יש פורים שנכנס הביתה עם רעש של רעשנים, עם ריח מתוק של משלוחי מנות, עם ילדים מחופשים שמתרוצצים בין הסלון למדרגות, עם יין שנשפך מעט על המפה ועם שמחה פשוטה, כמעט תמימה, שמגיעה כמו אור צהוב מחלון של בית יהודי בלילה קר.
ויש פורים שנכנס דרך האזעקה.
לא דפיקה עדינה בדלת, לא צחוק של ילדים, לא מנגינה שמחה מבית הכנסת, כי אם צליל חד, קר, חותך את האוויר, מזכיר לכולנו שהשנה הזאת אינה דומה לשנים אחרות. פורים של מתיחות. פורים של מלחמה. פורים שבו הלב שומע מגילה, והאוזן עדיין מחכה לשמוע אם יש עוד התרעה. פורים שבו הגוף יושב על הספסל בבית הכנסת, והנפש נמצאת עם החיילים, עם המשפחות, עם הפצועים, עם החטופים, עם כל מי שנושא על כתפיו את משקל התקופה הזאת.
ובדיוק בפורים כזה אנחנו פותחים את מגילת אסתר.
כמה מדויק זה. כמה כואב ומנחם יחד.
כי מגילת אסתר איננה מגילה של ניסים זוהרים שנופלים מן השמיים כמו ברקים. אין בה ים שנקרע לשניים. אין בה הר בוער. אין בה אש שיורדת מהשמיים לעיני כל. אין בה קול גדול שאומר לאדם: הנה, תראה, אני כאן. יש בה ארמון פרסי קר ומסוכן, מלך הפכפך, שר אכזרי, גזירה נוראה, פחד שמתחיל במסדרונות השלטון ומתפשט כמו עשן שחור אל בתי היהודים בכל מדינות המלך.
ויש בה הסתר פנים.
יש רגעים בהיסטוריה שבהם האדם עומד מול המציאות ושואל: איפה היד שמנהלת את כל זה? איפה האור? למה הכול נראה כמו ערבוב כואב של איום, בלבול וחושך? הרי זה בדיוק הניסיון של פורים. לא להאמין רק כשהשמיים נפתחים, כי זה קל יותר. לא לשיר רק כשהדרך מוארת. פורים מבקש מאיתנו אמונה מסוג אחר, עמוקה יותר, שקטה יותר, אמונה שיודעת לעמוד גם כאשר המציאות רועשת מבחוץ והלב רועד מבפנים.
הרי זה כל סוד המגילה. השם אינו נכתב בה בגלוי, ודווקא משום כך הוא נמצא בכל שורה. הוא נמצא בעיתוי המדויק, בשתיקה של אסתר, באומץ של מרדכי, בלילה שבו נדדה שנת המלך, ברגעים הקטנים שנראים מקריים ורק לאחר מכן, כשמביטים לאחור, מבינים שהם היו חוטים דקים באריגה גדולה. כמו אדם שרואה רק את הצד האחורי של שטיח, קשרים, חוטים חתוכים, צבעים מבולגנים, והוא בטוח שאין כאן שום ציור, עד שמסובבים את הבד ורואים תמונה שלמה.
כך נראית הנהגת השם בתוך ההסתר.
וכך גם השנה.
אנחנו לא מבינים הכול. מי יכול לומר שהוא מבין? מי יכול לעמוד מול הימים האלה, מול הדמעות, מול הפחד, מול הגבורה הבלתי נתפסת של עם ישראל, ולומר שהכול מונח אצלו בכף היד? אין לנו יומרה כזאת. יש לנו דבר אחר, עתיק וחזק יותר מההבנה: אמונה. לא אמונה ילדותית שמכחישה את הכאב, כי הכאב אמיתי. לא אמונה שבורחת מן המציאות, כי המציאות דורשת מאיתנו עיניים פקוחות, ידיים עובדות ולב ער. אמונה שיודעת להביט במציאות הקשה ולומר: גם כאן הקדוש ברוך הוא מנהל את ההיסטוריה.
זה לא פוטר אותנו מהשתדלות. להפך. אסתר לא נשארה בארמון וחיכתה שהנס יבוא אליה כמו אורח. היא קמה, צמה, נכנסה אל המלך, סיכנה את עצמה, דיברה בזמן הנכון, בנתה מהלך עדין ואמיץ. מרדכי לא הסתפק באנחה. הוא לבש שק, העיר את העם, שלח מסר, דרש אחריות. פורים מלמד אותנו שהאמונה אינה מחליפה מעשה. היא נותנת למעשה נשמה.
אנחנו עושים את שלנו. מתפללים. נלחמים. שומרים. מחזקים. שולחים. תומכים. עומדים זה לצד זה. לא נותנים לפחד לפרק את הבית מבפנים. כי האויבים שלנו רוצים הרבה יותר מגוף פצוע. הם רוצים לב שבור. הם רוצים עם שמפסיק להאמין בעצמו, שמפסיק להאמין באלוקיו, שמפסיק לזכור מי הוא ומהיכן הוא בא.
ושם, בדיוק שם, פורים עומד מולנו כמו לפיד.
הוא אומר לנו: אל תיבהלו מהרעש. אל תמדדו את המציאות רק לפי עוצמת האיום. יש רגעים שבהם המן נראה גבוה, הגזירה נראית חתומה, היהודי נראה קטן, מפוזר, חלש, כמעט חסר סיכוי. ואז, מתוך אותו חושך עצמו, מתוך אותם מסדרונות שבהם נרקמה הגזירה, מתחיל להיוולד ה"ונהפוכו".
זו איננה מילה חמודה של פורים. זו הכרזה היסטורית. ונהפוכו פירושו שהמציאות יכולה להסתובב ברגע. שהמקום שנראה כמו סוף הסיפור הופך לשער הישועה. שהעץ שהוכן למרדכי הופך לעץ של המן. שהפחד שמילא את בתי היהודים מתחלף באור, בשמחה, בששון וביקר. שהעם שנדמה היה כי הוא עומד להימחק, קם ומגלה מחדש את כוחו.
כמה אנחנו צריכים את ה"ונהפוכו" הזה השנה.
לא כסיסמה. לא כקישוט על משלוח מנות. כעמוד שדרה פנימי. כמשהו שמיישר את הלב. כי אפשר לחיות בתקופה כזאת בשתי צורות: אפשר להישאב אל פחד, תלונה ומרירות, לתת לכל אזעקה לגנוב עוד חתיכה מהנשמה, לתת לכל כותרת לכבות עוד נר בתוך הבית. ואפשר לעמוד, לנשום עמוק, להודות להשם גם כשהגרון יבש, ולומר: אנחנו לא עם של ייאוש. עברנו פרעה, עברנו המן, עברנו גלויות, עברנו אש וחרב, ואנחנו עדיין כאן, קוראים את אותה מגילה, באותה אמונה, באותה שמחה עקשנית שאף אויב לא הצליח לעקור מתוכנו.
שמחת פורים השנה אינה שמחה קלה. היא לא שמחה של מי ששכח את הכאב. זו שמחה של מי שמחזיק כאב ביד אחת ואמונה ביד השנייה, ומסרב לשחרר את הקדוש ברוך הוא מתוך הסיפור. זו שמחה עם עיניים לחות. שמחה עם תפילה על השפתיים. שמחה שיודעת שיש חיילים בחזית בזמן שאנחנו קוראים מגילה. שמחה שיודעת שיש משפחות שמחכות. שמחה שיודעת שיש אויבים שקמים עלינו, ובכל זאת הלב היהודי אינו נופל.
כי פורים לא מבקש מאיתנו לברוח מן המציאות. הוא מבקש מאיתנו לראות עמוק יותר ממנה.
מאחורי המסכה, יש פנים. מאחורי ההסתר, יש הנהגה. מאחורי הרעש, יש יד שמכוונת. ומאחורי כל פחד יהודי, יש נשמה עתיקה שיודעת ללחוש גם בחושך: הקדוש ברוך הוא לא עזב אותנו.
אז בפורים הזה, דווקא בפורים הזה, נרים את הראש. נפסיק לתת לפחד לנהל את הדופק שלנו. נפסיק להתבכיין כאילו אנחנו לבד בעולם. נודה להשם על כל נשימה, על כל נס גלוי ונס נסתר, על כל חייל, על כל בית, על כל ילד שמתחפש למרות הכול, על כל בית כנסת שבו קול המגילה גובר על קול האיום.
ומתוך המגילה הזאת, מתוך הלילה הזה, מתוך ההסתר הזה, נבקש לראות בעיניים שלנו ישועות גדולות, רחמים גדולים, שמירה על עם ישראל, ניצחון על כל מבקשי רעתנו, ו"ונהפוכו" כזה שיזכיר לכל העולם כי גם כשהשם נסתר מן הדף, הוא חי ופועל בתוך ההיסטוריה.
פורים שמח לכולנו.
