אחת השאלות המרכזיות שמלוות כל אדם מאמין היא מהות השכר והעונש, וכיצד נראית ההשגחה האלוהית בעולמנו.
הנס שבתוך הטבע והכוח של ההודאה
רבים נוטים לחשוב שנס חייב להיות אירוע שובר שגרה שבו חוקי הטבע קורסים, כמו קריעת ים סוף, אך למעשה נס הוא כל מפגש, גלוי או סמוי, עם ההנהגה האלוקית. רוב הניסים מתרחשים מבלי שנבחין בכך שהם ניסים, כמו עצם קיומה של מדינת ישראל, כלכלה יציבה בזמן מלחמה, או העובדה שהטבע ממשיך לפעול כסדרו. הרמב"ן מדגיש את העיקרון הזה וקובע כי אין לאדם חלק בתורת משה עד שיאמין שכל המקרים שקורים לו הם בגדר ניסים.
אולם, התפיסה שכל המציאות מונהגת אינה מוחקת את קיומו של הרוע והכאב בעולם, ואין פירושה שכל דבר רע הוא טוב בצורתו הפשוטה. ההודאה לה' בשעות משבר איננה נועדה להצדיק את הרוע או להתעלם מן הכאב, אלא לבטא את הסירוב שלנו לנתק את הקשר עם החיים ועם הבורא. הכרת התודה, שעליה אנו מתאמנים שלוש פעמים ביום בתפילה, היא אימון תודעתי הבונה חוסן נפשי ומונע מהאדם להפוך לקורבן של נסיבות חייו. דוגמה חיה לכך ניתן לראות באנשים שאיבדו את רגליהם במלחמה, ובכל זאת בוחרים להודות לקדוש ברוך הוא על הידיים, הראייה והיכולת לדבר שעוד נותרו להם. גם ביחס להצלחה אישית, התורה אינה מבטלת את ההשתדלות האנושית, אך היא מחייבת אותנו לזכור שהכוח לעשות חיל וההזדמנויות הנקרות בדרכנו, כולם מאת ה'.
עבודת ה' אמיתית – מעבר לפרסים וחישובים
תפיסה בוגרת של אמונה מחייבת גם הבנה שונה של מושגי גן עדן וגיהנום. הדימוי הנפוץ של גן עדן כמקום שבו אוכלים ושותים על עננים לבנים, ושל גיהנום כמקום בוער באש וגופרית, מוגדר על ידי הרמב"ם כ"סברות שיבוש גדול" ותפיסה עממית שגויה. הרמב"ם ממשיל את האדם שמקיים מצוות רק כדי לזכות בגן עדן לילד קטן שלומד תורה רק כדי לקבל אגוזים, נעליים או פרס כספי מאביו.
מי שמקיים מצוות מתוך תאווה לגן עדן או פחד מהגיהנום הופך את עבודת ה' שלו לעסקה של "תן וקח", עבודה "שלא לשמה" שנחשבת למגונה. המניע האמיתי לקיום מצוות צריך להיות עשיית הטוב בעולם ועבודת ה' לשמה, ממש כשם שחייל שיוצא לחלץ חטופים אינו עושה זאת בשביל המענק הכספי שיקבל, אלא מתוך הבנת הערך העליון של המשימה.
סודם של גן העדן והגיהנום
אם כן, מהם גן עדן וגיהנום? המקורות מצביעים על כך שמדובר במצבים רוחניים של הנפש ולא במקומות גיאוגרפיים. הגיהנום אינו מקום של עינויים נצחיים, אלא תחנת מעבר של משפט וניקוי לנפש עבור רוב בני האדם. לפי הרמב"ן, האש בגיהנום אינה אש גשמית ששורפת גופות, אלא "אש דקה מן הדקה" שפועלת על הנפש. הייסורים הרוחניים הללו כואבים פי כמה מכל כאב פיזי, בדומה לכאב הנפשי העמוק שאדם חש כשהוא מאכזב מישהו שהוא אוהב.
במקביל, הרמב"ם מתאר את גן עדן כמצב שבו הצדיקים נהנים מ"זיו השכינה" ללא צורך באכילה ושתייה. התענוג הזה הוא חוויה אינסופית של קרבה לאלוהים, דבקות והשגה רוחנית עמוקה, בדומה לרגעים העוצמתיים ביותר של אהבה או גילוי שחווינו בעולם הזה – רק מוכפלים עד בלי די. מרן הרב קוק אף מוסיף שאת חוויית גן העדן ניתן להרגיש כבר בעולם הזה, ועצם "הרצון להיות טוב" שממלא את הנשמה, מביא לאדם אושר שאין לו קץ ומהווה את ה"רוח של גן עדן", גם אם האדם מתמודד עם קשיים מציאותיים. רגעי עונג רוחני שכאלה ניתן לחוות, למשל, מתוך שקיעה עמוקה בלימוד תורה בבית המדרש.
העולם הבא ותיקון האדם
חשוב להבדיל בין עולם הנשמות (גן עדן וגיהנום) לבין המושג "העולם הבא". על פי הרמב"ן, העולם הבא הוא מציאות עתידית שתתרחש כאן, בעולם הזה, לאחר ימות המשיח ותחיית המתים. באותו עידן, העולם יתוקן מחטא אדם הראשון, והגוף עצמו יהפוך לרוחני וידבק יחד עם הנפש בדבקות אלוהית מלאה ונצחית.
בסופו של דבר, כפי שמלמד המהר"ל, עבודת ה' אינה נועדה למלא חוסר אצל הבורא, אלא נועדה לתועלתו ולתיקונו של האדם בלבד. השכר האמיתי על בחירה בטוב אינו פרס חיצוני שממתין לנו אי שם, אלא עצם התהליך שבו אנו מעצבים את אישיותנו והופכים לאנשים טובים ורוחניים יותר.
