מזוזות מספרות

עשר שנים מונחות בתי מזוזות מרהיבות ומדהימות בויטרינות בכניסה לבית הכנסת הגדול בירושלים ואין איש יודע עליהם דבר. אחרי כל אחת מהן מסתתר סיפור מדהים בפני עצמו החל ממזוזות פשוטות ביותר שמאחוריהן סיפור בהחלט לא פשוט ועד בתי מזוזה מרהיבות ומדהימות ביותר. אהרן גרנביץ- גרנות ואוריה תדמור ביקרו ביחד בתערוכה וחזרו נפעמים

אף אחד ממאות המבקרים באולם המבוא של בית הכנסת הגדול בירושלים, העוצר ליד הויטרינות המפוארות ומציץ לעבר התערוכה המרהיבה של בתי המזוזות אינו מעלה בדעתו כי האוסף הזה מגלם מאחוריו את ההיסטוריה של עם ישראל, האוסף בן מאות בתי מזוזות שנאספו במשך שנים רבות, מאחורי כל בית מזוזה סיפור הסטורי מדהים משלו כיצד הוא הגיע לאוסף וגם סיפור הווצרות האוסף הוא סיפור מיוחד בפני עצמו.
איתנו נמצא ישעיהו ברזל אוצר התערוכה שהיה במשך כמה שנים מנכ"ל 'היכל שלמה' שהיה אמור להיות בית הרבנות הראשית לישראל אך הרבנות הראשית לישראל ברגע האחרון עזבה אותו. ברזל הביא את התערוכה מארה"ב לארץ.
מאחורי אוסף המזוזות המרהיב הזה עומדת ד"ר לורה לוברבוים, יהודיה תושבת ניו ג'רסי שמילדותה חשה חיבה מיוחדת למזוזות ובתי מזוזות ואספה בתי מזוזות יפים. כשנישאה לבעלה, חזן במקצועו, הוא מצא בעליית הגג של בית מגוריו, אוסף של ניירות ערך שהתברר כי הם שווים הון רב ביותר. השניים מכרו את ניירות הערך והתעשרו. אז החלה לוברבויים להתמסר לאוסף המזוזות שלה. היא הסתובבה בכל העולם, התעניינה בבתי מזוזות רבים ורכשה אותם. סוחרים מכל העולם החלו להגיע אליה עם בתי מזוזות מקוריים שמאחוריהם סיפור הסטורי וכך צברה הגב' לוברבוים אוסף של למעלה מ 10,000 בתי מזוזות שונים ומשונים.
"הייתי אז מנכ"ל היכל שלמה", מספר ר' ישעיהו ברזל שנקרא לנהל את 'היכל שלמה' מתחום ההיטק, "הרבנות הראשית בדיוק עזבה את הבית ואז ניסינו לקדם הקמת מרכז עולמי למוצגים יהודיים שיהיה המרכז היהודי הגדול בעולם. במסגרת זאת הגעתי לגב' לוברבוים, היא שמעה על התוכנית שלנו והתלהבה, ביקשתי ממנה לקבל את אוסף המזוזות והיא הסכימה. כשנגנז הרעיון להקים את המרכז היהודי העולמי בעיקר בשל בעיות תקציב, עבר אוסף המזוזות לבית הכנסת הגדול בירושלים ושם הוא מוצג. אלפי התיירים הפוקדים את המקום ומביטים באוסף המרהיב אינם מודעים לסיפורים שמאחורי המזוזות
באחת הויטרינות מוצגות 12 מזוזות בעלי צורה זהה, על כל אחת מהן שם של אחד השבטים והן ממוסגרות במסגרת אחת. מאחורי המזוזות האלה מסתתר סיפור של חזרה בתשובה. "הגב' לוברבוים ביקרה אצל אומן מסוים שלא היה דתי, עבודתתו מצאה חן בעיניה, היא נתנה לו בית מזוזה אומנותי וביקשה ממנו שיעשה לה 12 בתי מזוזות כאלה, היא לא סיפרה לו מדוע, והציבה בפניו אתגר: לך לספריה היהודית הנמצאת קרוב אליך, ותבדוק מדוע אני מבקשת ממך ליצור לי 12 בתי מזוזות כאלה. אם תדע את הסיבה, אשלם יותר.
האומן כך התברר לא התעצל, הוא פנה לספריה יהודית הנמצאת סמוך לביתו ועיין בחומר הקשור ל 12 דברים עד מהרה הוא הגיע לעובדה שהיו 12 שבטים בעם ישראל והכין לגב' לוברבוים 12 בתי מזוזות כשעל כל מזוזה מצוין שם אחד מתוך 12 השבטים. העיון בחומר היהודי הביא אותו לעיון נוסף בחומרים נוספים יהודיים וכך הוא נחשף לעולמה של היהדות. תוך פרק זמן קצר הוא החליט לדאוג לעצמו לשיעורים בחומר שמעולם לא נחשף בפניו עד שחזר בתשובה. כיום האיש הוא אומן בעל תשובה, יהודי חרדי החי בניו יורק וחייב את חייו הרוחניים חדשים לגב' לוברבוים.
ר' ישעיהו ברזל חי את האוסף הזה, ומסייר איתי בין הויטרינות המקבלות חיים משלהם כשברזל מספר את סיפור המזוזות. עתה אנו עומדים לפני ויטרינה ובה מזוזות שונות ומשונות. "מהי המזוזה הפשוטה ביותר המוצגת כאן", הוא שואל ומוסיף מייד, "דווקא המזוזה הזאת היא המזוזה שעליה נספר". עד מהרה אנו מגיעים למזוזה העשויה מעץ גס ופשוט ביותר שאיש אינו מבין מדוע בכלל קוראים לה בית מזוזה, ור' ישעיהו מספר את סיפורה של המזוזה.
בערב ראש השנה של שנת 1808, חסידיו של רבי נחמן מברסלב העניקו לו מתנה כיסא מגולף מעץ, עליו גולפו דמויות של ציפורים וחיות הנזכרים בתנ"ך, סובבים את עץ החיים בגן דן. לאחר מות הרבי, הסתירו חסידיו את הכיסא ושמרו עליו מכל משמר. כשעלו הקומוניסטים לשלטון, פירקו החסידים את הכיסא לחלקים קטנים, ובדרך לא דרך, הבריחו את החלקי הכיסא אל מחוץ לאוקראינה וחלקי הכיסא הגיעו לבסוף לארץ ישראל. כאן התארגנו חסידי ברסלב ושכרו אומן מיוחד החי כיום בירושלים ששיחזר את הכיסא מתוך החלקים שהגיעו לארץ בשנת 1985. לאחר עבודת שחזור קשה ומורכבת במיוחד שרבים מחלקיו כבר היו סדוקים ואכולים, שוחזר הכיסא והוא מוצב בירושלים. הגב' רוזנבאום פנתה אל האמן וביקשה ממנו שמחלקי עץ שהן פוסלת יעשה עבורה מזוזה שתצטרף לאוסף ותהיה מזוזת ר' נחמן, התברר שאין הדבר פשוט. החסידים אספו כל שייר וחילקו אותו ביניהם אבל לאחר מאמץ הוא הצליח לעשות אחת כזאת. ניתן לראות במזוזה את שיני הזמן שעברו על העץ. וזוהי המזוזה הנמצאת בויטרינה.
אחת המזוזות הבולטות ביותר באוסף היא מזוזה גדולה (44) ופתוחה ולא מגולגלת ומאחוריה סיפור מעניין ביותר אודות רבי עמרם שהיה משולח שנשלח מארץ ישראל ונשלח למרוקו כדי לאוסף כספים לתמיכה בישוב היהודי בארץ ישראל. ר' עמרם שהיה גדול בתורה הגיע למרוקו בשנת 1782 ונתקבל שם בכבוד גדול. הקהילה הספרדית לחצה עליו מאוד להישאר ולשמש להם כרב ומנהיג, הוא נענה להם ונשאר שם עד ליום פטירתו ונקבר בעיר קואזון במרוקו.
האגדה מספרת ששנים לאחר פטירתו, בתו של מלך מרוקו חלתה, והרופאים לא מצאו לה מזור, המלך בצרתו פנה אל רב הקהילה היהודית שיתפלל עבור בתו. הרב הציע למלך שתערך תפילה על קברו של הצדיק ר' עמרם. הדרך לבית הקברות לא הייתה סלולה והבוץ והעזובה היו רבים. המלך והרב הגיעו למקום והרב נשא תפילה. בת המלך אכן קמה מחוליה והמלך הורה לסלול את דרך ולהקים היכל על קברו של הצדיק. קברו של רבי עמרם הפך להיות מוקד לעליה במיוחד בל"ג בעומר עולים לקברו ומקיימים הילולא. המיוחד במזוזה זו, שהפרשיה בתוכה אינה מגולגלת כמו על גבי המזוזה נרשמה הקדשה לזכותו של ר' עמרם.
והנה מזוזה המספרת את סיפורה של קהילה נשכחת (45) הקהילה היהודית התקיימה בונציה מאז המאה העשירית בתעודות בשנת 1090 מסופר על קוימו של הגטו היהודי בונציה, ועל היות היהודים שם עוסקים בעיקר בהלוואת כספים. בין עיסוקים הבודדים שהותרו אז ליהודים על ידי הרודפים הנוצרים. במאה ה 16 התבססה בנוציה הקהילה היהודית ואף נבנו בעיר חמישה בתי כנסת מפוארים ביותר. הקהילה היהודית התרחבה והקימה לעצמה מוסדות חינוך וצדקה. שואת אירופה הביאה חורבן סופי על הקהילה היהודית מאז כמעט ולא נותרו יהודים בונציה. בשנת 1950 שנתיים לאחר הקמת מדינת ישראל יהודי מניו יורק בדרכו חזרה לישראל ביקר בונציה ואיתור בסיורו מבנה עתיק ששימש בעבר כבית ספר יהודי. המופקד על הניקיון באזור, פתח לפניו את דלתות הבית ועל המשקוף הייתה קבועה מזוזה. הידיד ביקש וקיבל רשות להחליף את המזוזה הישנה שהייתה במצב של התפוררות להחליפה בחדשה. המזוזה שחולצה מהמשקוף גילה נאמד ביותר ממאתיים שנה, הקלף שבתוכה כמובן שהיה כבר שחוק ומחוק אך מעניין לראות את סגנון המזוזה שתאם את סגנון הבניה את קשתות הדלת.
בויטרינה הבאה מוצגת בין המזוזות בית מזוזה נדיר ביותר בצורת דג, גם המזוזה הזאת מסתירה מאחוריה סיפור של קהילה יהודית נדירה (46) במאה התשיעית התיישבו יהודים בסין בעיר קיפאנג אשר במחוז הונאן. היהודים הקימו שם תעשיה של טקסטיל ותרמו יותר מאוחר לפיתוח של תעשיית המשי שהפך לנכס לאומי עבור סין. הקהילה היהודית שהייתה רחוקה ממרכז יהדות הלכה ופחתה. התבוללות ונישואי תערובת הביאו להכחדתה. בשנת 1985 נערכה בבית התפוצות בתל אביב תערוכה על יהדות סין. מרבית התצוגה הייתה של צילומים מעברה של הקהילה היהודית. אך בין החפצים שהוצגו הייתה מזוזה עשויה משנהב בצורה של דג סמל הפריון "ויידגו לרוב" אשר כמותה הייתה קבועה על משקוף הכניסה של בניין אשר שימש בעבר בית כנסת.
אחת המזוזות שמאחוריה סיפור מרגש ביותר היא מזוזה (48) שכלל אינה מזכירה שום צורה של בית מזוזה ואיש אינו מבין שהיא בית מזוזה. היא קשורה לקהילה של אנוסים. בפורטוגל חיה קהילת המורנוס, שיש להם מספר מנהגים המזכירים שרידים של מנהגים יהודיים נוטים לחשוב כיום שהמרונוס הינם צאצאי האנוסים מאז שנת 1492, עת השתוללה בספרד ובפורטוגל האינקוויזיציה אשר אילצה יהודים רבים להמיר את דתם בניגוד גמור לרצונם. היהודים ניסו בכל דרך להתחכם ולשמר חגים דינים ומנהגים במחתרת, או בכל דרך של הסוואה, זאת כדי לא להסתכן בחשיפה של משמרות האינקויזציה שעשו ככל שביכולתן לגלות יהודים. המזוזה של בלמונטה היא דוגמא נפלאה ומרגשת של מזוזה שנעשתה בדמות של סמל עבודה זרה, אשר כמוה נפוצה מאוד בין הנוצרים ואשר בין קפליו בצורה מוסווית ומוסתרת הוכנס קלף המזוזה זאת מבלי לעורר חשד שאנו עומדים מול מזוזה יהודית. בתמונה שלפנינו ציור של רבקה היוצאת אל הבאר לשאוב מים. המזוזה הוטמנה בגזע העץ.
גם המזוזה הבאה מסתירה סיפור מרגש של קהילה יהודית (50) בשנת 1944 התיר נשיא רוזבלט למספר מוגבל של פליטים להיכנס לארה"ב. הפליטים נשלחו למחנה מיוחד שהוקם לשם כך למקום שקרואים לו אוסווגו במדינת ניו יורק. כאלף איש הובאו ורוכזו שם, זאת מתוך מחשבה שלאחר שהמלחמה תסתיים יוחזרו כל הפליטים לארצות מוצאם. למזלם של הפליטים בסיום המלחמה הורשו להיכנס לארה"ב וקיבלו אף אזרחות. בעת שהותם במחנה, דאגו היושבים בו לקבוע מזוזות על דלתות הכניסה. המזוזות עצמן אינן אומנותיות, הן עשויות עץ פשוט ועליהן הודבקה מדבקת נייר שעליה נכתב שם ה' שכותבים מאחורי המזוזה. כאמור לא הצד האומנותי הוא המרגש אלא הסיטואציה שבה מעורבת המזוזה היא זו הנותנת לה את חשיבותה. יהודים מעולם לא שכחו את המזוזה בכל מצב שבו הם היו.
גם המזוזה הבאה (51) מסתירה מאחוריה סיפור מדהים המראה איך בכל תנאי לא שכחו היהודים את המזוזה, גם בתנאים הקשים ביותר. בכפר האומנים עין הוד, מאחורי דלפק תצוגה של דברי אומנות, פגשה הגב' לוברבוים את שלום, איש לא צעיר טיפוס שתקן, ממעט בדיבור, המוכר שם מזוזות. לכל המבקרים בלטה העובדה שכל המזוזות שאותן מציג שלום הינן דומות והם מדגם וסוג אחיד. כשלחצה על שלום הוא ניאות לספר את סיפורו. שלום הוא ניצול שואה, בעיר מולדתו בפולניה שם היה סופר סת"ם. בתחילת מלחמת העולם השנייה נשלחו הוא ומשפחתו כמו כל היהודים תושבי עירו למחנה ריכוז. שלום שלקח את כלי הכתיבה אתו, הצליח במחנה לכתוב מספר קלפים של מזוזות לתושבי המחנה כדי שאלה יתקינו אותם על צריפי מגוריהם. כמובן שהיה צורך להסוות את המזוזות מפני הגרמנים ולהצניעם במשקופים במקומות מסתור. כיוון שלא היו להם קופסאות או מסגרות להכניס את הקלף, השתמשו שם בנייר חום שלתוכו גלגלו את הפרשיות והיא שימש להם כבית למזוזה. בסוף המלחמה היה שלום בין הבודדים ששרדו, רוב אנשי עירו בתוכם כל משפחתו ניספו. שלום עלה לארץ וכאן כאות זיכרון למשפחתו וחבריו הוא המשיך ביצור של בתי מזוזות דמוי אלה שעשה במחנה הריכוז. המזוזה עשויה מתכת, בשתי הקצוות היא מגולגלת כדוגמת עטיפות נייר החום שבהם השתמשו במחנה הריכוז.
גם המלחמות בישראל השפיעו על תהליך יצור בתי מזוזה. אחת מהן מוצגת בתערוכה והיא נעשתה בהשראת מלחמת ששת הימים ובהשפעתה. בית המזוזה שלפנינו יוצר מתרמילים של כדורים שנורו. לתוכן הוכנס קלף של מזוזה והרי לנו מזוזה כשרה לכל דבר. המזוזות האלה קיבלו עליהם קישוט נוסף בדמותו של מגן דוד או כוכב שהודבק על גב התרמיל היו אלה מזוזות ברוח התקופה.
והנה מזוזה (53) שנראית פשוטה ביותר אך מאחוריה סיפור מרתק. ב 1985 השתתף ג'פרי הופמן היהודי הראשון בטיסת החלל של חללית דיסקברי. הוא נטל אתו לטיסה ארבע מזוזות שעוצבו במיוחד לכבוד המאורע. שלש מזוזות עוצבו על ידי אומנית אמריקאית בשם מרשה פזנר מניו יורק, המיוחד במזוזה שלה הוא בכתוביות שעל גבן שכלל בעיקר פסוקים מתילים המבטאים את הוד שבחלל. בנוסף צויירו על המזוזות ירח וכוכבים המזוזה הרביעית עוצבה על ידי אומנית מישראל, שרלי כגן, בצורה של גג ועליו טבעה של קטע מהמגילות הגנוזות שנמצאו בקומרן אשר במדבר יהודה. המזוזה היא זכוכית מצופה זהב המזוזות המקוריות שעשו דרכן לחלל וחזרו, מוצגות היום במוזיאון היהודי בני יורק ובמוזיאון ישראל בירושלים.