יש שנים שבהן פורים נכנס אל העיר ברעש של ילדים, בריח של משלוחי מנות, בתחפושות צבעוניות שנשפכות אל הרחובות כמו נהר קטן של שמחה, ויש שנים שבהן הוא נכנס לאט יותר, בכובד אחר, כמו אור שמנסה לפלס לעצמו דרך בתוך אבק של מלחמה.
שושן פורים בחברון השנה מרגיש אחרת.
השמש עדיין נוגעת באבני העיר העתיקה באותו צבע זהוב, הסמטאות עדיין נושאות את הזיכרון העמוק של האבות, ומערת המכפלה עדיין עומדת שם, שקטה וכבדה, כמו לב עתיק שפועם מתחת לכל הרעש של העולם. אבל האוויר אחר. גם כשהאזעקות כבר אינן חותכות את השמים באותה תדירות, גם כשהרחוב נראה לכאורה רגיל יותר, משהו במבט של האנשים השתנה. יש מלחמה. יש חיילים בעמדות. יש אימהות שמביטות בטלפון בכל כמה דקות. יש ילדים שכבר למדו לזהות בטון של מבוגרים מתי מנסים להסתיר מהם פחד.
ובתוך כל זה מגיע פורים.
איזה דבר מוזר זה, לא? לחגוג בתוך מלחמה. לשיר כשהלב עוד מכווץ. לומר "ונהפוך הוא" בזמן שהמציאות עצמה נראית לפעמים כמו מגילה שנכתבה בדיו של דמעות. איך אפשר להיכנס לשמחה כשהעם כולו עוד נושא על כתפיו פצועים, חטופים, משפחות שכולות, לוחמים בעזה, בצפון, ביהודה ושומרון, בשמים ובים? איך אפשר לפתוח בקבוק יין, לחייך, לשלוח מנות, בזמן שבקצה אחר של הארץ יש אבא שלא חזר, אמא שלא ישנה, ילד שמחכה לדפיקה בדלת?
והתשובה של פורים אינה תשובה קלה. היא לא מלטפת אותנו במילים יפות כדי שנשכח. פורים אינו חג של בריחה מן המציאות. להפך. פורים הוא החג שבו נכנסים אל תוך המציאות הכי מסובכת, הכי מאיימת, הכי בלתי מובנת, ושם, דווקא שם, מגלים שהקדוש ברוך הוא לא עזב את הסיפור אפילו לרגע.
במגילת אסתר אין ניסים גלויים. אין ים שנקרע. אין אש שיורדת מן השמים. אין קול גדול שמכריז לכולם מה קורה מאחורי הקלעים. יש ארמון, יש מלך מבולבל, יש יועצים רעים, יש גזרות, יש פחד, יש לילה אחד שבו נדדה שנת המלך, ויש יהודים שמגלים פתאום שההיסטוריה, שנראתה כמו רצף של מקרים עיוורים, הייתה תפורה בחוטים דקים של השגחה.
וזה הסוד של "ונהפוך הוא".
לא סיסמה עליזה לילדים בתחפושת. לא משפט יפה שתולים על קיר. "ונהפוך הוא" זו הכרזה עמוקה מאוד, כמעט מסוכנת בעוצמתה: מי שקם על עם ישראל לרעה, מי שמדמיין שכבר תפר את החבל, שכבר הכין את העץ, שכבר סגר את המעגל סביב צווארנו, מגלה בסוף שהעץ שהכין עומד להיפתח מתחת לרגליו שלו. הרוע בונה את עצמו בביטחון גדול, מתנפח, צועק, מאיים, ובדיוק מתוך המקום שבו הוא בטוח שניצח — שם מתחילה הנפילה שלו.
האם אנחנו רואים את כל זה מיד? לא תמיד. לפעמים אנחנו רואים רק עשן. לפעמים אנחנו רואים רק כותרות קשות, תמונות כואבות, הורים שבורים, חיילים עייפים, ועם שלם שמנסה להחזיק את עצמו לא להתפרק. אבל פורים מלמד אותנו להרים את העיניים מעט מעל האבק. לא להתכחש לכאב, לא למחוק את הפחד, לא לזייף שמחה חלולה, כי אם לזכור שיש הנהגה. יש מי שמסובב את הגלגלים גם כשאנחנו שומעים רק חריקה מתכתית של מלחמה.
ובימים האלה אנחנו רואים את זה בעיניים.
אנחנו רואים חיילים שנכנסים אל מקומות שאדם רגיל היה בורח מהם בכל כוחו. אנחנו רואים טייסים שממריאים אל לילות שחורים, לוחמים שמתקדמים מבית לבית, משפחות שמחזיקות בית שלם סביב שולחן שבת עם כיסא ריק, נשים שמניפות את החיים בידיים חשופות וממשיכות לבשל, לחבק, להתפלל, להאמין. יש כאן השתדלות עצומה. גבורה של בשר ודם. זיעה. אימונים. מודיעין. טכנולוגיה. אומץ. דם.
וצריך לומר תודה עליהם. על כל חייל. על כל טייס. על כל לוחם. על כל איש כוחות הביטחון. על כל מי שעומד בלילה הקר כדי שאנחנו נוכל לישון עוד שעה אחת של שקט.
אבל אסור לנו לטעות.
הכוח שלנו איננו מתחיל ונגמר בשרירים, במטוסים, בטנקים ובמערכות. עם ישראל יודע, מתוך עומק זיכרונו העתיק, שמאחורי כל כלי נשק יש יד שמכוונת את ההיסטוריה. אנחנו עושים את ההשתדלות, ובכל הכוח. אנחנו לא יושבים בחיבוק ידיים וממתינים שהעולם יסתדר מעצמו. אבל אנחנו גם לא משתחווים לכוחנו. אנחנו לא סוגדים להצלחה הצבאית. אנחנו לא שוכחים מי נתן לנו כוח לעשות חיל.
כי ברגע שעם ישראל שוכח לומר תודה, משהו בלב שלו מתייבש.
כפיות טובה היא לא רק מידה רעה. היא עיוורון. אדם יכול לעמוד מול נס ולקרוא לו "מקרה". הוא יכול להינצל פעם אחר פעם ולומר "הסתדרנו". הוא יכול לראות כיצד תוכניות של אויבים מתפוררות, כיצד מזימות נחשפות, כיצד חיים ניצלים ברגע האחרון, ועדיין להמשיך להתלונן כאילו העולם כולו חייב לו הסברים.
ופורים בא ומנער אותנו בעדינות קשה: די. תפסיקו להביט רק על מה שחסר. תפסיקו למדוד את המציאות רק דרך הכאב. תפסיקו להתבכיין כאילו אין יד שמחזיקה אותנו גם בתוך הסערה. תראו כמה ישועות כבר ראינו. כמה פעמים היינו על שפת תהום ועמדנו. כמה פעמים האויב חשב שהנה, הפעם, והנה שוב עם ישראל קם מן העפר, מנגב את הדם מן הפנים, וממשיך ללכת.
בחברון זה מורגש עמוק יותר.
כי חברון איננה סתם עיר. היא המקום שבו האומה זוכרת מאיפה היא באה. שם, ליד האבות והאימהות, האדם מרגיש שהחיים שלו אינם רגע בודד שתלוי באוויר. הוא חוליה בשרשרת ארוכה, כבדה, קדושה, שרשרת שעברה רעב וגלות, גזירות וחרבות, פוגרומים ומלחמות, ועדיין לא נקרעה. ושם, בשושן פורים, כשקוראים על המן ועל מרדכי, על אסתר ועל הגזרה שנחתמה בטבעת המלך, אי אפשר שלא לשמוע גם את ההד של הדור שלנו.
גם היום יש מי שקמים עלינו לרעה.
גם היום יש מי שחולמים למחוק, לשבור, לעקור, לייאש. גם היום יש ארמונות רחוקים שבהם מדברים עלינו בקרירות, ויש שווקים רעשניים שבהם שונאים אותנו בהתלהבות. אבל מעל כל זה עומדת אותה אמת עתיקה: עם ישראל איננו לבד. הוא מעולם לא היה לבד. גם כשהיה נדמה שהשם מסתתר, הוא היה בתוך ההסתרה. גם כשלא ראינו את פניו, ראינו אחר כך את עקבותיו.
וזו העבודה של שושן פורים השנה: להודות.
לא הודאה קטנה, מנומסת, מן השפה ולחוץ. הודאה עמוקה, כזו שיוצאת מן הבטן, מן המקום שבו פחד ואמונה נפגשים. תודה על הניסים הגלויים ועל הניסים שאנחנו עדיין לא יודעים לזהות. תודה על ההצלות שנודעו ועל אלו שנשארו חסויות לנצח. תודה על החיילים, על השליחים, על הכוחות, על התפילות, על האחדות שנולדה מתוך השבר, על הלב היהודי שממשיך לפעום גם כשהוא סדוק.
כי אולי זה עיקר פורים בתוך מלחמה: ללמוד לשמוח בלי להיות עיוורים, להודות בלי להתכחש לכאב, להאמין בלי לברוח מן המציאות. לעמוד בתוך העיר העתיקה, לשמוע את המגילה, להרגיש את החרדה של הדור שלנו בין המילים העתיקות, ולומר בשקט גדול: ריבונו של עולם, אנחנו רואים. לא הכול, לא תמיד, לא מיד, אבל אנחנו רואים מספיק כדי לדעת שאתה כאן.
ושושן פורים הזה, דווקא השנה, דווקא בתוך המלחמה, מבקש מאיתנו לב נקי יותר.
לב שפחות מתלונן ויותר מודה. פחות מפחד מכל רעש ויותר זוכר מי מנהל את העולם. פחות שוקע במרירות ויותר פוקח עיניים לראות ישועות.
כי בסוף, כמו אז בשושן הבירה, וכמו תמיד במסע הארוך של עם ישראל, מי שקם עלינו לרעה יגלה שהסיפור גדול ממנו. והעם הזה, העייף, הפצוע, האוהב, המתפלל, יעמוד שוב מול השמים ויאמר: תודה.
פורים שמח.
