שלווה אין סופית משרים בתיו של הישוב הקטן מי עמי הגובל בחלקו הדרומי של אום אל פאחם. אויר הרים צלול כמים, חצרות מטופחים, שבתוכם יושבים תושבים שלווים ומדושני עונג שזכו לגור בחלקת גן עדן תחתון. אלא שמתחת לשלווה הזאת מסתתרת מלחמה גדולה של הישוב הערבי המבקש לנגוס עוד ועוד מהשטח היהודי תושבי מי עמי מונעים זאת בגופם ומתברר שבחזית ממש עומד הבית האחרון הגובל עם העיר הערבית, שאינו אלא בית הכנסת של הישוב.
ממרומי הישוב נפרסים במלוא העין כל בתי הישוב הערבי השכן שבתיו מאיימים לדרוס את הישוב היהודי הקטן במשולש ולפרוץ הלאה, בחצר בית הכנסת הקטן של הישוב הגובל ממש במסגדים של אום אל פאחם הנמצאים במרחק יריקה. פגשנו את קבוצת המתפללים הקטנה המתכנסים לתפילת מנחה. בית הכנסת הוקם עוד בשנות השבעים על ידי תושבי הישוב בעזרת תרומות שהגיעו מהקהילה שאת שמה הם נושאים, קהילת מיאמי. הוא הוקם בתוך חדר ששימש פעם חדר גנרטורים. החדר הזה נותר עד היום קטן ועלוב ואין בו את השירותים האלמנטאריים ביותר.
עד היום, משום שמשבוע שעבר ניכנסה לתמונה תנועת 'איילת השחר' שכידוע מחזקת ומטפלת בבתי כנסת וקהילות חדשות במקומות ישוב חילוניים ומעניקה להם את התמיכה העיקרית עד שהנם עומדים בכוחות עצמם. הרב שלמה רענן מנכ"ל התנועה מנסה עכשיו להשיג תורמים מחו"ל שיממן את שיפוץ בית הכנסת שעצם עמידתו עוצר את ההתפשטות הערבית בתחומי הקו הירוק.
בראש קבוצת המתפללים גרעין בעלי התשובה של הישוב עומד יואב טבנקין, יואב הנמצא בראשית דרכו אל התשובה, הוא נכדו של יצחק טבנקין המיתולוגי. את האמונה לדבריו ספג עוד בבית. "אתה רואה", הוא מצביע לעבר בתי הישוב אום אל פחאם, "תראה את האבסורד. בראשית שנות המדינה לא היו כאן יותר מ 150 צריפים, זו הייתה כל אום אל פאחם. תראה מה יש כאן עכשיו. זו אינה סתם עיר", אומר "כאן נמצא מרכז האל קאידה הגדול ביותר במזרח התיכון, תפיסת תושבי הישוב אום אל פחאם את העולם היא תפיסת האל קאידה. אנחנו, כאן במי עמי משמשים התריס האחרון לפני התפשטותם הלאה מעבר לקוי המתאר שלהם לעבר הישובים היהודיים במשולש.
"עד לפני זמן מה בית הכנסת היה מוסתר, איש לא ראה אותו, עצי זית הסתירו אותו. אולם יום אחד באו אנשים רעים ועקרו את עצי הזית ולפתע פתאום גילו תושבי אום אל פאחם השכנים שמתחת לאפם בנו היהודים בית הכנסת ומאז הם אינם חדלים להתנכל לו. "אנחנו יושבים בחצר עטופים בטלית ולומדים כאן תורה", מספר יואב טבנקין, "וזה מוציא להם את העיניים הם ומפעם לפעם הם פשוט משליכים אבנים לעבר בית הכנסת. פעם אף פגעו באבן גדולה בתוך מבנה בית הכנסת.
"אין לנו בסך הכל מחלוקות רבים", מסכם יואב טבנקין, "הם אנשים דתיים ואנחנו אנשים מאמינים, הם מאמינים שאמריקה היא השטן הגדול, ואנחנו מאמינים שאמריקה היא השטן הגדול, אני חושב שהם באום אל פחאם השטן הקטן והם חושבים שאנחנו הקהילה הדתית של מי עמי השטן הקטן, בשאר הדברים אנחנו די תמימי דעים.
ההתרגשות בשעות אחה"צ כשאנו מבקרים כאן מגיעה עתה לשיאה שכן לחצר בית הכנסת הביא הרב שלמה רענן מתנועת 'איילת השחר' מניין של מתפללים המורכב מקהילת המתפללים הקטנה מאוד בישוב 'מי עמי', ומאברכים נוספים המוצבים מטעמו בקיבוצי הסביבה. זאת תהיה הפעם הראשונה מאז הקמת בית הכנסת בישוב, שתהיה בו תפילת מנחה במניין. "תפילה במניין מול הבתים של הישוב האל קאידי המוסלמי, היא בהחלט מכה ניצחת לאיסלאם", מסכם יואב טבנקין ומודה לכולנו שבאנו לקיים בפעם הראשונה תפילה במניין.
מידי שבת מגיעים הוא וחבריו לבית הכנסת הקטן, פותחים אותו אך מאחר ואין מניין הם מקיימים כאן תפילה ללא מניין.
צריך להפריד בין היחסים האישים הטובים בין תושבי מי עמי לאום אל פאחם לבין הפן הציבורי משום למרות הסכנות המלחמות וניסיונות ההתפשטות, דווקא יחסי השכנות ביניהם הם די טובים. "את כל הדברים אני קונה בישוב הערבי, אני נמצא איתם ביחסי ידידות טובים. אלא שיחסים לחוד ומלחמה לאולמרות יחסי הידידות הקרובים היום יומיים, מנסים תושבי אום אל פאחם כל הזמן לפרוץ שוב ושוב לאזור היהודי ולכבוש בו כל חלקה טובה, תושבי הישוב הקטן ובעיקר יואב טבנקין עומדים מנגד.
מי עמי הוא מושב באזור הצפון ליד ואדי ערה כ-2 ק"מ מדרום לאום אל פחם השייך לארגון ישובי העובד הציוני ונמצא בתחום מועצה אזורית מנשה. היישוב הוקם בשנת 1963 כהיאחזות נח"ל שאוזרחה בשנת 1969 כקיבוץ. בשנת 1971 הפך היישוב למושב שיתופי.
שמו של היישוב הוא על שם קהילת יהודי מיאמי שסייעה בהקמת היישוב (מיאמי - מי עמי).
בשנת 2006 אושר באספת מי-עמי ברוב מיוחד המעבר לכפר שיתופי (מושב עובדים). כיום מהווה היישוב, יחד עם הכביש המוביל אליו, את גבולה הדרומי של העיר אום אל פחם.
שטח המושב כ-3500 דונם, ורוב התושבים עוסקים בענפי החקלאות השונים כגון: בתי צמחיה, כותנה, לול, פרדס ומטעים. חלקם עוסקים בתעשייה - במפעל "אפקטיב מדיה".
לפני מספר שנים, במסגרת המאמצים ליהוד האזור, החליטו התושבים לנסות להרחיב את גבולות הישוב. במסגרת זאת, היה צורך לעבור משיבו כפרי קהילתי היכול להכיל 300 משפחות לישוב בעל אופי עירוני היכול להכיל משפחות ללא כל הגבלה. תושבי אום אל פאחם החליטו להילחם בהחלטה בדרך מקורית משלהם. הם ניסו לרכוש בתים במסגרת ההרחבה, שהרי ישוב בעל אופי עירוני אינו מצריך וועדת קבלה וכל אחד יכול לגור בו. הישוב התחוללה מהומת אלוקים. חלק גדול מקהילת הישוב הם בעלי תפיסת עולם שמאלנית שגרסה לתת לערבים להאחז במקום, רוב תושבי הישוב חרדו מפני האפשרות לקום בוקר אחד ולמצוא שהם גרים בשכנות לערבים בתוך הבתים שלהם. באסיפת חרום החליטו התושבים לבטל את ההרחבה, לחזור לישוב בעל אופי כפרי ולהחזיר את וועדת הקבלה.
"במקום להביא לכאן עוד מתישבים החליטו לבטל את ההרחבה", מבקר יואב טבנקין את ההחלטה, מה שהביא לפרשיה חדשה המסעירה את הישוב.
בשנים האחרונות החלה להידון האפשרות לפינוי היישוב, במסגרת התוכנית המוצעת על ידי גורמים פוליטיים שונים, להעברת ואדי ערה והעיר אום אל פחם, לריבונות המדינה הפלסטינית העתידית. ותושבי מי עמי מתנגדים לתוכנית בכל תוקף. "אנחנו רוצים להישאר במקום היפה הזה לעולמי עד", הם אומרים.
"לא תהיה תקומה לישוב הזה אם לא יבואו לכאן אנשים שומרי מצוות", אומר יואב טבנקין המתכוון להעתיק לכאן קהילה שלמה של שומרי מצוות חוזרים בתשובה שתושבי הישוב שבהם הם מתגוררים לא קיבלו אותם יפה. "אנחנו נבנה להם בתים", הוא אומר כמעט בטון נבואי, "נביא אותם לכאן וניישב אותם. רק קהילה כזאת שאינה נבהלת מכמה אבנים שעיקר עיסוקה הוא לא בחומר, רק קהילה כזאת יכול להאחז כאן במקום ולמנוע את ההתפשטות הערבית. "הנה אתה רואה", הוא מצביע לעבר שטח נרחב, "כאן הייתה צריכה לקום ההרחבה ולכאן נביא את התושבים הדתיים, זה חייב להיות כך". טבנקין כמהה להתישבות חרדית גם במי עמי וגם בחריש. "אני לא בטוח שהעסקנים החרדים העוסקים בהתישבות החרדית בחריש יודעים בכלל את החשיבות העצומה לעם היהודי במעשה הזה, הוא פשוט יעצור את השלטות הערבים על המקום, זה או אנחנו או הם", מסביר טבנקין המחכה לחרדים בקוצר רוח. "רק התיישבותם כאן, תציל את האזור", אומר יואב ושאר הקהילה הקטנה של המתקרבים ליהדות במי עמי.
כבר 15 שנה מגדיר עצמו יואב טבנקין כ'דתי' ושומר שבת. הוא מהנדס בקרת מים ומפקח על מכשירי בקרת זרימת מים מטעם חברת 'מוטורולה'. במשך השבוע הוא חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה במסגרת תפקידו. אין לו אמנם מניין בבית הכנסת אך החל מיום חמישי בלילה הוא ניכנס ל'נוהל שבת'. הוא אינו מחלל שבת, מסתגר בבית הכנסת ובביתו ולומד תורה. דווקא אשתו החילונית עדיין, היא זו שהביאה לו לראשונה את ספרי הקודש שגרמו לו לשנות כיוון. "תמיד הייתי קרוב לה' הדברים האלה אינם זרים לי", הוא מספר. שנים רבות הוא מחפש את עצמו ואת דרכו לרוחניות. במסגרת זאת הוא שהה עם משפחתו בחלקים רבים בעולם ועם שותף נוסף בשם יואב מקיבוץ עין חרוד, קיבוץ הבית של משפחת טבנקין.
לפני כ 15 שנה חזרו השניים לארץ. אופיר חזר לקיבוצו עין חרוד,
תפקידים בולטים
ממייסדי פועלי ציון
מנהיג אחדות העבודה
יצחק טבנקין (8 בינואר 1888 - 6 ביוני 1971), מנהיג ציוני וחבר הכנסת
נולד בבוברויסק אשר בבלארוס, ולמד בחדר, אך בהמשך רכש גם השכלה כללית. עבר לפולין וסייע לייסד בה את ארגון פועלי ציון.
עלה לארץ ישראל ב-1911 ותמך בהתלהבות בהתיישבות חקלאית. עבד כחקלאי במושבים מרחביה, כפר אוריה ובמושבה כנרת, והצטרף לארגון השומר.
ב-1921 הצטרף לגדוד העבודה של טרומפלדור, ובאותה שנה נמנה עם גרעין ההקמה של קיבוץ עין חרוד. בעקבות הסכסוך שפרץ בשנת 1923 בין טבנקין לבין מנהיגי הגדוד, נפרד משק עין חרוד מהגדוד והפך לגרעינו של הקיבוץ המאוחד.
טבנקין נמנה עם מייסדי אחדות העבודה ואף תמך בהקמת מפא"י, אך לימים נתגלעו חילוקי דעות בינו לבין אנשי מפא"י על רקע תפקידו של הקיבוץ והיחס למשטר בברית המועצות, אשר טבנקין אהד. בשל חילוקי דעות אלה, פרש בשנת 1944 ממפא"י בראש "סיעה ב'" והקים את התנועה לאחדות העבודה.
הוא נמנה עם ראשי מפ"ם ב-1948 עד פילוגה ב-1954. אז עבר להנהיג את "אחדות העבודה - פועלי ציון" והיה חבר בכנסת הראשונה והשלישית.
לאחר מלחמת ששת הימים היה מאבותיה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. טבנקין חי בעין חרוד עד למותו. הוא פרסם נאומים ומאמרים שרבים מהם עוסקים ברעיונות תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית וכן בארץ ישראל. כמו כן היה ציר בכל הקונגרסים הציוניים שלאחר מלחמת העולם הראשונה.
לטבנקין ארבעה ילדים, בהם יוסף (יוספ'לה) טבנקין, שהיה ממפקדי הפלמ"ח, המשורר משה טבנקין, חנה טבנקין - אדריכלית במקצועה והצעיר אהוביה טבנקין, כיום פעיל למען ארץ ישראל השלמה.
המושב ייט"ב בבקעת הירדן נקרא על שמו (יד יצחק טבנקין).
ום אל-פחם (בערבית: أمّ الفـَحـْم, תעתיק מדויק: אֻם אלְפַחְם, משמעות השם: "מקור הפחם" או "אם הפחם") היא עיר במחוז חיפה בישראל. היא הוכרזה כעיר בשנת 1984.
הכפר אום אל-פחם מוכר מאז 1265, כשהוזכר בכתבי ההיסטוריון המוסלמי אל-מקריזי. תושביו התפרנסו מהכנת פחמים מעצי החורש בסביבה, ומכאן מקור השם שבתרגום מערבית משמעותו "אם הפחם" או "מקור הפחם". כיוון שכיום עלול השם להתפרש בערבית באופן שלילי (כביכול: "מקור השחור"), מכנים אותה התושבים לפעמים "אום א-נור" (أمّ النّور - "מקור האור").
ב-1948 היו בכפר כ-4,500 תושבים. במלחמת העצמאות שלט בכפר הצבא העיראקי ואחר כך הלגיון הירדני. ב-20 במאי 1949 הועבר הכפר במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, לשטח מדינת ישראל (יחד עם כפרים ערביים אחרים באזור המשולש). תושבי הכפר קיבלו אזרחות ישראלית, אך היו נתונים לממשל צבאי עד שנת 1966. מאז הפך הכפר ליישוב מרכזי בחלק הישראלי של אזור "המשולש".
בשנת 1960 הוכרז הכפר כמועצה מקומית, וצורף אל שטחה הכפר "עין איברהים" (عين إبراهيم) המהווה כיום שכונה בעיר. בשנת 1984 הוכרז היישוב כעיר.
אום אל-פחם נחשבת למרכז של התנועה האיסלאמית בישראל. ראש העירייה הוא איש התנועה האיסלאמית מאז 1989. לתנועה יש השפעה חברתית ותרבותית חזקה בקרב תושבי אום אל-פחם.
בעיר פועלת מאז 1996 "הגלריה לאמנות אום אל-פחם" שהקים האמן סעיד אבו שקרה, שאמורה ליהפך בעתיד למוזיאון.
אום אל-פחם הייתה אחד המוקדים של אירועי אוקטובר 2000: הפגנות אלימות של תושבי העיר הביאו לחסימתו של כביש ואדי ערה. ביום הראשון לאירועים נהרגו שניים מהמפגינים מירי של המשטרה, ולמחרת נהרג מפגין נוסף. ועדת אור, שתפקידה היה לחקור את האירועים על כל היבטיהם, מתחה ביקורת קשה על שייח' ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל וראש עיריית אום אל-פחם בעת האירועים, בנוסף לאישי ציבור אחרים מחוץ לעיר.
בעיר אום אל-פחם יש ארבע חמולות גדולות (אגבאריה, ג'ברין, מחאג'נה, מחמיד) שבכל אחת ואחת יש הרבה משפחות שלא בהכרח יש קשר דם או קירבה ביניהן.
העיר אום אל-פחם נחשבת למרכז מסחרי לאזור ואדי עארה, עיר המושכת לקוחות מכל רחבי הארץ שקונים רהיטים, דבר שהפך את העיר למקום המושך בעלי עסקים ומשקיעים.
בעיר אום אל-פחם יש שלושה עיתונים שבועיים: "אלפחמאוי", "אלמדינה" ו"אלמסאר". יש בה גם תחנת טלוויזיה מקומית בשם "מיס אלרים".
