יש ערים שבהן היהדות אינה נעלמת בבת אחת.
היא לא נשרפת ביום אחד, לא נסגרת בדלת אחת, לא נפרדת מן המקום בצעקה גדולה. לפעמים היא נסוגה לאט, כמעט בלי קול. תחילה נסגר בית הספר. אחר כך אין עוד תלמוד תורה. אחר כך המקווה עומד דומם, המים בו נעשים זיכרון. אחר כך בית הכנסת נפתח רק לעיתים רחוקות, אם בכלל. אחר כך נשאר שומר ערבי זקן, בן לשומר ערבי אחר, שיודע עדיין בעל פה תפילות בעברית ששמע בילדותו מפי יהודים שכבר אינם שם. ובסוף, בעיר שהייתה מלאה פעם בקולות יהודיים, נשאר הד מעומעם, כמו נר שנכבה מזמן ועדיין מריחים מעט את העשן שלו.
קהיר הייתה עיר כזאת.
לפני שהייתה עבור יצחק לבנון עיר של שגרירות נצורה, טבעות אבטחה, רחוב חשדני ושלום קפוא, היא הייתה גם בית קברות חי לזיכרון יהודי מפואר. היו בה בתי כנסת, מקוואות, תלמוד תורה, בית ספר לבנות, קהילה שהכירה את קצב החגים, את ריח הבישולים של שבת, את תנועת הילדים בדרך ללימוד, את הקולות העמוקים של החזנים ואת הצעדים המהירים של אנשים הממהרים לתפילת מנחה בין עסקיהם. לבנון עצמו הזכיר כי בקהיר פעלו בעבר חיים יהודיים מלאים, וכי מרן הרב עובדיה יוסף שימש שם כאב בית הדין לצד גאוני תורה נוספים, לפני שהקהילה כמעט נמחקה מן הנוף המצרי לאחר תקופת נאצר.
ואז, שנים רבות אחר כך, בא שגריר ישראלי לקהיר ורצה לקרוא מגילה.
רק מגילה.
לא עצרת מדינית. לא נאום על נורמליזציה. לא מפגן ישראלי גדול מול הרחוב המצרי. מגילה. אותה מגילה עתיקה, מוכרת, יהודית כל כך, שבה יהודים בגלות קוראים כיצד נדמה היה לרגע שהכל עומד להיגמר, כיצד מלכות זרה, ארמון זר, שר זר, גזירה זרה, הפכו פתאום לזירת הישועה.
כמה טעון הדבר הזה: לקרוא את סיפור פורים בלב מצרים.
לקרוא על אחשוורוש בארץ פרעה.
להזכיר את המן במקום שבו כל אבן יודעת משהו על פרעה.
לומר “ונהפוך הוא” בעיר שבה ההיסטוריה היהודית עצמה התהפכה שוב ושוב, מגלות לגאולה, משגשוג לגירוש, מבתי כנסת מלאים לשש נשים בלבד שנותרו כקהילה.
לבנון סיפר כי עובדי השגרירות רצו לקרוא את המגילה במניין, “ברוב עם”. ברוב ימות השבוע, אמר, לא התקיימו מניינים בבית הכנסת, ושומרי מצוות נאלצו להתפלל ביחידות.
יש כאב מיוחד במילים האלה: להתפלל ביחידות בבית כנסת.
בית כנסת נועד להיות מקום שבו אדם נכנס לבדו ויוצא חלק מקהל. הוא נועד להחזיק את רחש הסידורים, את שיעולו של הזקן בפינה, את הילד שמאבד את המקום, את הגבאי שמכה על הבימה, את ה”אמן” המשותף שעולה מן הספסלים כמו נשימה אחת רחבה. אך בקהיר של אותם ימים, גם בית הכנסת היה לפעמים מקום של בדידות. היו קירות, הייתה תיבה, היו זיכרונות, אולי היו עדיין סידורים ישנים, אך הקהל עצמו התמעט עד שכמעט נעלם.
בשכונת מועדי, שכונת היוקרה שבה גרו דיפלומטים רבים, עמד בית הכנסת ששימש בעבר מוקד לקהילת הדיפלומטים היהודים והישראלים. היו ימים שבהם המקום הזה ידע יותר חיים. שגריר ארצות הברית במצרים בעבר, דן קרצר, יהודי שומר מצוות, שימש שם מעין רב קהילה, מסר שיעורים בעברית ובאנגלית ואף הכין ילדים לקריאה בתורה לקראת בר מצווה.
איזה עולם קטן ויפה זה היה יכול להיות: בית כנסת בשכונה קהירית יוקרתית, דיפלומטים מארצות שונות, עברית ואנגלית מתערבבות, ילדים לומדים טעמים, אבות מתרגשים, אימהות מסדרות כיפות, וקול התורה עולה בלב מדינה שבה היהודים היו פעם חלק מן המרקם.
אך הימים הללו חלפו.
כשביקש לבנון לחדש את קריאת המגילה בבית הכנסת במועדי, הוא היה צריך לפנות לכרמן וויינשטיין, נשיאת הקהילה היהודית המצומקת. והקהילה הזאת, לפי התיאור, מנתה שש נשים בלבד. שש נשים — זה כל מה שנשאר מקהילה שפעם נשאה על גבה עולם שלם. שש נשים כנגד עשרות בתי כנסת. שש נשים כנגד אלפי משפחות. שש נשים כנגד זיכרון עתיק של תורה, מסחר, פיוט, חגים, חתונות, לוויות, בריתות, מצות בפסח, סוכות בחצרות, נרות שבת בחלונות.
מה נשאר מקהילה כאשר סופרים אותה באצבעות שתי ידיים?
אולי נשאר בדיוק הדבר שאי אפשר למדוד במספרים.
נשאר מפתח לבית כנסת.
נשאר שם משפחה.
נשאר זיכרון.
נשארת אישה אחת שיודעת למי להתקשר.
נשארת האפשרות לפתוח דלת בפורים ולתת למגילה להישמע שוב במקום שבו כמעט שכחו איך נשמע קהל יהודי.
אבל גם פתיחת הדלת הזאת לא הייתה פשוטה.
לפני המגילה באו אנשי הביטחון. עשרות אנשי ביטחון. כלבים מיוחדים. סריקות. בדיקות. בית הכנסת, שאמור היה להיות מקום של שמחה יהודית פשוטה, הפך שוב לזירה מאובטחת. גם פורים לא יצא בקהיר בלי אישור, בלי סריקה, בלי מבט חשדני אל הפינות. אפילו המילים “ומרדכי יצא מלפני המלך” היו צריכות לעבור דרך טבעת ביטחון.
זהו האבסורד העדין והכואב של החיים היהודיים בקהיר החדשה: כדי לקרוא מגילה, צריך קודם לוודא שאין סכנה מתחת לספסלים.
ואחר כך הגיעה שאלת הכיבוד.
בכל מקום אחר, זו הייתה שאלה קטנה. מביאים עוגיות. קצת שתייה. אולי אוזני המן. כמה בקבוקי מיץ. שולחן מתקפל. מפה חד־פעמית. ילדים מושיטים ידיים דביקות לסוכריות. מבוגרים אומרים “פורים שמח” ועומדים עוד רגע לשוחח.
אבל בקהיר, גם כיבוד כשר היה מבצע.
בימים טובים יותר, נהגה השגרירות הישראלית לשלוח אחת לחודש רכב לאילת כדי להביא מזון כשר לדיפלומטים הישראלים וליהודים מהקהילה הבינלאומית ששירתו במצרים. אחר כך גם זה נעשה קשה. המצרים סירבו לאשר כניסת מזון, והקהילה היהודית המקומית המצומקת לא יכלה לשאת על עצמה את האחריות להביא כיבוד כשר. בסוף נאלצו המצרים להסכים להכנסת כיבוד כשר מתוצרת ישראל, וקריאת המגילה התקיימה, יחד עם מעין מסיבת פורים קטנה בבית הכנסת.
כמה הרבה יש במילים “מעין מסיבת פורים”.
לא מסיבה גדולה. לא אולם מלא. לא תחפושות ברחובות. לא ילדים רצים עם רעשנים. “מעין”. משהו קטן, חלקי, שביר. שמחה שמתקיימת בזהירות. כיבוד שהגיע אחרי מאמץ. מגילה שנקראת אחרי סריקות. מניין שנאסף מתוך שגרירות מאובטחת. בית כנסת שנפתח באישור אחרונת שומרות הזיכרון.
ובכל זאת — פורים.
כי לפעמים דווקא השמחות הקטנות הן העקשניות ביותר.
דווקא כאשר הכל קשה, כאשר כל דבר דורש אישור, כאשר אין קהילה אמיתית שתרים את החג על כתפיה, כאשר הרחוב בחוץ אינו מזמין, כאשר בתי הכנסת העתיקים עומדים כמו ארונות זיכרון, דווקא אז קריאת מגילה אחת מקבלת משקל של הכרזה. אנחנו עדיין כאן. לא כמו פעם, לא בעוצמה, לא בביטחון, לא ברוב עם גדול, אך עדיין כאן. קול יהודי עדיין עולה בקהיר, גם אם הוא עולה מאחורי דלתות סרוקות.
יש בזה משהו כמעט תנ”כי.
יהודים עומדים בלב מצרים וקוראים על יהודים בפרס שניצלו מגזירת השמדה. הם עומדים בארץ שממנה יצאנו בליל הסדר, וקוראים את המילים של חג שבו הגלות עצמה התהפכה לגאולה. מסביבם עיר מוסלמית ענקית, היסטוריה ערבית, זיכרון יהודי שנשחק, שגרירות ישראלית שחיה תחת איום, ומעל הכל מרחפת השאלה העתיקה ביותר: איך עם קטן כל כך ממשיך לשאת את עצמו דרך אימפריות גדולות כל כך?
אולי התשובה נמצאת דווקא שם, בכיבוד הכשר שהובא בקושי.
במגילה שנפתחה בבית כנסת כמעט ריק.
בכרמן וויינשטיין שמחזיקה מפתח לקהילה שכמעט איננה.
בשגריר ישראלי שמבקש מניין.
במאבטחים שסורקים את המקום עם כלבים, ואז מאפשרים לכמה יהודים לומר בקול את הפסוקים העתיקים.
ההיסטוריה היהודית אינה תמיד רעש גדול. לפעמים היא שולחן קטן בבית כנסת במועדי, כמה בקבוקי שתייה, דבר מאפה כשר שהגיע אחרי מאבק ביורוקרטי, וקול אחד שקורא: “בלילה ההוא נדדה שנת המלך”.
ואי אפשר שלא לחשוב על פסח.
אם פורים בקהיר היה אבסורד מתוק־מריר, פסח היה כבר עומס רגשי כמעט בלתי אפשרי. הדיפלומטים הישראלים העדיפו לעשות את הסדר בבית. לא היה להם חשק מיוחד, כך תואר, לספר את סיפור יציאת מצרים ושעבוד ישראל דווקא בלב מצרים.
מי יכול להאשים אותם?
יש מילים שמקבלות משקל אחר כאשר אומרים אותן במקום שבו התרחשו. “עבדים היינו לפרעה במצרים” אינן נשמעות אותו דבר בירושלים ובקהיר. בירושלים הן זיכרון וגאולה. בקהיר הן כמעט כתובת על הקיר. הן מכניסות את העבר אל החדר בלי לבקש רשות. הן מעמידות את השולחן הערוך מול הנילוס, את המצה מול ארמונות פרעה, את הילדים השואלים “מה נשתנה” מול עיר שבה השתנה כמעט הכל, חוץ מן העובדה שיהודים עדיין צריכים לחשוב פעמיים לפני שהם פותחים דלת.
ולכן אפשר להבין את הרצון לעשות את הסדר בבית, בשקט, לא להפוך את הלילה הגדול הזה למפגש טעון מדי עם המקום. יש חגים שמבקשים פומביות. יש חגים שמבקשים הסתגרות. פסח, בלב מצרים, אולי דרש מן הישראלים יותר מדי. יותר מדי זיכרון. יותר מדי אירוניה. יותר מדי היסטוריה שנושמת קרוב מדי לעור.
ודווקא את נרות חנוכה, כך סופר, התעקשו הדיפלומטים הישראלים להדליק בבירה המצרית.
גם זה מדויק כל כך.
פסח מספר על יציאה ממצרים, ולכן קשה לחגוג אותו בתוך מצרים בלי להרגיש את כובד האירוניה. חנוכה, לעומת זאת, מספר על אור קטן מול אימפריה גדולה. על פך שמן שלא היה אמור להספיק והספיק. על מנורה שנדלקת דווקא כאשר המקדש טומא. על עקשנות של אור יהודי קטן בתוך עולם שמבקש לכבות אותו. אולי לכן חנוכה היה החג שהתאים לקהיר יותר מכל: עיר ענקית, קהילה זעירה, שגרירות מאובטחת, חלונות סגורים, ובכל זאת נר.
נר אחד.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
כמו לומר: לא תמיד אנחנו יכולים לצאת לרחוב, אבל אנחנו עדיין יכולים להדליק.
לבנון לא עסק רק בחגיגות קטנות. אחת הפעולות החשובות שעשה כשגריר הייתה שיפוץ בתי כנסת עתיקים בקהיר. הוא סייר עם נשיאות הקהילה היהודית בבתי כנסת חרבים, בהם גם כאלה הקשורים למסורת היהודית העמוקה של מצרים, ופנה לרשות העתיקות המצרית בטענה שלא ייתכן שמבנים כאלה, שחלקם בעלי חשיבות יהודית עצומה, יישארו בחורבנם.
יש בשיפוץ בית כנסת נטוש מעשה עדין של תיקון.
לא תחיית המתים ממש. הקהילה הגדולה לא חזרה. הילדים לא מילאו מחדש את הספסלים. הסוחרים היהודים לא שבו לחנויותיהם. החכמים לא חזרו לבתי המדרש. אך האבנים קיבלו כבוד. המקום לא הופקר. הזיכרון לא נמסר כולו לאבק.
וזה לא מעט.
לפעמים, כאשר אי אפשר להחזיר חיים, צריך לפחות להציל את הכבוד של החיים שהיו.
בית כנסת חרב הוא יותר ממבנה. הוא גוף. יש לו צלעות, קירות, נשימה שנעצרה. וכאשר מנקים אותו, משקמים אותו, מחזירים לו מעט מן יופיו, נותנים לו לומר שוב: היו כאן יהודים. לא כצל חולף. לא כשמועה. היו כאן חיים. היו כאן תפילות. היו כאן דמעות של כלה, בכי של תינוק בברית, קול אב המלמד את בנו לקרוא, זקן שנשען על מקלו בדרך לנעילה. היו כאן דורות שלמים, והם ראויים שלא יימחקו.
פרק פורים בקהיר הוא לכן לא רק סיפור יפה על מגילה.
הוא הלב האנושי של כל הסדרה.
כי אחרי שדיברנו על שגרירות נצורה, על המון זועם, על מובארק וסאדאת, על ביטחון, מסחר ואינטרסים, מגיע פתאום רגע קטן שמזכיר בשביל מה בכלל יש מדינות, שגרירים והסכמי שלום: כדי שאדם יוכל לחיות את חייו. כדי שיהודי יוכל לפתוח מגילה. כדי שילד יוכל ללמוד תורה. כדי קהילה לא תצטרך להיספר כאנדרטה. כדי חגים לא יהיו מבצע ביטחוני.
ובכל זאת, במצרים של יצחק לבנון, גם החג היה חלק מן הסיפור המדיני.
הכיבוד הכשר היה מדיניות.
בית הכנסת היה דיפלומטיה.
המניין היה הצהרה.
המגילה הייתה זיכרון חי במקום שבו הזיכרון היהודי כמעט הפך למוזיאון.
אפשר לדמיין את הרגע שבו הקורא בבית הכנסת במועדי הגיע למילים האחרונות. האנשים עמדו שם, אולי מעטים, אולי עייפים, אולי מוקפים באנשי ביטחון יותר מאשר במתפללים, אך לרגע אחד קהיר לא הייתה רק עיר של פחד. היא הייתה שוב מקום שבו יהודים קוראים מגילה. מקום שבו שמו של מרדכי נשמע. מקום שבו אסתר המלכה עוברת בין הקירות. מקום שבו ההיסטוריה, עם כל אכזריותה, מתירה לעצמה חיוך דק.
פורים הוא חג של היפוכים.
וגם בקהיר היה היפוך קטן.
המקום שבו היהדות כמעט נעלמה, פתח שוב את דלתו ליהודים.
הקהילה שמנתה שש נשים בלבד, החזיקה עבורם בית כנסת.
המדינה שסירבה תחילה להכניס מזון, התירה בסוף כיבוד כשר מישראל.
העיר שבה ישראלים חיו תחת טבעת אבטחה, שמעה שוב קריאת מגילה.
לא גאולה גדולה.
לא נס גלוי כמו קריעת ים סוף.
נס קטן, קהירי, מאובטח, עייף, מצומצם.
אך נס.
וכשמדברים על יהדות שנשארה אחרי הכל, אולי לזה בדיוק מתכוונים. לא ליהדות של כוח, מספרים והמונים, כי אם ליהדות של שארית. יהדות שיודעת לעמוד גם כאשר היא כמעט לבד. יהדות שמוצאת מניין במקום שאין בו קהילה. יהדות שמכניסה כיבוד כשר דרך כל המחסומים. יהדות שקוראת מגילה בבית כנסת ריק למחצה ומאמינה שגם שם, גם עכשיו, גם בלב מצרים, יש מי ששומע.
בסוף, אחרי כל הפרקים על השלום הקר, נשארת התמונה הזאת:
בית כנסת בקהיר.
דלת שנפתחת בזהירות.
כלבים שסיימו לסרוק.
כמה יהודים שנכנסים פנימה.
מגילה נפרשת.
בחוץ עיר של מיליונים.
בפנים קול עתיק אחד.
והקול הזה אומר, כמעט בלחישה, כמעט בניגון, כמעט בדמעות:
עם ישראל כבר היה בארמונות זרים.
כבר ראה גזירות.
כבר ראה מלכים.
כבר ראה אימפריות.
וכמו אז, גם עכשיו, הוא עדיין כאן.