפני שהמסך הוא הדבר הקרוב ביותר לעיר שלהם שנשאר להם.

בעיניים חיצוניות, נדמה שהעיר היא המקום שבו הקהילה קיימת.

אבל הרב וישצקי הוכיח דבר אחר: לפעמים הקהילה היא המקום שבו העיר ממשיכה להתקיים.

דונייצק היהודית המשיכה להתקיים בקייב. בדירות שכורות. במחנות פליטים. בערכות חנוכה שנשלחו. ברשימת שבע מאות המשפחות. באירועים בארץ. בטלפונים. במשכורת שוועד הנאמנים המשיך לשלם. בהצהרה הפשוטה: אני עדיין הרב הגולה של הקהילה.

המילה “גולה” נשמעת עתיקה מאוד. היא מחזירה אותנו לבבל, לספרי קינות, לנהרות זרים, ליהודים שתלו כינורות על ערבים ולא ידעו איך לשיר את שיר ה’ על אדמת נכר. אך כאן, במאה שלנו, בתוך אוקראינה המודרנית, עם מחשבים בבניין גוליבר בקייב וסקייפ במקום אולם קהילתי, אותה מילה עתיקה חזרה וקיבלה גוף חדש. גלות אינה רק סיפור ישן. גלות היא גם רב שמנהל קהילה שאבדה לה העיר דרך מסכים, טלפונים, קרנות סיוע ומזוודות.

ובכל זאת, בתוך כל הכאב, הייתה שם גם עוצמה.

כי אם קהילה יכולה לשרוד גם בלי רחוב אחד משותף, אם רב יכול להמשיך להיות רב גם כשבית הכנסת שלו רחוק או לא נגיש, אם משפחות יכולות לקבל ערכות חג גם כשהן מפוזרות, אם ילד מדונייצק יכול להדליק נרות במקום אחר ועדיין לדעת שהוא חלק ממשהו — אז העיר לא ניצחה את הקהילה. המלחמה לקחה ממנה אדמה, אך לא לקחה ממנה נשמה.

זו אינה נחמה שלמה.

אסור להפוך כאב כזה לסיפור יפה מדי. יש בתים שנעזבו. יש מוסדות שנפגעו. יש תוכניות שנקטעו. יש אנשים שלא חזרו להיות מי שהיו. יש רב ורבנית שהשקיעו עשרים ואחת שנים וראו את מעשה ידיהם טובעים בים של מלחמה. כל משפט על עמידה צריך להיאמר בזהירות, כי מאחוריו יש דמעות אמיתיות.

אך בתוך הזהירות הזאת מותר לומר: הייתה שם גבורה.

גבורה של מי שלא נעל את משרד הקהילה ואמר “נחכה שהכול יירגע”. גבורה של מי שהבין שהקהילה כבר לא ממוקדת במקום אחד, ולכן צריך להפוך את כל אוקראינה, ואחר כך גם את ישראל, למפה קהילתית אחת. גבורה של מי שהמשיך לחלק לא רק אוכל ובגדים, כי אם שייכות. גבורה של רב שהבין כי בעיר גולה, השולחן שלו הוא חפ”ק, הטלפון שלו הוא קו הצלה, והמחשב שלו הוא בית כנסת מפוזר.

אולי כך צריך לזכור את הרב הגולה של דונייצק.

לא כאדם שנעקר בלבד. לא כמי שמספר על עיר שאבדה. כמי שנשא את העיר על גבו כאשר היא לא יכלה לשאת את עצמה. כמי שהבין שהשליחות אינה נגמרת כאשר נופלים טילים, היא רק משנה צורה. כמי שידע כי לפעמים רב אינו עומד בראש קהילה הנמצאת סביבו, הוא הולך אחריה אל הפיזור, אוסף את שבריה, וקורא לה בשמה עד שהיא זוכרת שהיא עדיין קהילה.

הרי מהי עיר יהודית בסוף?

לא רק בניינים. לא רק כתובת. לא רק בית כנסת ברחוב מסוים. עיר יהודית היא קשר בין אנשים, זיכרון משותף, אחריות, נרות, אוכל, תפילה, ילד שמחכה לחג, זקן שצריך מעיל, משפחה שמישהו יודע שחסר לה כסף לשכירות. ואם כל אלה ממשיכים, גם ממקום אחר, גם דרך קייב, גם דרך מסכים, גם דרך ערכות שנשלחות — משהו מן העיר ממשיך לחיות.

בראש חודש אלול הרב פנחס וישצקי עזב את דונייצק.

אבל דונייצק היהודית לא עזבה אותו.

היא נכנסה איתו לרכב, עברה איתו לקייב, התיישבה איתו מול המחשבים, צלצלה אליו מתוך שבע מאות טלפונים, ביקשה ממנו בגדים, דירות, אוכל, עבודה, תקווה. והיא עדיין קראה לו רב.

ואולי זו ההגדרה העמוקה ביותר של שליחות: גם כאשר העיר כבר איננה בידיך, אתה נשאר בידיה.