עין איה על שבת ו, קי
דברי הגמרא (שבת סז ע"א)
הַמַּשְׁתֶּנֶת בִּפְנֵי קְדֵרָתָהּ כְּדֵי שֶׁתִּתְבַּשֵּׁל מְהֵרָה - יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי.
יש מאמרי חז״ל שמיד כשפוגשים אותם, הגוף נסוג לאחור. לא מפני שהם קשים להבנה, כי אם מפני שיש בהם ריח חריף של משהו שנפל. כך היא אותה גמרא מוזרה על אישה המשתינה לפני קדירתה כדי שתתבשל מהר. די במשפט הזה כדי לעורר דחייה. אדם קורא, ומרגיש כמעט על הלשון את הטעם החמוץ של הכיעור. מה כבר אפשר ללמוד מתמונה כזאת, שנראית כמו פינה חשוכה של עולם פרימיטיבי, גס, מביך?
ואז מגיע הרב קוק, ובתנועה שקטה ועמוקה פותח חלון. פתאום אין כאן רק מנהג דוחה מן העבר, יש כאן מראה. מראה לאדם. מראה לתרבות. מראה למלחמה העתיקה שבין הבהמה לבין הנשמה.
הרב מלמד שהפראות איננה מופיעה לבדה. היא אף פעם לא הולכת ברחוב בלי שני מלווים קבועים. מצד אחד, הבלענות הגסה, אותה זלילה שאין בה טעם פנימי, שאין בה הכרת תודה, שאין בה צורה, רק תאווה שרוצה לבלוע עוד ועוד כמו אש נמוכה שלא יודעת שובע. מצד שני, המיאוס, אובדן חוש היופי, אותה התרגלות מסוכנת למה שמכוער, למה שמסריח, למה שמבזה את האדם. וכששלושת הכוחות הללו נפגשים, פראות, זלילה וכיעור, נולד עולם שבו הנפש כבר לא מרימה את העיניים לשמים, היא מתכופפת לאדמה הרטובה ומחפשת שם קסמים זולים.
כמה מדויק הדבר הזה. הרי לא כל טעות רוחנית מתחילה בכפירה גדולה. לפעמים היא מתחילה במקום פשוט בהרבה: באדם שכבר לא כואב לו הכיעור. באדם שכבר איננו מרגיש שיש הבדל בין עדינות לגסות, בין קודש לזוהמה, בין התבוננות עמוקה לבין טריק מגוחך שנועד לקצר את הדרך אל הצלחת. משם הדרך מהירה מאוד. כשהיופי מתעמעם, גם האמת מתחילה להיטשטש.
ובתוך כל זה, הרב מצביע על המנוע שמזין את החושך: הדמיון. לא הדמיון הצלול של הנביא, לא הדמיון היוצר של משורר, לא הכוח שמסוגל לקחת אדם מעבר למה שעיניו רואות. כאן זה דמיון עכור, מתלהב, ילדותי, כזה שנתפס לדמיון חיצוני בין שני דברים ומיד בונה עליו עולם שלם. הגוף מעבד מזון ומוציא פסולת? אם כך, אולי גם הקדירה תמהר להתבשל על ידי פעולה דומה. הנה לך “רעיון”. הנה לך “סוד”. הנה לך פולחן.
וזה אולי שורש הכאב הגדול. מפני שיש באמת משהו נשגב בהתבוננות בגוף האדם. יש פלא עצום בזה שהחיים פועמים בתוכנו בלי הפסקה, שהאוכל נהפך לדם ולכוח ולצמיחה, שמערכות שלמות עובדות בדייקנות שאין לה קץ. אדם יכול לעמוד מול גופו שלו ביראה. הוא יכול לומר, כמו איוב, “מבשרי אחזה”. הוא יכול ללמוד ענווה, מוסר, סדר, הכרת תודה, תחושת פלא. הוא יכול להרגיש שבתוך החומר עצמו חבויה חכמה עליונה.
אבל כאן מתרחש השבר. אותו מחזה שהיה יכול לרומם את האדם, מושלך מטה. אותה התבוננות שהייתה יכולה להצמיח דעת מיושבת ורוממות רוח, נהפכת לאמצעי נלעג כדי שהאוכל יהיה מוכן מהר יותר. במקום לעמוד מול פלא החיים בדומייה, האדם חוטף ממנו בדל של דמיון ומגייס אותו לצורך קטן, נמוך, רעב. זה לא רק חוסר טעם. זו טרגדיה של ממש. כוחות נפש גדולים, דמיון, התבוננות, רגש, סמל, נלקחים מן המקום שבו היו יכולים להאיר עולם, ומגויסים לשירותה של קדירה.
וכאן הרב מנסח דבר נוקב עד מאוד: החיבור בין הזיה, תיעוב וקטנות הוא סימן ההיכר של דרכי האמורי. לא די בכך שהרעיון מופרך. לא די בכך שהמעשה דוחה. הבעיה העמוקה יותר היא הקטנות. הנשמה קיבלה כלים רחבים, והאדם משתמש בהם כדי לזרז תבשיל. איזו נפילה. כמה עצוב לראות אדם שנברא להקשיב ללחישת הנצח, והוא רכון כולו סביב סיר מעלה אדים ומחפש בו קיצורי דרך מאגיים.
ודווקא כאן הדברים יוצאים מן העבר ונכנסים לתוך חיינו. מפני שדרכי האמורי אינן רק אותן שאריות עתיקות של פולחן גס. הרב מזהיר שהזמן יודע להלביש את הכיעור בבגדים יפים. מה שהיה פעם בוטה, נעשה מלוטש. מה שהיה פעם מסריח, מקבל בושם. מה שהיה פעם אלילי, מתכסה בשפה של תרבות, של רגש, של חוויה, של “אותנטיות”. מבחוץ יש עדנה. יש עיצוב. יש ליטוש. יש מילים גבוהות. בפנים, לא פעם, אותה מגמה עצמה: לתת לבהמה שבאדם לנצח את הצד האלוקי שבו.
וזו נקודה שראוי לשהות עליה. לא כל מה שנראה מרשים הוא באמת עמוק. לא כל מה שמסעיר את הדמיון הוא באמת רוחני. יש התלהבות שבונה אדם, ויש התלהבות שמערפלת אותו. יש חיבור לגוף שמקדש את החיים, ויש חיבור לגוף שממיס את הגבולות הפנימיים, עד שהאדם מפסיק לחוש מתי הוא יורד. העולם שלנו מלא בדרכים מעודנות מאוד להפוך את הקטן לעיקרי, את המיידי למוחלט, את החוויה למלכה. לפעמים לא שומעים בהן צרחות של כיעור, שומעים בהן מוזיקה נעימה. ודווקא משום כך הסכנה גדלה.
הרב קוק מבקש מאיתנו, בעדינות ובתקיפות, להשיב לעצמנו את חוש היופי. לא יופי חיצוני של קישוט, כי אם יופי מוסרי, יופי של נפש שיודעת שיש דברים שפשוט לא עושים, לא מפני שהם “לא יעילים”, לא מפני שהם “לא מקובלים”, כי אם מפני שהם משחיתים את צלם האדם. אדם אמור לבקש טהרה גם במקומות הנסתרים של החיים. גם במטבח. גם ברעב. גם כשהוא ממהר. גם כשהוא עייף. דווקא שם נבחן מי מושל במי, הנשמה בגוף, או הגוף בנשמה.
אולי זה העומק הגדול של הסוגיה הזאת. היא לא עוסקת בקדירה. היא עוסקת באדם העומד מולה. בשאלה מה הוא רואה בעולם. האם הוא רואה את המציאות כמקום של פלא שמזמין התבוננות, הכרת תודה, מוסר ורוממות, או כמחסן של סימנים מאגיים שאפשר לנצל כדי להשיג מהר את מה שרוצים. האם הוא חי מתוך כבוד לחיים, או מתוך בהילות לבלוע אותם.
בסוף, דרכי האמורי אינן רק רשימת מנהגים אסורים. הן שפה שלמה של חיים שבה הכיעור מפסיק להפריע, ההזיה מתחפשת לחכמה, והקטנות מצטיירת כהצלחה. והתורה, בקול נקי וצלול, באה להעמיד מול זה דרך אחרת. דרך שבה גם הגוף יכול להיות שער. גם הטבע יכול להיות ספר. גם הקדירה שעל האש יכולה להזכיר לאדם שיש סדר בעולם, שיש גבול, שיש יופי, שיש נשמה.
וכשאדם חי כך, הוא כבר לא מחפש קסמים ליד הסיר. הוא מחפש אמת בתוך החיים. הוא לא מבזה את גופו, כי הוא יודע שהוא כלי. הוא לא מפקיד את דמיונו בידי הכיעור, כי הוא יודע שהדמיון נועד לראות גבוה. והוא לא נותן לבהמה לנצח, גם לא ברגעים הקטנים והאפורים של היום. דווקא שם, בין אדי המטבח ובין פעימות הרעב, מוכרעת לפעמים השאלה הגדולה מכולן: מי מוליך את האדם, היצר הנמוך שבו, או האור.
