יש אנשים שהחיים עוברים דרכם כמו רוח קלה העוברת בין ענפי אילן בשעת ערב, נוגעת מעט, מרעידה מעט, וממשיכה הלאה; ויש אנשים שהחיים אינם עוברים לידם, כי אם חורשים בהם תלמים עמוקים, מכים באדמה הפנימית שלהם שוב ושוב, עד שנדמה לרגע שאין עוד מה להצמיח שם, שהכול נשבר, שהכול חרוך, שהכול נגמר. ואז, דווקא משם, מן האדמה שספגה כאב, מן המקומות שבהם אדם אחר היה שותק לנצח, צומח קול. קול לא חזק בגוף, קול לא צועק, קול לא מתאמץ להרשים, קול שבא ממעמקים, קול שיודע מהו חושך ולכן כשהוא מדבר על אור — מאמינים לו.
כזה הוא ר' אהרן מרגלית.
אדם שברירי בגופו, נושא עמו חולשה ישנה בכתפיים, שרירים שאינם מצייתים כפי שהיו אמורים, ריאות שעובדות רק בחלק מכוחן, ובכל זאת נדמה כי בכל מקום שאליו הוא נכנס, משהו באוויר מתיישר. לא מפני שהוא גדול בקולו. לא מפני שהוא מבקש שירחמו עליו. להפך. הוא עומד שם, לפעמים מול אולם מלא נערות בסמינר, לפעמים מול בחורי ישיבה, לפעמים מול יהודים שחייהם התכווצו להם לתוך כאב פרטי שאיש אינו רואה, ומספר להם לא על הצרות שלו, כי אם על הקב"ה. הוא אומר להם, במילים פשוטות שכבר נהפכו לסמל חייו: אל תספר לקב"ה כמה גדולות צרותיך; ספר לצרותיך כמה גדול הקב"ה.
כמה דמעות צריך אדם לעבור כדי שמשפט כזה לא יישמע כמו סיסמה? כמה לילות של בדידות, כמה מיטות בית חולים, כמה אובדנים, כמה רגעים שבהם הגוף בוגד והלב שואל בשקט "למה", עד שהמילים מקבלות משקל של אמת?
הסיפור מתחיל בילד קטן, בן שנתיים וחצי, ילד שעדיין אמור היה לרוץ יחף בין שבילי מושב, להריח אבק חם של אדמה, לשמוע קול אם מן המטבח, ליפול ולקום ולצחוק. ואז באה טראומה אחת, חדה כמו ברזל. טרקטור שרדף אחרי ילדים קטנים, והוא בתוכם. ילד נבהל, ילד נופל לבור, ומשהו בתוכו נסגר. הדיבור נעלם. העולם המשיך לדבר סביבו, אנשים קראו בשמות, הדלתות נפתחו ונסגרו, החיים המשיכו בקולם הרגיל, ורק בתוכו ירדה שתיקה כבדה, שתיקה של ילד שאינו יודע להסביר מה קרה לו.
ימים ספורים חלפו, והגוף עצמו קרס. שיתוק ילדים. לא כאב חולף, לא מחלה שמניחים עליה יד רכה ואומרים "עוד מעט יעבור", כי אם שיתוק מוחלט, עד מערכת הנשימה. תינוק קטן, מונשם חודשיים, מחוסר הכרה, תלוי בין שמים לארץ כמו נר דקיק בחלון סוער. ואז שנים ארוכות של נכות מלאה, שנים שבהן הגוף היה כבית נעול, והנשמה, נשמת ילד, הייתה בפנים ומבקשת שמישהו ישמע.
הוא נשלח למעון נכים בשכונת סן סימון. רחוק מן הבית, רחוק מן המשפחה שגרה במושב תפרח, רחוק מן הריח המוכר של בית, מן היד של אמא, מן ההמולה הפשוטה של משפחה ענייה וקשת יום, שבה כל פרוטה נשקלת וכל נסיעה היא מבצע. האם יכלה לבוא רק פעם בשבוע. פעם אחת. שבעה ימים של ילד קטן שמחכה ליום שבו תיפתח הדלת, שבו ייכנס הריח המוכר שלה, שבו תונח עליו יד של אם.
והוא, שנים אחר כך, יאמר את המשפט שאי אפשר לקרוא אותו בלי להרגיש צביטה ממשית בלב: שנים לא זכיתי למגע יד אדם, לליטוף של אם, לחיבוק, למילת אהבה.
איך נראה עולם של ילד בלי חיבוק? איך נשמעת מיטה בלילה כשאיש אינו יושב לצידה? מה עושה הנשמה כשהיא לומדת מוקדם כל כך שהגעגוע יכול להיות כאב פיזי, ממש כמו מחלה?
דווקא שם, במקום שבו הגוף היה חסר אונים, התגלתה לו לראשונה עוצמתה של הלשון. הוא שמע מילים. מילים שהכאיבו יותר מן המחלה. מילים מזלזלות על הוריו, על כך שכביכול עזבו אותו, שכחו ממנו, הפקירו אותו. ילד קטן, שאינו יכול להשיב, שאינו יכול להגן על כבוד אביו ואמו, שוכב ושומע כיצד לשון יכולה להיות סכין. לא סכין של מתכת, כי אם סכין עדינה ומדויקת יותר, כזו שנכנסת פנימה בלי להשאיר סימן חיצוני, ופוצעת במקום שאיש אינו חובש.
ואז באה לשון אחרת. לשונה של אמו.
כאשר מצבו הרפואי השתפר מעט, האם לא ויתרה. היא הפצירה, ביקשה, לחצה, עד שהחזירה אותו הביתה בגיל שמונה. שם, בבית הדל והיקר ההוא, היא ניסתה להשלים את השנים שנגזלו. אין בעולם אדם שיכול באמת להשיב לילד חמש וחצי שנים בלי חיבוק, אך אמא יכולה לקחת כל יום חדש ולהניח בו רוך כפול, מסירות כפולה, תפילה כפולה. היא טיפלה בו במסירות נפש, במילים טובות, בעידוד, באמונה שלא הסכימה לראות בו ילד שבור. וכך למד אהרן הצעיר את השיעור השני של חייו: אותה לשון שפוצעת יכולה גם לרפא. אותה מילה שיכולה להפיל אדם לתהום, יכולה גם להעמיד אותו על רגליו.
זה היה זרע קטן, כמעט נסתר, שנבט שנים אחר כך למפעל חייו. מפעל החפץ חיים. לא רעיון מנהלי, לא ארגון יבש, לא פעילות של תקציבים ודוחות. זהו תיקון עמוק של ילד ששמע בילדותו מה מילים רעות עושות לנשמה, ובחר להקדיש את חייו למילים טובות. מילים שמעמידות. מילים שמחזירות לאדם את עיניו. מילים שאומרות לו: אינך חורבן. אינך הסיפור העצוב שלך. יש בך כוח שלא הכרת.
גם כאשר חזר הביתה, הדרך לא נפתחה לפניו בפרחים. בבית הספר הוא היה הילד החריג. צולע, מגמגם קשה, נושא על גופו את סימני המאבק. ילדים יכולים להיות מלאכים, וילדים יכולים להיות אכזריים בלי להבין עד כמה. צחוק קטן במסדרון, חיקוי של גמגום, מבט עקום, מילה שנזרקת מאחור — וכל אחת מהן מצטרפת לערימה כבדה על גבו של ילד שכבר סחב יותר מדי.
בגיל שתים עשרה, ביום הולדתו, עבר ניתוח קשה. עצמות כף רגלו הימנית הוחלפו בפרוטזה מפלסטיק. מתנה מוזרה ליום הולדת: חדר ניתוח, ריח חריף של חומרי חיטוי, כאב, תחבושות, תקווה. בעקבות הניתוח השתחרר מן הקביים והחל ללכת בכוחות עצמו, נעול בנעליים גבוהות, עם ברזלים תומכים. לא הליכה קלה, לא צעידה חופשית של נער רגיל, אך הליכה. צעד ועוד צעד. וכל צעד כזה היה הכרזה שקטה: אני ממשיך.
בגיל שש עשרה נשלח בעצת האדמו"ר מקרעטשניף זצ"ל לפסיכולוג שטיפל בגמגום שלו. הבית היה עני, והטיפול היה יקר וקשה, אך האדמו"ר שילם את העלות. יש חסדים שבאים לאדם כמו כוס מים במדבר. לא רעש, לא פרסום, רק יד של צדיק שמזהה בנער פצוע עתיד גדול. הטיפול היה קשה, מייסר, חושף. מי שסבל שנים מבושה יודע כמה אומץ נדרש כדי לפתוח את הפצע מול אדם זר, כדי להילחם על קולו. אך הרצון להיות בריא היה חזק מן הבושה. ובסוף, גם הגמגום נרפא.
זהו אחד הרגעים המופלאים בסיפור הזה: הילד שאיבד את קולו מן הפחד, הנער שגמגם מול העולם, נהפך לאדם שכל חייו הם דיבור. לא דיבור לשם כבוד, לא דיבור של במה שמבקשת מחיאות כפיים, כי אם דיבור של שליחות. כאילו הקב"ה לקח את המקום הכי פצוע בתוכו ואמר לו: מכאן תאיר.
בהמשך הקים משפחה, יצא בעצת רבו לעולם העסקים, ושם ראה ברכה גדולה. במשך שלושים ושבע שנים ניהל את חברת "מרגולייף" לייעוץ ותכנון פנסיוני, שהפכה לאחת מסוכנויות הביטוח הגדולות בארץ. במקביל הקים את חברת "ישיש" שעסקה בנדל"ן מניב, שימש שנים רבות דירקטור ברשת בתי המלון "סונסטה", ועסק בפעילות עסקית רחבה. כלפי חוץ, זה כבר היה יכול להיראות כמו סיפור ניצחון רגיל: ילד חולה שהבריא, נער מגמגם שהתרפא, אדם שבנה בית, משפחה, עסק, שם טוב.
אך החיים לא הסתפקו בפרק אחד של ניסיון.
ר' אהרן ורעייתו איבדו שני ילדים באופן טראגי. יש משפטים שהדף מתקשה לשאת. שני ילדים. שתי נשמות. שני עולמות שלמים שנלקחו מתוך הבית. אין דרך ספרותית לרכך כאב כזה, ואין מילים שמותר להן להתיימר להבין. בית שקובר ילד אינו חוזר להיות אותו בית. השולחן נשאר שולחן, הכיסאות נשארים כיסאות, השבת נכנסת בזמן, הנרות דולקים, אך בתוך האור יש צל שאינו זז. ומי יכול לעמוד שם ולא להישבר?
נוסף על כך, שלוש פעמים חלה במחלות קשות. פעמיים עבר טיפולים מייסרים. הגוף, שכבר בילדותו היה שדה קרב, נקרא שוב למלחמה. חדרים לבנים, בדיקות, המתנות, בשורות, כאבים, חולשה. וכל פעם כזו היא כמו שאלה שנשלחת אל האדם מן השמים: מי אתה כעת? מה תעשה עם החיים שנותרו לך? האם תתכווץ סביב הפחד, או תהפוך אותו למנוף?
שם, בתוך ההמתנה שבין טיפול לתקווה, קיבל על עצמו שאם בורא עולם יחון אותו בעוד חיים, הוא יקדיש אותם לחיזוק יהודים ולעידודם. לא מפני שלא כאב לו. לא מפני שלא ידע מהי שבירה. דווקא מפני שידע. יש נחמה שבאה מאנשים שלא נפצעו, והיא נעימה אך דקה. ויש נחמה שבאה מאדם שעמד בתוך האש, ובידיים חרוכות מגיש לך כוס מים. זו נחמה אחרת. היא נכנסת ישר ללב.
לפני שנים מונה, בהסכמת הגר"ש וואזנר זצ"ל, לשופט נציג ציבור בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. גם שם ראה שליחות. הרב וואזנר הורה לו לקדש שם שמים, להשתדל להביא בעלי דין לפשרות, להקפיד על החוק, להיזהר מחילול השם, ולהתייחס בכבוד לכל אדם הנכנס לבית הדין. ואכן, גם שם הופיע אותו חוט דק המחבר את כל חייו: מילים שיכולות לפצוע, ומילים שיכולות לרפא. בבית דין, בתוך מחלוקות, בתוך תביעות, בתוך אנשים שבאים טעונים וכאובים, יש מי שבוחר לדבר כך שהצדק לא יהיה קר, שהחוק לא יאבד את הפנים האנושיות שלו.
ולבסוף, כאשר השתחרר מעיסוקיו ומפעילותו העסקית, פנה כולו אל השליחות הפנימית ביותר שלו: לעבור ממקום למקום ולחזק יהודים. עיר אחרי עיר, מושבה אחרי מושבה, סמינרים, ישיבות, קהילות. הוא אינו גובה תשלום על הרצאותיו. אינו מבקש החזרי הוצאות. בקשתו היחידה היא תרומה למפעל החפץ חיים העולמי, כדי להחזיק את הפעילות הקדושה של שמירת הלשון וחיזוק הדיבור הטוב.
יש משהו כמעט לא נתפס במראה הזה: אדם שגופו מוגבל, ריאותיו חלשות, שריריו עייפים, לוח זמניו מלא חודשים קדימה, והוא ממשיך לנסוע. אנשים צעירים ממנו מתעייפים מעומס קל בהרבה, והוא, שנושא על גבו ילדות של כאב, אובדן של ילדים, מחלות קשות, חולשה גופנית, קם שוב ושוב כדי לומר ליהודי אחר: אתה יכול. אל תאמין רק למה שהצרה מספרת לך. יש סיפור גדול יותר.
וכשהוא עומד היום מוקף בבניו, בנותיו, חתניו, כלותיו ועשרות נכדיו, נדמה שהחיים עצמם עומדים לידו ומתבוננים במבוכה. כמה ניסו לשבור אותו. הפחד ניסה לקחת לו את הדיבור. המחלה ניסתה לקחת לו את הגוף. הבדידות ניסתה לקחת לו את הילדות. הלעג ניסה לקחת לו את הביטחון. האובדן ניסה לקחת לו את השמחה. המחלה חזרה וניסתה לקחת לו את העתיד. ובכל פעם הוא לא חזר להיות בדיוק מי שהיה, כי אדם אינו יוצא מן האש כמו שנכנס אליה. הוא יצא אחר. עמוק יותר. רך יותר. חד יותר. מלא רחמים על כאבם של אחרים.
אולי זו הסיבה שאנשים מקשיבים לו. מפני שהוא אינו מדבר מעליהם, כי אם מתוכם. הוא אינו עומד על במה גבוהה ומחלק עצות נקיות לאנשים מלוכלכים מאבק החיים. הוא עומד כאחד מהם. כמי שמכיר את הריח של פחד, את הקור של בדידות, את הבושה של חריגות, את הדממה שאחרי אובדן, את האור הקטן שנדלק כשהאדם מחליט לא להיכנע.
בספר "אתהלך", שכתב הסופר ר' מוישה גוטמן והיה לרב־מכר, נפרש סיפור חייו של ר' אהרן מרגלית לפני רבבות קוראים. שש מהדורות, תרגומים לשפות שונות, ועוד ועוד אנשים שמוצאים בין הדפים לא רק ביוגרפיה, כי אם מראה. כי בסוף, הסיפור שלו אינו רק סיפור על אדם מיוחד. הוא סיפור על כל אחד מאיתנו, ברגעים שבהם אנחנו פוגשים את הבור שאליו נפלנו, את המילים שפצעו אותנו, את הגוף שאכזב, את החלום שהתנפץ, ושואלים: מה עכשיו?
והתשובה שלו אינה קלה, אך היא בהירה: קום. דבר טוב. חזק אחרים. הפוך את הכאב לשליחות. אל תיתן לצרה להיות הפרשנית היחידה של חייך. יש בעל הבית לעולם. יש יד שמחזיקה גם כשלא מרגישים. יש קול שיכול לשוב גם אחרי שנים של שתיקה.
אדם מן הצד היה אולי מבקש לעצמו מנוחה. אחרי חיים כאלה, מי היה בא בטענות? אפשר היה להבין אדם שבוחר לשבת בשקט, בין נכדיו, בביתו, ולומר: עשיתי די. סבלתי די. נתתי די. אך יש נשמות שאינן יודעות לסגור את האור לעצמן בלבד. כשהן מקבלות עוד יום, הן רואות בו פיקדון. כשהן מקבלות עוד נשימה, גם אם היא נשימה קשה וחלקית, הן הופכות אותה לשליחות.
וזו אולי דמותו האמיתית של האיש והאגדה: לא אדם שלא נשבר, כי אם אדם שנשבר וידע לאסוף את השברים בזהירות, להחזיק אותם מול השמש, ולגלות שגם זכוכית שבורה יכולה להחזיר אור.